ביקורת: קרב אוויר

נהניתי ב"קרב אוויר".

זה לא סרט מאוד טוב, או כזה שקל לאהוב: הדיאלוגים קצת נתקעים בגרון, מסע דמות שאמור להתפתח מנקודה א' לנקודה ב' לפתע מוצנח ממטוס אל הסיום שלו בלי ששום דבר השתנה בעצם, השחקנים עושים עבודה יעילה ותו לא, וכשסרט מתיימר להציג את מלוא עוצמתו של חיל האוויר, קשה שלא לחוש שבכל זאת האפקטים קצת מתגמדים לעומת ספקטקלים הוליוודים כאלה ואחרים.

ובכל זאת, נהניתי מספיק כדי להמליץ על "קרב אוויר" למי שישאל את דעתי על הסרט. לא המלצה חמה, כפי שאפשר להבין מפסקת ההסתייגויות למעלה, אבל "קרב אוויר" הוא סרט כיפי כי הוא מבין משהו שנראה שהרבה סרטים שנועדו לעשות כיף שכחו: בסופו של דבר, העניין פה הוא הסיפור.

כיף לראות דברים מתפוצצים ואנשים יורים ומטוסים טסים במהירות, אבל בלי עוגן רגשי הכל נהיה ג'יבריש די תזזיתי. "קרב אוויר" אף פעם לא נהיה ג'יבריש, והוא תמיד מספק סיבה טובה לרצות לראות מה יקרה הלאה בסיפורם של שני הקצינים בעלי האגו העצום שרבים על הדרך שבה צריך לנהל את הטייסת אחרי שהמפקד הקודם שלה נהרג בקרב אוויר, כל זה ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים.

האחד, מפקד היחידה החדש בגילומו של מאור שוויצר, הוא קשוח כמו כל מפקד יחידה חדש שמגיע ליחידה. השני, בגילומן של העיניים החודרות לנשמה של דניאל ליטמן, הוא הסגן שלא מבין למה לא מינו אותו להיות המפקד ושמאמין שאולי צריך להיות בטעות נחמד למישהו מהחיילים שלך. על חלק מהפוסטרים מופיעות גם שתי הדמויות הנשיות שבסרט, שלמזלנו לא נגרר לאיזה משולש אהבה מתסכל, ואפילו לא לאיזה עניין שבו כל דמות גברית צריכה לנצח ואז לזכות בבחורה – שתיהן מתמודדות עם סיפורים משל עצמן, שאמנם עומדים בצלם של צמד הטייסים אבל תמיד מוצדקים בפני עצמם. ליהי קורנובסקי היא המרכזית מבין השתיים, וכאישה בצה"ל היא זוכה לעלילה שעיקרה ההתייחסות לשוביניזם ששרר בצה"ל של סוף שנות השישים, אם כי התסריט היה מספיק חכם כדי שיהיו עוד כמה דברים שיאפיינו אותה מעבר להיותה אישה.

כאמור, זה עובד. אמנם חבל שהתסריט לא לוטש עוד קצת בין דחייה ודחייה שלו מקרן הקולנוע הישראלי, אבל הסיפור תמיד מציב יעד ברור והדמויות עובדות. אף אחד כאן לא עושה את תפקיד חייו אבל זה בעיקר כי אלה תפקידים של כוכבי קולנוע ולא של משחק – המטרה היא לעמוד ולהיות כריזמטי ואמין כטייס, וחשוב מזה, כדמות ראשית. זה עובד.

למי שמודאגים מהאפקטים, גם כאן ארגיע ואגיד שהם לחלוטין עובדים. יש לציין שבדרך כלל אני מרגיש די נוח עם אפקטים (חוץ ממקרים מאוד מובהקים של הזנחה), אז יכול להיות שלאנשים עם עין חדה יותר משלי יהיו יותר דברים שיחרקו. אבל כשמישהו ממריא במטוס, זה אמין, וחשוב מזה – זה נראה נורמלי, וטוב. אני מבין מה אני אמור לראות, והעיניים שלי לא צועקות הצילו. בהשוואה לעשרות מיליוני האפקטים שזורקים בהוליווד על אפקטים שפשוט נראים רע (אפילו אם הם איכותיים ומציאותיים) או הולכים לאיבוד בעריכה תזיזתית או צילום מחורבן, אני מעדיף את הגרסה החסכנית ש"קרב אוויר" מציע. כן אציין לרעה סצנה מסוימת עם טנקים ששם האשלייה נשברת לחלוטין וברור מאוד שלא היה שם לא טנק ולא דובים ולא יער.

יש כמובן גם את כל ההיבט הפטריוטי וה"קולנוע ימני!!!" שהסרט מנסה לעורר בכוח. ולא יודע, זה נחמד שיש איזה מייקל ביי משלנו שרוצה שנתרגש מדגלי ישראל מתנפנפים, אבל כל הדיבור על כמה שסרט הוא עוף חריג והיחיד שבא לעשות משהו אחר פשוט מנותק מכך שימין ושמאל הם איזשהו ספקטרום שהקולנוע הישראלי נע בתוכו, ושאין שום דבר יותר ימני ב"קרב אוויר" מאשר ב"מחילה" או "מכתוב".

אפשר אולי לדבר על כך שזה סרט שמציג את הצבא באופן שאנחנו אמורים להצדיע לו, כאשר לרוב הצבא מוצג באור קצת יותר מורכב – ועל זה אני אגיד שהסיבה העיקרית שישראלים לא מתעניינים יותר מדי בסרטי "הו הא, הצבא" היא כי הם שירתו בו, והם יודעים איך נוצרות הנקניקיות כי הם עשו תורנות מטבח. "קרב אוויר" הוא הרי לא פנטזיה מנותקת מהחיים של התושבים פה כמו ש"אהבה בשחקים" מנותק מרוב אזרחי ארה"ב. רובנו שירתנו עם איזה קצין מניאק עם לב שחור וראש חלול, ולכן הניסיון למכור מפקדים שכאלה כגיבורים עובר הרבה פחות חלק בגרון מאשר ההצגה שלהם כאנטגוניסטים, אנטי גיבורים או הפוגה קומית, כמו ברוב סרטי הצבא הגדולים בישראל.

כל זה לא משנה. הסרט לא טוב יותר או גרוע יותר כי הוא מחבב את טייסי צה"ל או לא. הוא טוב כי יש לו סיפור כיפי ומהנה שעומד בציפיות הוויזואליות שלו, והוא פחות טוב כי הסיפור לא משויף עד הסוף וחלק מהאפקטים שלו חורקים. וגם אם בשלב כלשהו הסרט היה מקדם את האג'נדה הפוליטית ההיפר-ספציפית שלי, זה לא היה הופך אותו ליותר טוב או יותר גרוע.