עג'מי

המועמד הישראלי לאוסקר משנת 2009 נקרא על שם הגיבורה הראשית שלו, השכונה היפואית

תסריט ובימוי: ירון שני, סכנדר קובטי
שחקנים: שאהיר כבהא, איברהים פארג', ערן נעים, רנין כרים, סכנדר קובטי

ילד בן 11 יוצא החוצה מביתו שבשכונת עג'מי ביפו. הוא רואה נער שכן מטפל במכונית החדשה שקנה ומדבר איתו. הנער אומר לילד שיביא לו מפתח צינורות מהבית. הם מתווכחים קצת, אבל בצחוק. הילד חוזר הביתה. שני מבוגרים על טוסטוס עוברים ליד הנער שכן. הם יורים בו ובורחים מהמקום.

עג'מי, סרט הבכורה של ירון שני היהודי וסכנדר קובטי הערבי, מורכב מחמישה פרקים שבכל אחד מהם גיבור אחר, דמות מחייה של שכונת עג'מי היפואית. הפרק הראשון סובב סביב עומר, בחור בן 19 הנקלע לסכסוך בין משפחות על ענייני פרוטקשן, וחייב להשיג סכום כסף גדול כדי להינצל. אמו פוחדת שהוא ייהרג ואחיו הקטן, המצייר את המשפחה בקומיקס, פוחד גם הוא, ומחכה לעתיד טוב יותר. מאלק בן ה-15 הוא חברו של עומר, וגיבור הפרק השני. הוא מגיע מהשטחים, ושוהה ביפו באופן בלתי חוקי. בכל רגע עשויה לבוא המשטרה (או "הממשלה", כפי שמכנים אותה ביפו), ולקחת אותו. גם הוא זקוק לכסף – כדי לממן ניתוח לאמו החולה.

הפרק השלישי של 'עג'מי' מעביר אותנו לצד הישראלי של השכונה, אל השוטר הקשוח דנדו, ששומר על הסדר ברחובות, בעוד אחיו החייל נעדר בשטחים, ויש סכנה לחייו. לאחר מכן עובר הסרט ומתרכז בבינז' (הבמאי סכנדר קובטי), טבח נהנתן, שלמורת רוחם של חבריו, גולש לעבר הצד הישראלי – יש לו חברה יהודיה ושאיפות לצאת מהשכונה ולעבור לתל אביב. הפרק האחרון מראה את אבו אליאס, בעליה של המסעדה שבה עובדים מאלק ובינז', ואביה של אהובתו של עומר. אבו אליאס הוא גם הסנדק המקומי, האיש אליו פונים בעת צרה, זה שמסדר את העניינים.

המעבר בין הפרקים נע אחורה וקדימה בזמן, וביחד הם משתלבים ליצירת סיפורה המורכב של השכונה. כפי שאבו אליאס קושר בין כל הגיבורים, כך הפרק האחרון מביא לידי פתרון כל אחת מהעלילות שהתפתחו בסרט.

'עג'מי' הוא לא סרט פשע או דרמת מאפיה, או סיפור אהבה. הוא גם לא עוסק ביחסים בין יהודים וערבים, בין נוצרים ומוסלמים, ואפילו לא בנקמת דם, משטרה, צבא, סמים או שחיתות. 'עג'מי' הוא סיפורה של השכונה, והיא הגיבורה הראשית של הסרט. אך כפי שהשכונה מכילה את כל האלמנטים הנזכרים מעלה, כך גם הסיפור. 'עג'מי' הוא סרט מאד לא ישראלי באופיו. רובו הגדול דובר ערבית, אך גם מבלי להתייחס לעובדה זו, הרי שאפשר היה לספר את אותו סיפור כמעט בכל מקום בעולם. החליפו את השפה לאיטלקית – ותקבלו את החיים בסיציליה, החליפו אותה לאנגלית – ותמצאו את שכונות העוני של ניו יורק או לוס אנג'לס. פרט לסיפורו של השוטר דנדו, שהיה בעיני החלק החלש יותר בסרט (וצדדי מדי לסיפור המרכזי), הסיפור של עג'מי הוא סיפורו של כל-מקום. בלי לנקוט עמדה, בלי לשאול שאלות של טוב ורע, הסרט פורס בפני הצופים את החיים היומיומיים ביפו לפרוסות קטנות ומדויקות.

השחקנים כולם הם חובבים, שחלקם הגדול גדל בשכונה. הצילום רועד ונראה כמו סרט דוקומנטרי. הדיאלוגים מלאים בהיסוסים, בשברי מילים, מעברים מערבית לעברית – כאילו הדמויות מאלתרות את הטקסט בו במקום, חיות את הרגע ולא משחקות אותו. וזה כוחו הגדול של 'עג'מי': הוא אינו ממציא מחדש את המציאות, לא מספר עליה סיפורים שיכולים היו לקרות, אלא מראה את מה שבאמת קורה בה, מראה את המציאות עצמה.

הדמויות של 'עג'מי' נעות במרחבי השכונה לא מרצון, לא מתוך אמונה במעשיהן או חלום להצלחה – אלא מפחד, בכפייה. אין כאן סיפורי גבורה של הצלה בשניה האחרונה, אלא בני אדם, מבוגרים וילדים, שכל רצונם הוא להגיע אל השקט והשלווה של יום המחרת. עומר ומאלק הם ילדים שהחיים כפו עליהם להציל את משפחותיהם, בינז' הטבח וחבריו – כולם אנשים שהחיים בשכונה הפכו אותם לפושעים בעל כורחם. אפילו אבו-אליאס, לכאורה הדמות הרגועה והבטוחה היחידה בסרט, אפילו הוא יודע שהמרקם השברירי של היחסים בינו ובין כל אחת מהדמויות האחרות יכול להתנפץ בכל רגע.

אין כאן אשמים וזכאים, קורבנות ומדכאים. כולם בעג'מי הם חלק מאותה ביצה מבעבעת של פשע, עוני וכפיפות לבעלת השררה החזקה מכל – המציאות. זו החוזרת על עצמה במעגלים, יום יום, שנה שנה, לפעמים מעלה ולעיתים משפילה, אך לעולם לא מוציאה אותך ממנה.

'עג'מי' זכה לשבחי הביקורת בקול תרועה. הסרט שיוצריו עבדו עליו במשך שבע שנים התקבל בידיים פתוחות בארץ ובחו"ל. הוא זכה בפרס וולג'ין, בחמישה פרסי אופיר – כולל הסרט הטוב ביותר ופרסי הבימוי והתסריט, ובציון לשבח בפסטיבל קאן. המבקרים השוו אותן לאינסוף סרטים, החל מיצירות של פאזוליני, דרך 'תמונות קצרות' של רוברט אלטמן ועד ל'ספרות זולה' של טרנטינו. רבות דובר על הצילום המרהיב, על התסריט המפותל והמשובח, על המוזיקה הנפלאה ועל השחקנים החובבים, שכמו בשיר של הביטלס, כל מה שהם עשו היה להתנהג בטבעיות. זה לא מפליא שאפשר לראות ב'עג'מי' דברים רבים כל כך, שונים כל כך זה מזה. הרי המציאות עצמה מורכבת מאותם דברים בדיוק.