תסריט ובימוי: ירון שני, סכנדר קובטי
שחקנים: שאהיר כבהא, איברהים פארג', ערן נעים, רנין כרים, סכנדר קובטי
ילד בן 11 יוצא החוצה מביתו שבשכונת עג'מי ביפו. הוא רואה נער שכן מטפל במכונית החדשה שקנה ומדבר איתו. הנער אומר לילד שיביא לו מפתח צינורות מהבית. הם מתווכחים קצת, אבל בצחוק. הילד חוזר הביתה. שני מבוגרים על טוסטוס עוברים ליד הנער שכן. הם יורים בו ובורחים מהמקום.
עג'מי, סרט הבכורה של ירון שני היהודי וסכנדר קובטי הערבי, מורכב מחמישה פרקים שבכל אחד מהם גיבור אחר, דמות מחייה של שכונת עג'מי היפואית. הפרק הראשון סובב סביב עומר, בחור בן 19 הנקלע לסכסוך בין משפחות על ענייני פרוטקשן, וחייב להשיג סכום כסף גדול כדי להינצל. אמו פוחדת שהוא ייהרג ואחיו הקטן, המצייר את המשפחה בקומיקס, פוחד גם הוא, ומחכה לעתיד טוב יותר. מאלק בן ה-15 הוא חברו של עומר, וגיבור הפרק השני. הוא מגיע מהשטחים, ושוהה ביפו באופן בלתי חוקי. בכל רגע עשויה לבוא המשטרה (או "הממשלה", כפי שמכנים אותה ביפו), ולקחת אותו. גם הוא זקוק לכסף – כדי לממן ניתוח לאמו החולה.
הפרק השלישי של 'עג'מי' מעביר אותנו לצד הישראלי של השכונה, אל השוטר הקשוח דנדו, ששומר על הסדר ברחובות, בעוד אחיו החייל נעדר בשטחים, ויש סכנה לחייו. לאחר מכן עובר הסרט ומתרכז בבינז' (הבמאי סכנדר קובטי), טבח נהנתן, שלמורת רוחם של חבריו, גולש לעבר הצד הישראלי – יש לו חברה יהודיה ושאיפות לצאת מהשכונה ולעבור לתל אביב. הפרק האחרון מראה את אבו אליאס, בעליה של המסעדה שבה עובדים מאלק ובינז', ואביה של אהובתו של עומר. אבו אליאס הוא גם הסנדק המקומי, האיש אליו פונים בעת צרה, זה שמסדר את העניינים.
המעבר בין הפרקים נע אחורה וקדימה בזמן, וביחד הם משתלבים ליצירת סיפורה המורכב של השכונה. כפי שאבו אליאס קושר בין כל הגיבורים, כך הפרק האחרון מביא לידי פתרון כל אחת מהעלילות שהתפתחו בסרט.
'עג'מי' הוא לא סרט פשע או דרמת מאפיה, או סיפור אהבה. הוא גם לא עוסק ביחסים בין יהודים וערבים, בין נוצרים ומוסלמים, ואפילו לא בנקמת דם, משטרה, צבא, סמים או שחיתות. 'עג'מי' הוא סיפורה של השכונה, והיא הגיבורה הראשית של הסרט. אך כפי שהשכונה מכילה את כל האלמנטים הנזכרים מעלה, כך גם הסיפור. 'עג'מי' הוא סרט מאד לא ישראלי באופיו. רובו הגדול דובר ערבית, אך גם מבלי להתייחס לעובדה זו, הרי שאפשר היה לספר את אותו סיפור כמעט בכל מקום בעולם. החליפו את השפה לאיטלקית – ותקבלו את החיים בסיציליה, החליפו אותה לאנגלית – ותמצאו את שכונות העוני של ניו יורק או לוס אנג'לס. פרט לסיפורו של השוטר דנדו, שהיה בעיני החלק החלש יותר בסרט (וצדדי מדי לסיפור המרכזי), הסיפור של עג'מי הוא סיפורו של כל-מקום. בלי לנקוט עמדה, בלי לשאול שאלות של טוב ורע, הסרט פורס בפני הצופים את החיים היומיומיים ביפו לפרוסות קטנות ומדויקות.
השחקנים כולם הם חובבים, שחלקם הגדול גדל בשכונה. הצילום רועד ונראה כמו סרט דוקומנטרי. הדיאלוגים מלאים בהיסוסים, בשברי מילים, מעברים מערבית לעברית – כאילו הדמויות מאלתרות את הטקסט בו במקום, חיות את הרגע ולא משחקות אותו. וזה כוחו הגדול של 'עג'מי': הוא אינו ממציא מחדש את המציאות, לא מספר עליה סיפורים שיכולים היו לקרות, אלא מראה את מה שבאמת קורה בה, מראה את המציאות עצמה.
הדמויות של 'עג'מי' נעות במרחבי השכונה לא מרצון, לא מתוך אמונה במעשיהן או חלום להצלחה – אלא מפחד, בכפייה. אין כאן סיפורי גבורה של הצלה בשניה האחרונה, אלא בני אדם, מבוגרים וילדים, שכל רצונם הוא להגיע אל השקט והשלווה של יום המחרת. עומר ומאלק הם ילדים שהחיים כפו עליהם להציל את משפחותיהם, בינז' הטבח וחבריו – כולם אנשים שהחיים בשכונה הפכו אותם לפושעים בעל כורחם. אפילו אבו-אליאס, לכאורה הדמות הרגועה והבטוחה היחידה בסרט, אפילו הוא יודע שהמרקם השברירי של היחסים בינו ובין כל אחת מהדמויות האחרות יכול להתנפץ בכל רגע.
אין כאן אשמים וזכאים, קורבנות ומדכאים. כולם בעג'מי הם חלק מאותה ביצה מבעבעת של פשע, עוני וכפיפות לבעלת השררה החזקה מכל – המציאות. זו החוזרת על עצמה במעגלים, יום יום, שנה שנה, לפעמים מעלה ולעיתים משפילה, אך לעולם לא מוציאה אותך ממנה.
'עג'מי' זכה לשבחי הביקורת בקול תרועה. הסרט שיוצריו עבדו עליו במשך שבע שנים התקבל בידיים פתוחות בארץ ובחו"ל. הוא זכה בפרס וולג'ין, בחמישה פרסי אופיר – כולל הסרט הטוב ביותר ופרסי הבימוי והתסריט, ובציון לשבח בפסטיבל קאן. המבקרים השוו אותן לאינסוף סרטים, החל מיצירות של פאזוליני, דרך 'תמונות קצרות' של רוברט אלטמן ועד ל'ספרות זולה' של טרנטינו. רבות דובר על הצילום המרהיב, על התסריט המפותל והמשובח, על המוזיקה הנפלאה ועל השחקנים החובבים, שכמו בשיר של הביטלס, כל מה שהם עשו היה להתנהג בטבעיות. זה לא מפליא שאפשר לראות ב'עג'מי' דברים רבים כל כך, שונים כל כך זה מזה. הרי המציאות עצמה מורכבת מאותם דברים בדיוק.
אהרו''כ ראשון בעין הדג (?)
את הסרט אולי אראה, הוא נשמע מאוד מסקרן, גם אם לא בהכרח לקולנוע (אם כי הוא תמיד מעצים את החוויה). בכל מקרה, עניין המציאות שמוזכר שוב ושוב בביקורת דווקא מנוגד לאידיאולוגיה האמנותית שלי. קולנוע הוא סלקטיבי מעצם הגדרתו, והוא צריך להיות וריאציה על המציאות, עיבוד רגשי שלה, מראה מעוותת. אמינות זה דבר חשוב, אבל היא לא שווה הרבה אם לא עומדים מאחוריה סיפור מעניין, רגש ויצירתיות.
אז יש לך הכרות אינטימית עם שכונת עג'מי?
אתה צריך לזכור שאתה (או אני) מכיר נתח קטן מאוד מהמציאות. אמנות בהחלט יכולה, בין השאר, להציג לך חלקי מציאות שהסיכוי שנחשפת אליהם קלוש.
אז נכון, את זה אפשר לעשות גם בקולנוע דוקומנטרי – אבל קולנוע עלילתי הוא, לעתים מזומנות, בעל אימפקט רגשי חזק יותר, כי הוא יכול להיות דחוס ומכוון-מטרה יותר.
מה אני אגיד לך? אתה צודק. בערך.
גם אני חשבתי על משהו מהסוג הזה. האמת שהביקורת שלי באה פחות למה שכנראה יש לסרט יותר לגישה שהופגנה בביקורת. "תראו איזה סרט טוב, ממש כמו החיים!" אין לי בעיה עם סרטים ריאליסטיים, אבל גם בהם יש בניית מתח והומורו ופסקול וצילום וקליימקס/ים (בדרך כלל) ועוד המון דברים. תליית כביסה היא חלק מהווי השכונה, וגם הליכה לבית הספר וצפייה בטלוויזיה, אבל אם אנחנו רואים את זה יש סיבה.
קיצר, סרט עלילתי, ובעצם גם דוקומנטרי, לא יכול *באמת* לשקף את המציאות. הוא צריך לספר סיפור מעניין, שגורם לי לחשוב קצת על המציאות, או לפחות לבלות את הזמן טוב. הרעיון בשום סרט לא צריך להיות חינוכי בלבד.
(ורק רציתי לציין שמאוד מעניין לדון איתך)
הדור הבא של המשחק - ריאליטי?
בוא נדבר על משחק לרגע. לא משנה כמה טוב ומנוסה השחקן, כמה הוא משתמש ב"שיטה" וכמה למד אצל לי שטרסברג – משחק הוא ניסיון לחקות המציאות. כשאדם נהרג בסרט וחברו (השחקן) צריך להגיב על המוות – שום תגובה לעולם לא תהיה אמיתית כמו, חלילה, כאשר אדם נהרג במציאות וחברו שמקבל את הבשורה מגיב בזמן אמת.
בשנים האחרונות, עם עליית סוגת הריאליטי, אנחנו רואים סגנון חדש לגמרי של משחק – אנשים אמיתיים. כן, הקלישאה הזו נשחקה כבר מכל כיוון, אבל מתוך אלף תגובות של משתתפי כוכב נולד, הישרדות והאח הגדול – לפעמים תוכלו למצוא את התגובה האחת האמיתית. התגובה האחת שתגרום לכם לחוש הזדהות מוחלטת – כך גם אתם הייתם מרגישים ומגיבים.
אין לי כוונה פה להיכנס לשרשור עצום (מצטער, עורכים) אבל רק רציתי לציין את הנקודה שלי – מבחינתי ריאליזם הוא העתיד של המשחק. שימו בצד כרגע את הבעיות המשפטיות והאתיות (אנחנו מדברים כרגע בצד האמנותי, כן?) – מצלמות נסתרות, מעקבים, תגובות בזמן אמת וכדומה.
שחקנים חובבנים זו מין התחלה בדרך לשם.
(אם לשים בצד כל היבט פרקטי/מוסרי) אמנות היא לא החיים.
אי אפשר להוציא מאנשים כל תגובה לכל צורך. צריך שהאנשים שיתמקדו בהם. ויש כל כך הרבה דברים שרק שחקנים מקצועיים יכולים לעשות: לומר את השורה שהתסריטאי הכניס בהתחלה כדי לרמז על המטאפורה המרכזית בסרט, לספר בדיחה שבאה בדיוק ברגע הנכון, להתנהג טבעי בעולמות שהם פנטסטיים מהגדרתם ועוד ועוד. אם תבחן סרטים לעומק, אין שמץ של סיכוי לעשות אותם בשיטה שלך, גם אם יצלמו את כל האנשים בכל העולם 24 שעות ביממה, או אפילו יעשו עליהם מניפולציות סטייל 'המופע של טרומן'.
(אם לשים בצד כל היבט פרקטי/מוסרי) אמנות היא לא החיים.
ולכן זה העתיד – ולא ההווה :-)
באותה מידה יש גם אלפי דברים ששחקנים מקצועיים לא יכולים לעשות.
אמנות היא לא החיים? טוב, זה עמוק מדי כבר .. בהזדמנות :-)
(אם לשים בצד כל היבט פרקטי/מוסרי) אמנות היא לא החיים.
אני בא לקולנוע בשביל לברוח מהמציאות. אם נדלג על זה לרגע, "משחק ריאליטי" לא יוכל לעולם ליצור דמות כמו הג'וקר של הית' לדג'ר (מצד שני, בהתחשב באיך שדרכו הסתיימה, יכול להיות שהמשחק שלו היה התנהגות מציאותית).
סליחה, אבל לפעמים רצוי לראות את הסרט קודם,
אפשר בהחלט להגיב על הסרט לפני שרואים אותו, אבל לא למתוח עליו ביקורת כי זה לא ראוי ולא נכון.
עג'מי הוא לא סרט דוקומנטרי ואין בו שום חלק טפל או פחות ממותח, לא תליית כביסה ולא הליכה לבית ספר.
עג'מי הוא סרט מעולה! חכם, מפתיע, מלא טוויסטים ומשכנע לגמרי. יש פה יצירתיות גדולה, סיפור מעניין והרבה מאוד רגש. כל מה שטענת שאין בו מבלי לראות אותו.
אני בדרך כלל לא מאמינה לביקורת לגמרי. אם המבקרים מתלהבים, אני נעשית קרירה ומסוייגת, לא אכנע לדעה קדומה! כבר דנו בזה ארוכות על תסמונת העדר ותסמונת המורד, נדמה לי שבתגובות על האביר האפל. ובכלל, אני נוטה לא להתלהב מסרטים ישראלים מפני שהעשיה שלהם מוגבלת במקצת בגלל תקציב דל ומורשת קצרה מדי ובמיוחד מפני שנערת המים בדרך כלל גם מעצבת לוקיישנים והטבח מעצב את התסרוקות. בהוליווד יש מומחה לכל פרט, ובחיים הגיבורה לא תחבוש כובע או תנעל סנדל שלא מתאים היסטורית לתקופה המצולמת בדיוק של חודש.
ומה לעשות שהסרטים שלנו, עם כל הסלחנות המתבקשת, נראים לא פעם כאילו לא היתה לבמאי ברירה אלא לצמצם עלויות ולבקש עזרה מהדודה שלו, והתוצאה בהתאם. בהוליווד אם הגיבור רופא, נראה אותו באמצע ניתוח, בישראליווד הרופא ילבש חלוק לבן, יטיל סטטוסקופ על צווארו והנה, רופא לפנינו, ואם האחות תגיד לו: דוקטור! הבמאי יהיה בטוח שהוא עשה עבודה מעולה.
בעג'מי אין צורך לעצב לוקיישנים או לביים את רוברט דה נירו כפושע התורן, בזה כוח הריאליזם של הסרט: החומרים מונחים מתחת ליד. הבמאים עשו עבודה נהדרת, מלאכת מחשבת, השחקנים נשמעים טבעי מאוד, כמעט בלי פגימות, והפעם, בניגוד לטבעי, אני חייבת להסכים עם המבקרים המתפעלים.
בסרטים שבהם אין מסורת ארוכה של קולנוע ולא תעשייה מפותחת, השחקנים החובבים בדרך כלל נראים חובבים וגם נשמעים כאלה. בעג'מי זה לא בולט בכלל. דווקא בסרטים ישראלים פעמים רבות השחקנים מחלקים את המשפט לשניים כאילו אחרי החלק הראשון הם מתאמצים להיזכר ברפליקה שלהם. והעצירה הזאת מאולצת וצורמת מאוד. בעג'מי זה לא קורה כמעט.
וסתם הערת ביניים: אני מכירה את אחד השחקנים של הסרט היכרות קרובה מאוד. והוא ניסה תמיד להתייהד ולהשמע ישראלי ככל האפשר. במשך כמה שנים ראיתי אותו כמעט יום יום ואני יודעת הכל עליו ועל משפחתו. אני יודעת שהוא היה נותן הכל כדי להיוולד יהודי.
ומי שחושב שכל המחמאות שנתתי לסרט הם בגלל השחקן ההוא, יש לו טעות גדולה, כי אם הייתי פוגשת אותו היום הייתי נותנת לו סטירה מצלצלת. הוא יודע למה.
יופי של ביקורת
אם היה ספק, עכשיו אין ספק שאראה את הסרט.
יפה. ''עג'מי'' בהחלט גבוה ברשימת ה'לצפות' שלי.
וליאופולד – רק הערה קטנה:
לדעתי עדיף היה לו בפסקה האחרונה היית מדבר יותר על מה שהסרט עשה לך, ולא על שבחי הביקורת של אחרים.
יותר מהכל
התיאור מזכיר לי את סדרת הטלוויזיה The Wire, שעוסקת אף היא בשוטרים ובפושעים בשכונות עוני ומתעקשת על ריאליזם, על דיאלוגים שבורים ועל פתרונות-לא-פותרים.
אתה צודק
אני בדיוק רואה את The Wire (אני בעונה הרביעית), והדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי שראיתי את 'עג'מי' היה הדמיון החזק בינו לבין הסדרה.
עכשיו אני רוצה לראות את הסרט
The Wire היא בין הסדרות האהובות עליי ביותר ואם הסרט הוא בסגנון הזה, זה נשמע מעניין מאוד (ושווה ציון בביקורת).
כמובן שכדאי להנמיך ציפיות – סגנון לא שווה איכות.
אסתכן בניפוח הציפיות שלך ואגיד שהסרט מתעלה כמעט לרמה של The Wire
אם לא מבחינת עיצוב הדמויות (מה שכמובן יש יותר זמן לעשות בסדרת טלוויזיה), אז מבחינת התחושה החזקה של ראליזם ואותנטיות.
דנדו דמות מפתח
לגבי ההערה על "סיפור השוטר", אני חושב שהוא דמות שמבטאת בצורה אולטימטיבית את סוגיית ה"אין צודקים\טובים ורעים", ולכן הוא חשוב מאוד. ללא היצוג שלו, היה קל לעשות הנחות מוטעות, למשל שהממסד הישראלי הוא האשם האבסולוטי במצב ו\או שהשנאה כלפי השוטרים\ממשלה מוצדקת. הבאת השוטר, כדמות ששאר הדמויות שונאות, והצגתו כבן אדם טוב, עם סיפור משלו, היא מהות המסר של הסרט בעיני. אל תשכח שמגיעים לראות את הסרט הזה גם צופים ערבים. לנו היהודים, הערבים סוחרי הסמים ועבריינים מוצגים כבני אדם, אבל לערבים יש את אותו אפקט לגבי השוטר, שמסמל את מושא השנאה ביום יום. הסרט לא היה שלם בעיני ללא החלק הזה בפאזל כי בעזרתו כולם כולל כולם מצטיירים כבני אדם אנושיים.
דנדו דמות מפתח
סוחר סמים ועבריין מסמלים ליהודי מה ששוטר מסמל לערבי?
איכס.
מעבר לזה, אני מסכים שהשוטר נותן פרספקטיבה חשובה (גם אם לא מקורית) מהצד השני של חיי השכונה.
דנדו דמות מפתח
זה לוא דווקא ערבים ויהודים אבל גם. כלומר לרוב העבריינים (ובטח כאלה מעג'מי), שוטר לא מייצג דמות חיובית במיוחד. יש לו תווית של "מניאק", בלי שמכירים את האדם שמאחורי התואר. כנ"ל לכיוון השני.
לא ברור מה עמדת המבקר
ליאופולד, לא הבנתי מה דעתך על הסרט.
אתה מציין את כל הפרסים והמבקרים המשבחים אבל לא ברור איפה אתה עומד.
האם נהנית ? האם אתה מצטרף למשבחים ? אתה לא נוקט בסופרלטיבים בעצמך. האם יש לך הסתיגויות?
אני מצטרף
הבנתי שליאופולד אהב את הסרט, אבל רק כי הביקורת לא שלילית. במילים אחרות, חסר לי החלק בו הביקורת למעשה מבקרת את הסרט, לטוב או לרע.
אהבתי את הסרט מאד
למרות שזה לא עבר בביקורת, כמו שאמרתם.
תכל'ס, אני לא חושב שבביקורת אני צריך להגיד אם אהבתי את הסרט או לא. המטרה של ביקורת כמו שאני רואה אותה היא להביא לקורא כמה שיותר מידע מקדים לגבי הסרט, כדי שהוא יחליט אם הוא יאהב את הסרט או לא.
הרי הטעם האישי שלי שונה מטעמו של כל אחד אחר, מה גם שאפילו הטעם הפרטי שלי יכול להשתנות מקצה לקצה, וסרט שלא אהבתי בכלל בצפייה ראשונה, פתאום אני נורא אוהב אותה בצפייה שנייה.
אבל עכשיו אני לא בביקורת אלא בתגובה, אז אני יכול להגיד שוב, אהבתי מאד את הסרט הזה, נשאבתי אליו לגמרי והתרגשתי כמו שלא התרגשתי הרבה זמן בסרט קולנוע.
ועוד משהו שחשבתי עליו
במיוחד לגבי הסרט המסויים הזה, שכל מעלתו היא שהוא לא מבקר ולא שופט אף אחת מהדמויות, אלא מראה את הדברים כמו שהם, נראה לי מאד לא מתאים לתת ציון של טוב או רע.
לא ''כאילו הדמויות מאלתרות את הטקסט בו במקום''
השחקנים באמת אילתרו חלק מהטקסטים – זה הרעיון של שיטת העבודה הזאת – שזורקים את השחקנים לסיטואציות והם מגיבים באופן חלקי גם ספונטנית ובאילתורים.
עכשיו ניפחת לי את הציפיות לממדים של ''עיר האלוהים''
גם בסרט הזה השחקנים כמעט כולם אנונימיים, אילתרו חלק גדול מהטקסטים ועברו שיעורי משחק בשביל הסצנות. ויצא בערך אחד הסרטים המושלמים ביותר של העשור האחרון. עם העובדה הזו, אני אשב לי לצפות ב"עג'מי". תודה..
לא מבין על מה כל הרעש
הדבר היחיד שאהבתי פה זה את אותה הרגשת האותנטיות שכולם מדברים עליה, כן, מורגש שהשחקנים חיים את העניין ביומיום אבל עיקר גדולתם (נדמה לי ) של שחקנים טובים באמת היא היכולת "לחיות" את הדמות ולא להרגיש כמו בובת קרטון. אני אקח לדוגמא את הסרט שראיתי לפני עג'מי- ממזרים ח"כ, מישהו הרגיש שמלאני לורן לא אותנטיות בתור שושנה דרייפוס? שוולץ הוא לא באמת צייד-בלש מקפיא דם?
ועיקר הביקורת השלילית שלי היא שמלבד הקטע שזה" אותנטי" מדובר בסרט ערוך בצורה מבלבלת ולא כ"כ מובנת לעיתים (ואני רגיל לפלאשבקים ופלאשפורוורדים, 5 עונות בלוסט הן די והותר), חסר פסקול לחלוטין (וזה ממש חבל כי ראינו במנגינת הסיום עם הקרדיטים שיכלו בכיף לערבב פסקול אתני מעניין) וכללית די משעמם (מה בדיוק היה מותח-מסקרן בסרט הזה?).
בקיצור- ניפחו לי את הצפיות מאד וכך גודל האכזבה.
מי שרוצה סרט ישראלי שמרגיש אותנטי אבל הוא *גם* סרט מעולה, שיראה את "מישהו לרוץ איתו".
נ.ב "אגב מישהו לרוץ איתו" OT פיצי, שמתם לב שהשחקנית הראשית- בר בלפר, היא כתבת בהווה בגל"צ?
כי זה סרט אמיץ
מושקע באופן מיוחד, ואני לא מסכים איתך כלל: העריכה ה"מבלבלת" רק הוסיפה למתח, והורגש כי הושקעה מחשבה רבה ברצף הכרונולוגי.
וכן, שמתי לב לתופעה הזאת. ניסיתי לחשוב מה הסיכוי שיש עוד בר בלפר…(:
תודה על ביקורת מצויינת על סרט עוצר נשימה.
אחד ההישגים הגדולים של הסרט בעיני קשור בתסריט המסועף מאד שלו. הסרט קופץ קדימה ואחורה בזמן, מציג את אותה הסצינה מנקודות מבט שונות, משאיר אותך במהלכו שואל שאלות רבות ומצליח בסופו לסגור הרמטית את כל קווי העלילה מבלי להשאיר שום חור ושום קצה חוט לא מטופל. נכון, זה כבר נעשה קודם, אבל בסרטים ממש גדולים. ועג'מי בעיני הוא סרט ממש גדול.
פוליטיקה ופרסים
אני לא אומר שפעם או פעמיים בעשור אין איזה סרט ישראלי עטור פרסים כמו עפולה אקספרס או כנפיים שבורות, שאיננו סרט פוליטי. אבל אלה מקרים נדירים מאוד, היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
אז ביקורת על סרט שכזה שאינה מנסה להתמודד עם סוגייה זו למעשה גוזרת את דינו לכליה בעיני הקהל הרחב, בישראל כמובן.
פוליטיקה ופרסים
חי זקני שלא הבנתי. איזו התמודדות היית רוצה לראות?
פוליטיקה ופרסים
כאמור, ברירת המחדל של הישראלי הממוצע היא שזה סרט פוליטי.
אם כותב הביקורת סבור שזה לא המצב והוא מעוניין להמליץ על הסרט בפני הישראלי הממוצע, אז הייתי מצפה שיכתוב זאת וינמק.
אני, בכל מקרה, לא מתכוון לראות את הסרט לאחר מקרא הביקורות המקלסות של דובדבני ושניצר, השניים שהתחרו ביניהם במתיחת ביקורת על "לבנון" בטענה שאינו מספיק אנטי-ישראלי ומציג את "הפולש הצה"לי" באור אנושי מדי.
נובמת
גם אני לא אוהב את שניצר, אבל לקבוע לאילו סרטים לא ללכת בגללו? להיפך, זה נותן לו כח.
(השטרניזם הגיע גם לעין הדג?)
כל הפסקה הראשונה טעונת עריכה: אם לא לקיתי באלצהיימר בזמן שחלף מאז ראיתי ת'סרט, הילד בן ה-11 היא בכלל האחות של המספר, נסרי, ומה שהנער מבקש ממנה להביא לו זה נייר כלשהו מהאוטו.
בגדול, אחלה ביקורת (אהבתי את ההחלטה לוותר על השטיק הקבוע של הפסקה האחרונה המחווה דעה אישית), רק חבל שכבר בהתחלה ישנה נפילה.
באשר לסרט: (לדעתי) ההחלטה לפרסם ביקורות סרטים לאחר הודעת הסגירה עושה עוול לא קטן למושאי הביקורות (על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרטים משובחים כמו 'ממזרים' ו'עג'מי'), כך שדי מיותר מבחינתי להכביר במילים (ויש מה להכביר) על אחד הסרטים הגדולים והסוחפים שמצאו את דרכם אל מסך הקולנוע.
נראה לי שלקית באלצהיימר בזמן שחלף מאז שראית את הסרט, תנחומיי
מכיוון שאי אפשר להכיל את כולו בצפייה אחת, ראיתי את הסרט בשנית...
והמסקנה היא אחת מהשתיים:
א. הזיכרון *שלך* לא משהו.
ב. לא הבנת למה התכוונתי: הדמות שיוצאת מהבית וחוזרת אליו בסצינה הראשונה – לא הדמות שנרצחת – היא *האחות* של נסרי ועומאר, נור(?), שלא ממש עונה לתיאור "ילד בן 11".
לא יודע איפה צילמו,
אבל בטונדות לא מונעות כניסה רגלית. אין שום בעיה להכניס צוות צילום מעל סוללת עפר.
אבל רואים את השחקנים (דנדו ועוד שוטרים) נוהגים רכב בכבישי הכפר
הוצהר כבר בהודעת הסגירה,
שעוד יתפרסמו מספר ביקורות לאחריה.
ואפילו יצא לי להרגיע(?) את מאצ'(?) באחד הפתילים איפשהו שביקורת על 'לבנון' (להבדיל מביקורות על 'עג'מי' ו'ממזרים') וכל הדיון הנלווה אליו זה לא תרחיש אפשרי בגלל תאריך היציאה של הסרט.
עדיין לא קרה
עדיין לא קרה המאורע המשמח מבחינתי אשר יביא לכלל התאמה את הציפיות שלי מסרט ישראלי, אלה המתגבשות מתוך קריאת ביקורות, ושל דעתי עליו לאחר הצפייה.
לא רק שלא קרה, אלא שהפערים בלתי ניתנים לגישור. החירבושים מלאי החשיבות העצמית, הפסאודו קולנועיים, האנטי ישראליים, חסרי ההומור האמיתי, הלוקים ברצינות תהומית או בהשתטות ליצנית – אלה הסרטים הישראלים שראיתי בעשור האחרון.
שוב ושוב אני קורא את ההתפעלות מקיר לקיר, את דירוג הכוכבים המוענקים לכל יצירת בוסר ישראלית דלוחה כך שימקם אותה לפני כל יצירות עולם המוצגות באותה עת בבתי הקולנוע. טוב, כולם הרי למדו באותה מגמה וחצי, אצל אותם יוצרים כושלים שהפכו למרביצי תורת הקולנוע. אפשר בהחלט לומר שמרגע שקמו המוסדות להכשרת קולנוענים בארץ הפסיק להיות קולנוע בארץ.
אז זו בעצם הסיבה שלא אלך לראות גם את הסרט רב התשבוחות המדובר. אני מאמין בסטטיסטיקה.
אתה יודע מה אומרים
וואו!
זאת הייתה התגובה שלי כשהסרט נגמר, וזו הייתה הביקורת הראשונה שקראתי כשהאתר נסגר והצטערתי שלא הספקתי לראות אותו כשהאתר עוד היה פתוח לתגובות. סוף טוב לסיפור הזה, כי האתר נפתח ואני יכול להגיב. ייאי!
את הסרט ראיתי די מזמן, אבל עדיין אני זוכר את האפקטיביות שלו ואת הרושם שהוא השאיר עליי בסופו. הסיפורים של כל אחת מהדמויות אשר בעצם מספרות את סיפור השכונה, הפוליטיקה הישראלית המעודנת יחסית והעלילות אשר משתלבות לכדי סיום (בערך) מעידות על מלאכת מחשבת והשתפרות מדהימה בקולנוע הישראלי.
אני לא חובב קולנוע ישראלי, בדיוק מהסיבות שכבר ציינו לפניי. אילוצי התקציב, החפיפניקיות, הקומבינות שגורמות לסרט להיראות חובבני. הסרט הזה הרגיש הוליוודי במובן החיובי של המילה. בצילום, במראה ובהשקעה.
אולי נסחפתי לסרט מפני שאני מגיע ממקום דומה, בגלל שאני לא הייתי צריך תרגום כדי להבין מה הדמויות אומרות והן מדברות בדיוק כמו שאני מדבר. אבל תנו לי להגיד לכם ממקור ראשון, המשחק בסרט הוא פשוט אותנטי. אני לא זוכר את שמות הדמויות בגלל הזמן שעבר מאז ראיתי את הסרט, אבל מי שראוי לכל הפירגונים הוא חברו של עומר שהרגיש לי כמו אדם אמיתי לכל דבר.
הסרט לא חף מחסרונות. העלילה לפעמים נמרחת, הסיפורים לא מנוצלים עד הסוף, ויש לפחות שחקן אחד (מאלק אם אני לא טועה, הילד מהשטחים) שעצבן אותי בכל פעם שהופיע על המסך (כן, לא כולם עשו עבודה מושלמת). אבל סך כל הסרט מחפה על החסרונות.
בקרוב אצפה בסרט בשנית, ואחזור כשבמקלדתי יותר תובנות, אך היה חשוב לי להבהיר כי לדעתי מדובר בסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי (כן, ראיתי את 'ואלס עם באשיר' המצויין) ואחד הסרטים הטובים ביותר לשנת 2009. פרס האוסקר לסרט הזר בהחלט הגיע לו, אולי אף יותר מכך.
סרט טוב
אמנם לא אינטנסיבי ומרתק כפי שהציגו אותו בזמנו אבל בהחלט דרמה חברתית עם נשמה ותסריט נוגעים ללב.
ממליץ על 'לך לשלום ג'מיל', אגב.