ביקורת: היורד למעלה

איש אחד עולה במעלה המדרגות בחיפה, איש אחר יורד. זהו.
שם רשמי
היורד למעלה
שם לועזי
Afterthought

לפני שאתחיל את הביקורת, אני מרגישה איזה צורך לסייג ולהסביר שבעצם אני דווקא אדם די ביקורתי בסך הכל, שאני לא באמת נוטה לפרגן וש- נו, אני  לא קהל כזה קל. הסיבה העיקרית לציון ההסתייגות הזו היא שהביקורת שאתם קוראים וקוראות כעת עומדת להיות ביקורת משתפכת על גבול המבישה.  

מה לעשות, אני מאוהבת ב"היורד למעלה" בכל מובן ובאמת שאין לי אף מילה רעה להגיד עליו. כן יש לי משהו נייטרלי לומר עליו הוא ממש לא סרט לכל אחד, ועל כך יכולה להעיד בשמחה אמא שלי, שנרדמה בחצי השעה הראשונה. אבל זה בסדר "היורד למעלה" הוא מסוג הסרטים שככל הנראה מעולם לא נועדו להיות עבור כולם (אם בכלל יש סרטים כאלה). בעיניי זה סרט שמכוון אל סוג מסוים של אנשים, שגם יכולים להסתדר עם סרטים ארוכים, איטיים וכמעט נטולי עלילה. 

העלילה של "היורד למעלה" היא פשוטה בבסיסה: איש אחד עולה במעלה המדרגות בחיפה, איש אחר יורד, והרבה דברים נוספים מתרחשים על המדרגות האלו בחיפה. אורי (איתי טיראן, שמסתבר שהוא שחקן קומי לא רע בכלל כשהוא רוצה) הוא משורר צעיר שבכוונתו לתפוס טרמפ על ספינת מסע על מנת להתחמק ממילואים, ולא ממש נמצא במקום טוב בחיים באופן כללי. הוא יורד. משה (אורי קלאוזנר) חי עם אשתו בדירה בעיר התחתית. משה הוא איש עסקים כושל וגם הוא לא ממש במקום טוב בחיים. הוא עולה. 

אורי ומשה נתקלים באנשים שונים ומשונים על המדרגות, ודרך האפיזודות האלו אנו נחשפים לאופיים וסיפוריהם, ובהרבה מובנים גם לאופייה וסיפוריה של חיפה. וכאן אולי טמונה סיבת ההתאהבות שלי בסרט "היורד למעלה" הוא שני הדברים שאני הכי אוהבת בעולם: דיוקן מקום, וסרט על אנשים. אהבת האדם קיימת לכל אורך הסרט, כמו גם האהבה למקום שאותו הוא מתאר. אלעד קידן, במאי הסרט, אוהב את חיפה הלא מאופרת: אין כאן תצלומים רומנטיים של הגנים הבהאים, וגם לא סצנה מתבקשת כביכול שמתארת את תרבות העיר התחתית. 

הסצנה הפותחת אותו מעבירה זאת היטב. זהו וואן שוט איטי, מצולם מזווית גבוהה. הוא מתחיל בבית הזיקוק במפרץ חיפה, ממשיך אל מורדות הכרמל ומסתיים בנמל, כל זאת בזמן שברקע נשמעת סימפוניית שיעולים, שמתחלפת במוזיקה קלאסית (תוכנית הרדיו נקראת "ביצועיהם החלשים ביותר") ולאחר מכן בקטעי שיחות אקראיות. 

עוד דוגמא להווי המוצג בסרט היא הסצנה בה משה פוגש באישה מבוגרת על המדרגות. האישה מבקשת ממנו לסחוב אותה למעלה מאחר והיא מבוגרת מכדי לעלות בכל המדרגות ללא עזרה. משה מסכים לבקשה המעט משונה ומגלה כי מדובר במי שהייתה הגננת שלו, כאשר היא אומרת לו כי סחבה אותו כך יותר פעמים מכפי שהוא יכול לדמיין. הסצנה מצולמת בלונג שוט, כך שאנו בעצם צופים על המתרחש מרחוק ואת הדיאלוג אנו שומעים במעין וויס אובר דיאגטי. זו סצנה שמתחילה באופן תמוה, וככל שהיא ממשיכה היא חושפת שוב את האנושיות שהיא מרכז הסרט.

כאמור, לסרט אין עלילה "עלילתית" במיוחד, מה שאומר שהרבה מהמשקל שלו מונח על כתפיהם של שני השחקנים הראשיים. איתי טיראן מגלם את דמותו של אורי המיוסר (שהוא בעצם גם קצת דוש) בכזאת רצינות תהומית שאני אוהבת לחשוב שנובעת ממודעות עצמית. גם אורי קלאוזנר, שבמקרה או לא במקרה שמו בסרט זהה לזה ב"שמיכה חשמלית ושמה משה", מגלם את משה העגום באופן מקסים. לאורך הסרט הוא מסתובב במבט נוגה וגם הוא מיוסר, אבל באופן אחר מאורי – ההתייסרות של קראוזנר היא התייסרות עייפה, בוגרת יותר. 

"היורד למעלה" הוא סרט שונה בנוף הקולנוע הישראלי. למען האמת, "היורד למעלה" הוא סרט שונה בכל נוף. קידן מסתכל על המתרחש בסרטו מרחוק, נותן למציאות להיות מה שהיא ולצופה לקחת ממנה מה שהוא רוצה. אבל יותר מהעשייה הקולנועית שמאפיינת אותו ונותנת לו תחושה טבעית, מה שהכי תפס אותי היה שמדובר בסרט שהוא נטול ציניות. זה לא תואר שמשתמשים בו לעיתים קרובות לתיאור סרטים, אבל "היורד למעלה" הוא סרט מוקסם. הוא מוקסם מחיפה, הוא מוקסם מאנשים ומסיטואציות, וכמו אחד הגיבורים שלו, הוא מוקסם ממילים. 

כאמור, זהו סרט איטי עם סצנות ארוכות, אבל אם אתם מסוגלים להתרווח בפינה החביבה עליכם בבית ולהתמסר אליו ולשפה שלו, יכול להיות שתגלו שגם אתם מוקסמים ממנו.