אייג' אוף קייג': 2010-2019

ניק קייג' מציג: עשור מלא בשטויות, קשקושים ויצירת מופת אחת לקראת הסוף.

פרוייקט ניקולס קייג' מגיע לסיומו, בפרק שבו יחס הסרטים הקיימים והסרטים המסוקרים הוא הגבוה ביותר: פשוט לא הצלחנו לעמוד בכמות הסרטים שקייג' יצר באותה תקופה. אפשרי שניפגש לעוד פרק סיכום או השלמות בעקבות בקשות בתגובות (אם יש סרט ספציפי של קייג' שאתם רוצים שנתייחס אליו, זה הזמן לדבר). היה קייג'י ביותר.

הפרקים הקודמים של אייג' אוף קייג':
שנות השמונים כאן
שנות התשעים כאן
תחילת שנות האלפיים כאן
איש הקש כאן
החצי השני של שנות האלפיים כאן


קיק אס (2010)

אם היו אומרים לי מראש שאחד האלמנטים הכי מוצלחים בסרט גיבורי-על יהיה ניקולס קייג'  – הייתי פולט מהאף את הקולה שהייתי שותה באותו רגע. אבל הנה, רצה הגורל וכך קרה.

למי שלא יצא לו להכיר, קיק אס עוסק בתלמיד תיכון, דייב ליזובסקי (אהרון טיילור-ג'ונסון) שמחליט להיכנס לתוך חליפה זולה ולהילחם בפשע – רעיון שעובד בסרט באותה מידה בה היה עובד בחיים האמיתיים. ליזובסקי מסתבך עד הצוואר מול עולם הפשע ועל הדרך מתיידד, מסתבך, מתיידד שוב ומסתבך שוב עם גיבורת-העל היט גירל בת ה-11 (קלואי גרייס מורץ בתפקיד שהפך אותה לכוכבת) ואביה, ביג דאדי, שוטר לשעבר שיוצא לנקום בעולם התחתון (ניקולס קייג').

קיק אס הוא אחד מסרטי האקשן האהובים עלי, ואני לא לבד בדעה הזו. מת'יו ווהן הוא רב אמן בתחום האקשן והתסריטאית הקבועה שלו ג'יין גולדמן מבטיחה כי הסרטים בניצוחו מוזמנים להתפרע כמה שהם רק רוצים בלי להיות מטומטמים (לכן אני קצת חושש לקראת "קינגס מן: ההתחלה", הראשון בסדרה נטול ג'יין גולדמן). על כן, אין פלא שהשניים האלה הצליחו להשאיר את הניקולס-קייג'יוּת בניקולס קייג' ועדיין להוציא ממנו תצוגת משחק משובחת ומרגשת. 

כאשר "קיק אס" רק יצא, היט גירל הייתה הדמות האהובה עלי – וכך זה נשאר גם בצפיות הבאות. אולם כיום, ממרומי גילי ומעמדי כאב לילדה קטנה, אני צופה ב-"קיק אס" בעיקר עבור קייג'. הוא אמנם מגדל את בתו לרצוח גנגסטרים, אבל מבחינתי הוא דוגמה מופתית לאב נהדר; מגדל ילדה קטנה בגפו באהבה רבה ומקדיש לה את כל זמנו ומרצו. אז כן, יש לו אמנם דחף לנקמה (שיוצא קצת משליטה), אך הקשת העלילתית של ביג דאדי היא המוצלחת ביותר ב-"קיק אס". (רם)

שוליית המכשף (2010)

גלגול הנשמות שעבר "שוליית המכשף" הוא לא סטנדרטי:  מה שהתחיל כבלדה גרמנית מסוף המאה ה-18 שעוּבּדה לפואמה בסוף המאה ה-19 – נהיה מזוהה ברבות השנים עם הסרט הקצר ההוא עם מיקי מאוס ב-"פנטסיה". קלאסיקה אחר קלאסיקה אחר קלאסיקה. לכן מתבקש, איך לא, להפוך את כל העסק הזה לסרט אקשן עתיר תקציב עם ניקולס קייג'.

מי הגאון שחשב שזה רעיון טוב? אה, ג'רי ברוקהיימר? הבנתי. מיותר לציין שאין קשר בין "שוליית המכשף" ובין הגרסאות הקודמות (חוץ מהאזכור הישיר לסרט של מיקי מאוס). הסרט עוקב אחר באלתזר בלייק (אם אי פעם יהיה לי חתול חמישי, ככה אקרא לו), מכשף בן מאות שנים שמנהל כיום חנות בניו-יורק בעודו מחפש אחר "האחד" שיביס את כוחות האופל. מסתבר שה-"אחד" הזה הוא ג'יי בארושל. אוי ויי.

הסרט גרוע. אפילו לא "מהנה אבל גרוע" אלא פשוט גרוע בבינוניות שלו. הייתי אומר שזה מסוג הסרטים שאולפני דיסני של ימינו לא היו נותנים לו אור ירוק, אבל אחרי הביקורת על "ארטמיס פאול" אני מניח שזה לא לגמרי נכון. האפקטים אמנם לא רעים וסצנות האקשן מוצלחות (חברת ההפקות של ברוקהיימר אף פעם לא מאכזבת בגזרה הזו), אבל "שוליית המכשף" הוא צפוי, קלישאתי ומגוחך וסביר שתשכחו ממנו 5 דקות אחרי שתסיימו אותו. (רם)

מרדף עצבני (2011)

ניקולאס קייג' היה בשני סרטי גוסט ריידר מחורבנים ואחד חביב לגמרי. העובדה שמשום מה קראו לו "מרדף עצבני" במקום "גוסט ריידר 3: חזרתו של שובו של בנו של השטן – הנקמה!" היא בברור טעות של ההפקה. יש לנו בחור עם כוחות מהגיהינום במסע נקמה, יש לנו יצור על-טבעי בלתי ניתן לעצירה שרודף אחריו (ויליאם פיכטנר, שת'כלס גונב את הסרט), יש לנו הרבה מרדפי מכוניות, יש לנו אפקטים ממוחשבים די מביכים ויש לנו ניסיון נואש של הסרט להיות מגניב (מהסוג שבו זמנית שואב את כל המגניבות הממשית והופך אותו לדי חמוד) בצורה שמזכירה את המילניום הקודם. זה יותר גוסט ריידר מגוסט ריידר. 

בשלב מסוים גיבורנו, ג'ון מילטון (בדיוק השם שנתנו לדמות של אל פצ'ינו ב"מלכודת לפרקליט", כי זה מקסימום התחכום שאפשר לצפות לו מהסרט), עסוק בסקס עם בחורה שהוא פגש בבר. חשוב לציין שהפנטזיה הכי גדולה בסרט הזה היא לא האקדח העל טבעי שיכול לפוצץ שדים אלא העובדה שניקולס קייג' מסוגל למשוך כל אישה שהוא פוגש, למרות שהוא נראה כאילו יש לו ריח של תחתית פח זבל. בזמן שהוא עסוק בהוכחת כוחותיו העל טבעיים במיטה הוא גם שותה וויסקי ישר מהבקבוק ומחזיק סיגר ביד השנייה. כל זה בזמן שהוא לבוש. הסיבה? "אני אף פעם לא מתפשט לפני קרב אקדחים". משפט שיכנס לפנתיאון. 

האמת היא שקייג', והסרט, לא מנסים יותר מדי. למרות השם, המרדף לא באמת עצבני רוב הזמן – יש מידה של ריחוק אירוני שמונעת מאיתנו להיות מושקעים באמת במה שקורה והפרוטגוניסט שלנו מוכיח במהירות שהוא לא ניתן להריגה, מה שדי מוציא את העוקץ מרוב העימותים. למרות העובדה שהוא מדורג R עם גיבור שמסוגל לשרוד כדור לפנים, הסרט לא באמת מתפרע עם האלימות (עם העירום דווקא כן). קצת חבל, זה סרט שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הוא רק היה פותח את המצערת עד הסוף (כנ"ל ההופעה של קייג').

 ככל שהסרט מתקדם, נהיה יותר ויותר ברור שרואה החשבון (פיכטנר) הוא הדמות הכי מגניבה בסרט: הוא אמנם עושה דברו של השטן אבל יש לו תשוקה לעבודה שלו וחוש הומור ארסי שהופכים כל סצנה איתו למיני-סרט מבדר בפני עצמו. הוא הדמות היחידה שהתסריטאים טורחים למצוא לה דברים מעניינים לעשות, מעבר לקלישאות הנקמה, ומהר מאוד אנחנו מתחילים לתהות למה אנחנו מבזבזים זמן עם הדמויות האחרות. תנו לו ספין-אוף משלו ותפסיקו לבזבז לנו את הזמן. (תום)

גוסט ריידר: רוח של נקמה (2012)

בדומה ל-"אוצר לאומי: ספר הסודות", אל "גוסט ריידר: רוח הנקמה" ניגשתי מבלי לצפות בקודמו – ואני די בטוח שזה תרם להנאה שלי ממנו. מדוע ניקולס קייג' הוא אופנוען עם ראש גולגולת בוער? לא יודע, אבל אני מעדיף לתת לדמיון שלי לתפור איזה סיפור שמתחשק לי – כי הרי זה בטוח ייצא יותר טוב ממה שלא תהיה התשובה האמיתית (לכן התאכזבתי בכל פעם שהסרט טרח להסביר מה קרה בסרט הראשון). 

"רוח הנקמה" נפתח ברומניה וידעתי מיד לאן זה יוביל: השטן (כי מבחינת הוליווד, רומניה היא ארץ כשפים אפלה). נזיר כלשהו מזהיר מפני עליית כוחות האופל בעודו תר אחר גוסט ריידר – הלא הוא ג'וני בלייז, אופנוען שבתוכו רוח אפלה שאוכלת נשמות של אחרים או משהו כזה. הנזיר מוצא את ג'וני ומבטיח לו כי אם הלה יעזור לו להביס את מפיסטו – אשר מאיים לקפוץ לביקור בכל רגע – יסיר הנזיר מג'וני את קללת הגוסט ריידר. ג'וני כמובן מסכים ואז… אכזבה בת שעה וחצי. 

"גוסט ריידר" הוא במקור קומיקס של מארוול ולא ציפיתי ממנו לסטנדרטים גבוהים במיוחד (יש צורך להזכיר שזה סרט על אופנוען עם גולגולת בוערת?), אך הסרט הוא מ-2012, תקופה בה אפקטים ויזואליים בסרט בלוקבאסטר אמורים, לרוב, להיראות טוב בלי קשר לבמאי או לסטודיו מאחוריו – "רוח הנקמה" החזיר את ז'אנר גיבורי-העל לשנת 2004. בעצם עזבו, אני די בטוח שגם "ספיידרמן 2" נראה יותר טוב ממנו.

בלי אפקטים טובים, מה בעצם נשאר לסרט? הסיפור? התסריט של דיוויד ס. גוייר (טרילוגיית "האביר האפל", אבל גם "באטמן נגד סופרמן") הוא עצלני. אני יודע שגוייר לא תסריטאי עקבי באיכות שלו, אך בד"כ גם בסרטים הפחות-טובים שלו ניכר כי הוא לכל הפחות ניסה לעשות משהו טוב, אבל התסריט של "רוח הנקמה" הוא כזה שאני חושד שנכתב בחיפזון שעה וחצי לפני הדדליין. כל זה מותיר את "רוח הנקמה" בלי סיבה לצפות בו, אלא אם אתם ממש אוהבים את ניקולס קייג', היחיד שנראה פה כאילו אכפת לו: הוא מדקלם את הטקסט היבש באהבה, והוא אפילו מתאמץ בסצנות הקרב הבינוניות. כל הכבוד קייג'! (רם)

נותרו מאחור (2014)

ב"גוסט ריידר" שסיקרתי בפוסט הקודם, השטן היה זה שעשה לניק קייג' בעיות. עכשיו הגיע תורו של הבחור שלמעלה. 

הגרסה הנוצרית של אירועי אחרית הימים נקראת "The Rapture". יש כל מיני פרשנויות של מה בדיוק יקרה כשיגיע אותו יום גורלי, אחת מהן היא שכל הנוצרים המאמינים והטובים ילקחו לגן-עדן וכל שאר האנשים ישארו כדי לחוות על בשרם את סוף העולם. זהו האירוע המחולל של "נותרו מאחור" אבל באופן משעשע, המילה "Rapture" מעולם לא נאמרת בסרט. אולי הם ניסו לכסת"ח את עצמם כדי לא לעצבן קבוצות נוצריות כאלו ואחרות. 

קייג' מגלם טייס בשם ריי סטיל – מסוג השמות של דמות ראשית שבדרך-כלל מוצאים רק בסרטי אקשן ישנים או ספרות אירוטית – שיש לו בעיות בנישואין מאז שאשתו הפכה לדתיה אדוקה (או כמו שקייג' אומר בסרט: "אם היא בורחת עם איזה בחור, לפחות שיהיה ישו"). קלואי, הבת של ריי שחזרה הביתה מהקולג', קיוותה לחגוג יום-הולדת לאביה אך בדיוק קראו לו לטוס באותו יום (לפחות זאת לא הטיסה האחרונה שלו לפני הפרישה או משהו). היא יוצאת לבלות עם אחיה בקניון ואחרי הרבה יותר מדי אקספוזיציה, הסרט מתחיל והרבה אנשים נעלמים בין רגע, כשרק הבגדים שלהם… נותרו מאחור.

בזמן שהבת של קייג' צופה באנשים מתחרפנים על הקרקע, ריי צריך להתמודד עם המציאות החדשה בזמן שהוא באוויר. הוא מגלה שמספר הנוסעים קצת הצטמצם אבל למזלנו, נשארנו עם הדמויות הכי "צבעוניות", ובכך אני מתכוון ל"קלישאתיות וסטריאוטיפיות". יש את העיתונאי החוקר הגבר-גבר (שפלירטט קצת עם קלואי לפני הטיסה), הבחור המאוד נמוך, המוסלמי שכולם חושדים בו וכו'. הסרט הזה באורך של כמעט שעתיים, אבל תהיו בטוחים שאף דמות לא מקבלת משהו שמתקרב להיות תהליך או אישיות. הוא רק ממציא עוד ועוד מכשולים בשביל הדמויות כדי לתת להן הזדמנויות לדבר על אמונה ומוסריות באופן מעודן כמו מסמרים בידיים וברגליים.

"נותרו מאחור" הוא עוד תוצר בז'אנר של "סרטים נוצריים", יוצאים לפחות תריסר כאלה בכל שנה. הם זולים ופשוטים ולכן קל ליצור אותם ולעשות מהם רווח. זה סרט מטופש ומשעמם (ורימייק, דרך אגב) והייתם מצפים שיהיה גם מטיפני, אבל בכנות, אני לא בטוח שאפילו יש לו איזשהו מסר. הדבר הכי מעניין שאני יכול להגיד על הסרט הזה הוא שהבמאי שלו היה הפעלולן של הריסון פורד ב"שודדי התיבה האבודה" ו"מלחמת הכוכבים". איך נפלו גיבורים. כמו קייג', נראה שגם לו היה טוב יותר בשנות השמונים. (מתן)

מנדי (2018)

הבעיה של מנדי היא שהוא מגיע לשיא מוקדם מידי. ה'שיא' המדובר הוא הסצנה בה הדמות של קייג' (רד) מתעוררת אחרי לילה של זוועות ומתחילה לעכל, פיזית ונפשית, מה בדיוק קרה לה. ואז הוא מתפרק. מכל סצנות ה'קייג' מתפרע' שתראו זאת אולי הכי גדולה והכי מנסה להיות ישירה – בלי הומור, בלי מודעות עצמית של היוצרים, מן זעקה של כאב וצער שמהדהדת במעמקיה החלולים של הארץ. זו סצנה נהדרת, יפהפיה, מבוימת בכישרון מטורף (אני לא יודע מי אחראים לבחירת הצבעים של הבגדים של רד והדרך בה הם מתנגשים עם הקיר מאחוריו אבל תנו להם אוסקר מיוחד). קייג' מגיע פה כל כך עמוק לכאב, פיזי ונפשי, שאני מתפלא שהוא לא החזיר את נפשו לבורא עולם ממש באותו רגע.

שאר הסרט לא יכול לעמוד בסטנדרט הזה. ולא שהוא לא מנסה. מנדי הוא סרט שהמילה "מנסה" כתובה עליו באותיות קידוש לבנה ענקיות שכוסו בבנזין והועלו באש ככה שתוכלו לראות אותן גם מהחלל. הסרט לוקח את כל הקלישאות של סרטי נקמה משנות השמונים, גיבור שתקן וקשוח, נקמה על אהוב מת, נבלים מוגזמים ומקרין אותם בהילוך איטי במיוחד דרך פריזמה של סרטי איכות. כל דבר בסרט מכוון ל- 11 – כל כריכת אלבום הבי מטאל, כל קומיקס מדע בדיוני מחתרתי, כל ספר אימה זול שמצאת בחנות ספרים אפלה (היא הייתה שם אתמול? היא תהיה שם מחר?) מעורבבים ביחד במיקס עצבני. ובלב שלו קייג' – כנראה השחקן היחיד שיכול היה לבצע את התפקיד הזה ('לבצע' לא 'לשחק').

 פאנוס קוסמאטוס לוקח תסריט שאפילו צ'ארלס ברונסון היה זורק ומתייחס אליו כאילו הוא פאקינג בלה טאר. זה מרהיב ויפהפה ומאיים ומתלהב מעצמו יתר על המידה וגם משעמם לעיתים. כאמור, השיא מגיע באמצע, ומסע הנקמה האפי לא באמת אפי-כמו שהוא חושב את עצמו. בסופו של דבר תצוגת הכוח הצורנית, זה אחד הסרטים הכי מסוגננים שתראו, לא מצליחה להתפתח מעבר לעצמה. וגם לקייג', עם כל האהבה, אין הרבה מה לעשות אחרי שהוא מגיע לשיא: מרדף עצבני, אבל בהילוך איטי. (תום)

צבע מחוץ לחלל (2020)

שנות ה-10' היו שנים מחורבנות להפליא להיות ניקולס קייג' בהן. זה לא שכל הסרטים שבהם הוא השתתף היו כשלון ביקורתי וכלכלי, אבל אלה שלא היו נטו להיות סרטים בהם קייג' הוא דמות משנית או שבכלל לא רואים את הפנים שלו (למשל, "ספיידרמן: ממד העכביש" או "הקרודים"). וכן, אני בטוח שחלק מהסרטים של קייג' שיצאו ישירות לדיוידי הם בעלי איכות כלשהי אבל אם מסתכלים על הסרטים בכיכובו מאז "קיק אס" בעגבניות רקובות – יש יותר סרטים בטווח בין 0 ל-10 מאשר סרטים עם ציון של 70% ומעלה. המצב, איך אומרים, קשה. 

וכן, נו – בטח שבלי קשר לביקורות, חלק מהסרטים האלה כנראה שווים משהו, אבל אם השנים המוקדמות של קייג' עוררו עניין בסרטים משונים, הרי החלק הזה של הקריירה שלו התאפיין בזבלונים על גבי זבלונים שכולם נראים גנריים להחריד. גם חלק מהסרטים שהציון שלהם סביר זוכים לביקורות כמו "מותחן אקשן גנרי אחלה בסך הכל, אני מניח". 

אז איזה מזל שדווקא לסיום, קייג' שמר את אחד מהסרטים הכי טובים שלו: צבע מחוץ לחלל. 

מדובר בעיבוד לסיפור של לאבקראפט, אותו סופר אימה הידוע בגזענותו ובאימה הקוסמית והאלים האפלים שהמציא, סיפורים בעל מאפיין שזכה לתואר "לאבקראפטיאני" – על אנשים רגילים לכאורה שבעקבות אירוע כזה או אחר נמשכים לטירוף ומאבדים בהדרגה את שפיותם (או לחלופין, מתמודדים עם אנשים שמאבדים את שפיותם) בעוד יצורים מיתיים ענקיים, מעין אלים, שלא אמורים להתקיים אורבים בפינה ונחשפים במלוא הדרם. 

אני לא רוצה להגיד שזו נוסחה, אבל אני כן אומר שדי בקלות אפשר לעשות סיפור "מלא את החסר" לאבקראפטיאני. אז הפעם [[משפחה]] ב[[עיר קטנה]] מאבדת את שפיותה לאחר ש[[מטאור מוזר נוחת מן החלל]]. אם אני אכזרי מדי עם הסיפור הכללי, זה רק כי כל השאר הוא פשוט מדהים. 

לא, באמת: "צבע מחוץ לחלל" הוא מתמודד ראוי ל"סרט הכי טוב של שנת 2020" בלי ועם קשר לקייג'. דיוקנה של משפחה שמתפוררת, פיזית ונפשית, שלא באשמתה הוא פשוט נהדר: מבהיל, מרתק, מושך, דוחה, עם מעט רגעים שאתה רוטן לעצמך "נו, איזה דמויות טמבליות" ועם הרבה רגעים שאתה פולט "הולי פאקינ-אההההה!". 

קייג' אמנם חלק מאנסמבל רחב, אבל הוא עושה את העבודה שלו בצורה מדהימה. טוב, נו, בכל זאת – סרט שבו מישהו צריך להתחרפן בצורה חייזרית. למי מתקשרים במצב שכזה אם לא לקייג'? 

אין לי מושג מה צופנות שנות העשרים לקייג'. יכול להיות שהמצב הכלכלי שלו ימשוך אותו שוב לקבל משכורת אחר משכורת עבור סרטים שהם בקושי רב סרטים. אבל בקצה עשור די מזופת בפילמוגרפיה שלו, "צבע מחוץ לחלל" זורח באורן של אלף שמשות חייזריות ומראה שאפשר גם אחרת, ושאולי קייג' עוד יצליח לשקם את הקריירה שלו בשלב המאוחר הזה עם בחירת סרטים ראויה. נותר רק לקוות. (יהונתן)

תגיות: