דיסני עשו, עד היום, 56 סרטי אנימציה באורך מלא שנחשבים לחלק מה"קאנון הרשמי". בלי ההמשכים, בלי הסרטים שיצאו לקלטות, בלי הלייב-אקשן, אבל עם כל השירים והדמויות שכולנו מכירים – וגם כמה שלא. במשך השבועות הקרובים, נבחן את כולם: מהקלאסיקות המוקדמות, דרך הסרטים הלא מוכרים ועד "מואנה" שרק עכשיו יצא.
אז אנחנו יוצאים לדרך, שבעה סרטים בכל פעם, ואנחנו מתחילים, מן הסתם, עם הסרטים הראשונים של דיסני – חמש קלאסיקות שכולם מכירים ועוד שני סרטים ש… איך אומרים, פחות.
שלגיה ושבעת הגמדים (1937)
אם אתם לא סינפילים מושבעים, כנראה שאתם לא צופים באופן קבוע בסרטים משנת 1937 כמו "האשליה הגדולה", "חייו של אמיל זולא" או "יום במירוצים". כלומר, חוץ מסרט אחד: "שלגיה", הסרט הראשון באורך מלא של אולפני דיסני. הוא כבר בן 81, אבל זה לא מונע ממנו להישאר ברשימת הצפייה המומלצת לילדים, איפשהו בין "לשבור את הקרח" ל"סרטונים רנדומלים של פפה פיג ביוטיוב".
וזה מוזר, כי משהו בסרט הזה מטריד. אני לא יודעת איך הגיבו בזמן אמת לסרט, אבל אני ממש מקווה שאף אחד לא חשב "וואו, סרט חמוד וקליל לראות עם הקטנים", כי הולי שיט, מדובר בסרט פאקינג מפחיד. מרדף האימים ביער, סצנת החלפת הצורה המצמררת של המלכה הרעה והאווירה הכללית של רצח ופרנויה – איך בעצם ילדים רואים את זה? מצד שני, כשהסרט יצא האלטרנטיבה הייתה יומני חדשות מאירופה.
ויש משהו מטריד גם מעבר לאווירת הרצח: כששלגיה סוף סוף מוצאת בית להימלט אליו, היא ממהרת לנקות ולסדר את הבית בתקווה שככה הדיירים שלו ימצאו בה ערך כלשהו. ואנחנו מדברים כאן על ילדה שכבר שנים מנוצלת ע"י האמא החורגת שלה (המשפחה היחידה שנותרה לה) באותה הצורה בדיוק. זה לא חמוד – זה מחריד.
כשדברים טראומתיים לא מתרחשים, הסרט הופך לקצת משעמם, עם סגמנטים מוזיקליים שלא מקדמים את העלילה יותר מדי ועיקר כוחם באיכות האנימציה. המוזיקה, מובן מאליו, התיישנה מאוד, אבל עדיין יש בה הרבה חן.
חוץ מזה, יש גם את העניין עם הנסיך, שאחרי פגישה מקרית אחת ודי מקריפה עם שלגיה, בא ומציל את חייה בעזרת כוחות הנקרופיליה המופלאים שלו. קריסטן בל סיפרה לא מזמן בראיון שהיא מנצלת את קריאת האגדה כדי להזכיר לילדות שלה את מוסר ההשכל המתבקש ("אל תאכלו שום דבר שאנשים זרים מציעים לכם") אבל גם כדי להעביר מוסר השכל אחר: אסור לנשק מישהו כשהוא ישן, או נגיד, שוכב בארון קבורה מוקף בגמדים בוכים. ואם זה נראה לכם כמו מוסר כפול תאשימו את דיסני, שבכלל השאיל את הנשיקה המעוררת לחיים מ"היפייפיה הנרדמת".
שלא חלילה יישתמע מדבריי שלא מדובר בסרט חשוב ומשפיע, שהאנימציה שלו איננה יפה ומרשימה או שאין שום סיבה לצפות בו היום. בהחלט ראויה להערכה העובדה שדיסני ואנשיו לא הסתפקו בבסיס בלבד ויצרו סרט שהוא מאתגר ויצירתי, עם השפעות של אקספרסיוניזם גרמני ורקעים מושקעים לאללה. אבל צריך להתייחס ל"שלגיה" כפי שהוא – פיסת היסטוריה, שארית של עולם ישן ושונה שמתאימה יותר לשיעורי קולנוע שמלווים בהסבר על התקופה בה הסרט נעשה מאשר בצפייה ביתית לזאטוטים. (נעמה רק)
פינוקיו (1940)
כל הדמויות ב"פינוקיו" הם כישלון. אני אסביר בשאלה: נגיד ולאחרונה השגתם, לא משנה איך, ילד (או לצורך הדיון – בובת שקמה לתחייה עם התודעה של ילד). ואחרי לילה אחד שביליתם אותו ושלחתם אותו לבית ספר – הוא נעלם. כן, גם החלק הזה של "ביליתם לילה אחד עם ילד שהשגתם ולפתע אתם שולחים אותו לבית ספר" דורש בירור, אבל בוא ניקח אותו כמובן מאליו. איפה אתם הולכים לחפש את אותו ילד? האם.. כזה.. באמצע האוקיינוס? אם כן – למה, מה, איך, ומי, בעצם, נתן לכם להיות אחראיים על ילד?
אוקיי, שאלה אחרת: במהלך סבב ראיונות העבודה שלכם מינו אתכם להיות מצפון. ספציפית – מצפון של ילד עץ שקיים רק כמה שעות. לאחר שהתעצלתם, קמתם מאוחר וראיתם שהילד נלקח על ידי צמד נוכלים, האם אתם מודיעים להורים של הילד מה שקרה או, לחלופין, שוברים את הקיר הרביעי ואומרים לקהל "אבל אסור להלשין!"?
אוקיי, שאלה אחרונה – אתם דג. האם אתם רוצים למזמז כל דבר שנמצא מחוץ למים, כאילו עכשיו יצאתם מהקרנה של "צורת המים" וראיתם את התגשמות החלומות הכי רטובים שלכם?
כי הדמויות ב"פינוקיו" עושות את כל השטויות הללו. אם "פינוקיו" לא היה סרט מצוייר לילדים, הוא היה סיטקום על חבורת לוזרים שלא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.אבל זה שהדמויות בפינוקיו כישלון לא אומר שהסרט כישלון. מדובר בסרט מהנה: הוא מצחיק, הוא זורם, יש לו שירים טובים, ורצף הסצנות שמרכיב את העלילה עובדות.
ועוזר, כמובן, שפינוקיו אמור להיות כישלון. הוא בובה שקמה לתחייה לפני יום, רקדו איתה כמה רגעים, שמו אותה לישון במיטה (שאלה לא קשורה: פינוקיו צריך לישון? זה דבר? האם הלילה עבר על פינוקיו בבהייה בכל האנשים שלידו במיטה?) ואז שלחו אותה לבית ספר בלי הסבר כלשהו על משהו, אפילו לא מה זה בית ספר. קשה לכעוס על התמימות והטיפשות של פינוקיו –הוא, איך אומרת הקלישאה, באמת נולד אתמול.
הצפייה הכי טובה ב"פינוקיו" היא צפייה ביקורתית. צפייה שכזאת נהנית משתי העולמות: אפשר ליהנות מהסרט בפשטותו, ובמקביל לנסות לעשות סדר בעולם המטורף של פינוקיו, או לכל הפחות לצחוק עליו ועל ההיגיון השבור שלו. אני מניח שגם ילדים נהנים מהסרט, אבל חסרה להם שכבת המודעות לשאול שאלות כמו דניאל אובריין שהופכות את הסרט, איכשהו, להרבה יותר מהנה. (יהונתן צוריה)
פנטזיה (1940)
"פנטזיה" היא יצירת אנימציה מרהיבה ומופלאה באמת, שחייבת הרבה מגדולתה להתעקשות של דיסני להפוך אותה לנגישה. אחרי שהוכיח שיצירת סרטי אנימציה ארוכים היא יעד אפשרי ואפילו יש בזה פוטנציאל רווח, דיסני רצה להעלות את הרף האמנותי וליצור סרט שבו האנימציה מלווה את המוזיקה ולא להפך. הקטעים נכתבו, צוירו ותוזמרו כך שיהלמו יצירות קלאסיות. לכן לצד הגיוס של ליאופולד סטוקובסקי כמנצח התזמורת, שהעניקה לו את חותמת היוקרה שכה חשק בה, וולט דאג לגייס גם מנחה שיפרשן ויבאר לקהל הפחות בקיא את היצירות הקלאסיות, האנימציה שתלווה אותן ומה כל זה אומר – דימס טיילור, מבקר מוזיקה ומלחין, שדברי ההסבר שלו נהירים, מחכימים ובעיקר משרים שלווה וביטחון על הצופה שאיננו מורגל בקונצרטים. הצפייה ברצף של סרטונים קצרים היא בדרך כלל מתישה, אבל הנוכחות הקבועה של טיילור וסטוקובסקי, כמו גם נגני התזמורת שנוכחים בקטעי ההסבר, מפטפטים ביניהם ומתעסקים בכלים, הופכים את כל זה לקל יותר.
"פנטזיה" מתחיל בכל הכוח עם אמנות מופשטת – רצף מהפנט של צורות, צבעים ותנועה המלווה את הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך. משם, הסרט נע בין אופל ואימה מחד וקסם, הומור ושמחת חיים מאידך – לפעמים באותו הקטע. למשל ב"שוליית המכשף", הסרטון שעורר בדיסני את ההשראה לסרט כולו (אבל גם זה שמרגיש הכי פחות קשור ליצירה הכוללת).
החלק המאתגר ביותר הוא כנראה "פולחן האביב" של סטראווינסקי, המלווה בסיפור אפי שמתחיל בהיווצרות היקום ומסתיים בהכחדת הדינוזאורים. זה קטע ארוך וחסר רחמים, שמלווה ביצירה המוזיקלית הכי קשוחה ומרירה בסרט. הדינוזאורים לא סתם חיים ומתים: הם נאבקים אלה באלה, הורגים ונהרגים, עד שהם גוועים ברעב בחום הקודח. גם בצד השני של הספקטרום היצירות אינם סוכר ונצנצים בלבד. את הסימפוניה השישית ("הפסטורלית") של בטוהבן מלווה סיפור על חדי קרן, קנטאורים ומלאכים צבעוניים, אך הוא מתקיים באולימפוס היווני ובהתאם לכך יש בו גם סכנה מצד האלים ששוכנים על ההר. גם "מחול השעות" של פונקיילי, שכוכביו הם בנות יענה, היפופוטמים, פילים ותנינים, משלב הומור ותמימות עם מרדף מאיים של הזוחלים הטורפים נגד היונקים.
הגיוני, אפילו מתבקש, ש"פנטזיה" התקבל כפי שהתקבל – כישלון כלכלי בתחילה, הצלחה יצירתית וקופתית בהמשך. זאת יצירה כה יוצאת דופן שקשה לי לדמיין משהו מקביל אליה בימים אלה, אבל הזמן עושה לה טוב – אז וגם היום. (נעמה רק)
דמבו (1941)
כיום, "דמבו" מוכר בעיקר בזכות כמה דברים: טענות על כך שמדובר באחד מהפאשלות הגזעניות מהעבר של דיסני, הסיוט הפסיכדלי שהוא "פילים ורודים" וזה שלכל ביש גדא שנולד עם אוזניים גדולות מהממוצע קוראים "דמבו". אבל כשהוא יצא, "דמבו" היה קרש הצלה לאולפן ששני הסרטים הקודמים שלו היו הפסדים כלכליים. למרות ש"פנטזיה" נחשב לקלאסיקה על זמנית ולמרות ש"פינוקיו" מוערך יותר מ"דמבו" על פי רוב בני האדם – דווקא "דמבו" הוא הזוכה בתואר "הסרט הקופתי ביותר של דיסני בשנות הארבעים".
זה כמובן לא סתם – וולט דיסני יצר אותו בכוונה בשביל שיהיה ככה: הוא ביקש שהאנימציה תהיה פשוטה וזולה יותר, בחר סיפור פשוט ותקע סצנה אחת עם פילים ורודים, כי ילדים אוהבים שמפחידים אותם למוות, נכון? ו-טוב, מסתבר שכן, כי "דמבו" נהיה להיט.
וזה למרות שבינינו, הסיפור הוא בעיקר אסופה של שירים שאת רובם כל העולם שכח, הגיבור הוא דמות אנמית ומשעממת וגם דמויות המשנה לא איזה הברקה. אבל יש סיבה למה לראות את הסרט: הסיום שלו.
ארבעים הדקות הראשונות של הסרט הן די סתם: לא חסרות מעש, אבל לא מלאות באנרגיה ואפשר לדלג לסוף בלי להפסיד יותר מדי (למרות שיש אנשים שאוהבים מאוד את "תינוק שלי", אז אולי אפשר לעצור בשביל לראות אותו). הסיום, לעומת זאת, מכיל בתוכו את כל העניין שבסרט – דמבו נמצא בנקודת הייאוש שלו, משתכר, הוזה את הפילים הורודים (סצנה שמדהימה כמו שהיא מפחידה) ואז מגיעה הגאולה שלו, בעזרת כמה עורבים מתחכמים. עכשיו, כמו שאמרתי למעלה – כבר בעבר, ובטח בימינו, יש אנשים שחשבו שמדובר בייצוג גזעני ולא לעניין. אולי. יש גם קולות (כולל של אמנים שחורים) שטוענים ההיפך. אולי. כל מה שאני יודע זה שמדובר בשיר נהדר (שנשחט לחלוטין בעברית, שם אפילו לא ניסו להעביר את התחכום שלו) שמהווה את ההברקה של פסקול מנומנם לחלוטין, ושיש סיבה למה הוא הסצנה הכי זכורה מ"דמבו" שלא מערבת את הסיוטים שלי.
אז האם צריך לראות את "דמבו"? לא חובה. אבל הוא כל כך קצר, ודי חמוד – אז בהנחה שלא תיכננתם לישון בלילה – למה לא? (יהונתן צוריה)
במבי (1942)
אתם יודעים למה הדבר הכי ידוע בנוגע ל"במבי" זה שאמא שלו מתה? (ספויילר למוות הכי ידוע ומרופרר בהיסטורית הקולנוע לפני משפט) זה כי אין לסרט המזורגג הזה עלילה. זה לא סרט דיסני, "במבי", זה סרט טבע. אולי אפילו סרט ארט האוס: הטאגליין שלו היה צריך להיות משהו כמו "במבי – בואו לראות שעה של חיות בטבע עושות שטויות של חיות בטבע!".
כי במבי הוא אולי מאוד חמוד, אבל דמות הוא לא. אין לו מסע, או רצון, או כלום, והסרט פשוט מלווה אותו מינקות ועד בגרות. זה ה"התבגרות" של דיסני, רק הרבה יותר קצר ועם הרבה פחות קולדפליי.
אבל האם עלילה ודמויות הם באמת מוצר צריכה בסיסי שכל סרט צריך לספק? כי מה שחסר לבמבי במקומות הללו הוא מפצה בכך שהוא מרגיש כמו פרק ארוך של "פנטזיה", במובן החיובי ביותר: שעה חלומית באווירה קסומה עם מוזיקה נהדרת. במקום לחפש מה שאין בו, צריך להריע לסרט על מה שהופך אותו לחריג בנוף של דיסני – אין בסרט שום אלמנט של פנטזיה; החיות מתנהגות, על פי רוב, כמו חיות; הוא לא פחד להביע עמדה נחרצת בכך שהפך את בני האדם לנבלים של הסיפור (דבר שהעלה עליו את חמתם של לא מעט אנשים בזמן אמת, שקראו לו "העלבון הגדול ביותר שהוצג לספורטאים אמריקאים"); והוא בהחלט צעד ראשון לתוך קולנוע קצת שונה בשביל ילדים. "במבי", במילים אחרות, הוא לא סיפור – אלא אווירה. ולמי שמתחבר לאווירה הזאת, יש משהו קסום ויפהפה בה.
כמו הרבה סרטים שברור לנו שהיו קלאסיקות מאז ומתמיד, גם "במבי" בזמן אמת לא היה כזה בכלל. הוא לא הצליח להחזיר את ההשקעה הראשונית שלו בקופות, הביקורות התייחסו אליו בספקנות והציידים רצו לרצוח את מי שהציג אותם כנבלים. לכן, העובדה שניצח את כל המקטרגים ובסוף הצליח להגיע למעמד של קלאסיקה יכולה לשמח אנשים שאוהבים קולנוע קצת אחר לילדים שלהם.
וחוץ מזה, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו – הוא האמא של טראומות הילדות בנוגע להורים מתים בקולנוע. (יהונתן צוריה)
סלודוס אמיגוס (1942)
ל"סאלודוס אמיגוס" יש שני תארים שככל הנראה לא יילקחו ממנו בזמן הקרוב: הוא הפיצ'ר הקצר ביותר של דיסני (באורך של 42 דקות בסך הכל, פרק של סדרת דרמה ממוצעת ארוך יותר ממנו) והוא הסרט התיעודי היחיד של דיסני (ממה שנחשב ה"קאנון הרשמי" של החברה) עד כה.
הסרט התחיל את התקופה המוזרה ביותר בתולדות דיסני: תקופת החבילה. מדובר בשישה סרטים שהם יותר מקבץ סרטים קצרים מאשר סרטים בפני עצמם. הסרטים נעים בין "מקבץ דמוי "פנטזיה" מלא בשירים" ל"שני סרטים באורך חצי שעה שתקועים יחדיו". גם איכותם נעה בין "גרוע", "משעמם" ו-"אוקיי וואו מה לעזאזל ראיתי עכשיו". "סלודוס" נמצא על הצד החלש יותר של המשוואה.
מבחינת קוהרנטיות, הסרט מקשר את כל הסרטים שלו בכך שהוא מציג את צוות היוצרים בדיסני יוצאים למסע בדרום אמריקה ואז את הסרטים שהם יצרו בעקבות המסע הנ"ל. זה פחות סרט ויותר סיפור מסגרת תיעודי שמלווה בארבעה סרטים אנימציה קצרים. זה היה יכול לעבוד אם הסרטונים (או הסרט התיעודי) היו מאוד מעניינים אבל הם פרווה לחלוטין – מעבירים את הזמן ולא מעליבים באיכותם וזהו בערך. את רובם שכחתי מאז שראיתי אותם והכי הרבה שאני זוכר זה שהם, על פי סדר, משהו על דונלד דאק שמבקר באגם טיטיקקה, איזה סרטון על מטוס דואר קטן, משהו על גופי שלומד איך להיות גאוצ'ו ועוד סרטון שבו דונלד דאק מטייל בברזיל. הברקות אין פה.
שתי אבחנות שכן אפשר להגיד מהסרט הזה הם מוטיבים חוזרים שיופיעו בסרטי החבילה העתידיים והופיעו לראשונה פה: האחד הוא "קטעי אנימציה שבהם נראה מכחול גדול שיוצר את הקטע בזמן אמת", שהיו משומה דבר גדול בתקופה הזאת, והשני הוא חוזה קריוקה, התוכי עם הכי הרבה סטייל שנעלם מדפי ההיסטוריה של דיסני בעולם המערבי, ולא בצדק. הוא יופיע בעוד שני סרטים מסרטי החבילה, אבל לאחר מכן ייעלם לאט לאט מהעולם הרחב של דיסני ויהיה להיט גדול בעיקר בברזיל. ההפסד כולו שלנו.
בקצרה, ל"סלודוס אמיגוס" אין הרבה להציע לאנשים חוץ מהיכולת להגיד "ראיתי את כל הסרטים של וולט דיסני". הוא סנונית ראשונה לתקופה קצת שונה של סרטי דיסני, ובעוד שאינו כשלון הוא לא מגיע לגבהים או לתהומות שהסגנון יגיע אליו בהמשך. פשוט פרווה כזה. (יהונתן צוריה)
שלושת הקביירוס (1944)
יש את הסיפור המוכר, על חוויות סמים. שאתה לוקח שאיפה, וזה לא משפיע, אז אתה לוקח עוד אחת, ותקשיב, זה לא עובד, ואתה מסתכל ימינה והיפופוטם חלוני למראה שואל אותך "?וישכעו" ואז שעון חצוצרות אדומה יושנת חלומות כועסים יארר באררג גאררג.
אז ככה בדיוק "שלושת הקביירוס".
הסרט, שהיה בעצם מארג של סרטים וקטעי מוזיקה קצרים שקובצו יחדיו, עושה עבודה טובה בלהסתיר את היותו מארג סרטים לא קשורים. כי יש לסרט עלילה, אם אתם גמישים בנוגע לעובדה שלמילים צריכות להיות משמעות: דונלד דאק מקבל שלוש מתנות, ובמהלך הסרט הוא פותח את כולן. זה קלוש, נכון, אבל זה עובד. המתנה הראשונה היא קבוצה של סרטים על ציפורים, השנייה היא שחוזה קריוקה מהסרט הקודם לוקח אותו לסיבוב בעיר באהיה והשלישית היא פיניאטה מלאה באסיד, אם לשפוט על פי מה שמתרחש בסרט.
הסרטים הקצרים בהתחלה הם חלק מהסרטים הקצרים הטובים ביותר שדיסני עשו. מדובר בשלישיית סרטים מצחיקים ומעניינים על פינגווין שרוצה להגיע לאקלים חם יותר, סרט טבע קצר על סוגי ציפורים שונות, וסיפור על חמור מעופף. חוסר הימצאותם של מיקי, גופי או דונלד נתן ליוצרים ליצור משהו קצת חצוף ושונה, וזה בולט לטובה.
אחריהם, חוזה קריוקה מגיע ולוקח את דונלד לבאהיה, שם הם פוגשים מוכרת עוגיות ושרים איתה שיר, וכאן צריך להיות הרמז הראשון שלכם שאולי יש משהו טיפה הזוי בסרט. כי מעבר לשילוב לייב-אקשן ואנימציה שמתרחש על המסך, הסרטון שמלווה את השיר מאבד מהר מאוד כל רצון לריאליזם או הגיון באופן קיצוני. מצד שני, השיר וכל הרצף עצמו בכלליות הוא ממש נהדר, אז מחליקים.
לאחר ההרפתקה הזאת (ועוד איזה משהו עם "קסם שחור"), דונלד וחוזה פוגשים סטריאוטיפ מקסיקני עם כנפיים העונה לשם פנצ'יטו פיסטולס ושרים שיר קליט וחמוד בטירוף (שעל שמו נקרא הסרט) שגם מניף את תמרור האזהרה האחרון שעוד רגע והסרט הזה הולך להישבר לחלוטין. באמצע השיר, למשל, יש סצנה שחוזה ופנצ'ו עושים מה שנראה כמו בידוק בטחוני לדונלד דאק עם הישבן שלהם, ובכך הופכים אותו לספר. אם זה נשמע לכם אולי טיפ-טיפה הומוסקסואלי, בייחוד ביחס לתקופה, אי אפשר להאשים את השיר, שמתחיל במילים "we're three caballeros/ three gay caballeros".
מהנקודה הזאת (בערך), הסרט עוקב אחרי מסעותיו של דונלד דאק לנסות לגרום להורים להתכווץ כמה שיותר באי נוחות כאשר הם רואים את הברווז מתחיל באגרסיביות עם כל בת אדם אמיתית שרק נמצאת באזור הכללי שלו, בסיפורים שהיו מרגישים בבית עם כל האשטאג שיצא בתקופה האחרונה. ואז, כשחשבת שעברת את הגרוע מכל, הסרט מתחרפן לחלוטין, לא מעמיד פנים אפילו שיש עלילה, או שיר, או רצף קוהרנטי כלשהו בין שניה אחת לאחרת ונגמר באקראיות מוחלטת, ומשאיר אותך במחשבה אחת בודדה: מה לעזאזל ראיתי עכשיו.
ובשיא הכנות, זה קצת מדהים. קשה להאמין שסרט כזה נעשה אי פעם, ובטח קשה לחשוב שמישהו היה מצליח לעשות אותו בימינו, ובטח ובטח שבאולפני דיסני. מדובר בטריפ ייחודי, מצחיק לרגעים, מטריד לרגעים אחרים עם אחלה של פסקול ואנימציה נפלאה. הוא רכבת הרים של רגשות, החל מסתם התלהבות ועד ל"מההההה?????". במילים אחרות – מדובר בסרט קאלט שרק מחכה שהקהל הנכון ימצא אותו. (יהונתן צוריה)
בסקירה הבאה: בואו לשנס מתניים ולעבור את תקופת החבילה האפלה בתולדות דיסני, ואז לחגוג כשחוזרים לסרטים באורך מלא עם סינדרלה וחברים.
מאוד נהניתי, ורק ניטפוק קטן
כתבת שבמבי נקרא "העלבון הגדול ביותר שהוצג לספורטאים אמריקאים", אני מניח שהכוונה היא לא לספורטאים, אלא למובן היותר מיושן של Sportsmen, כלומר אנשים שעוסקים בציד/דיג וכו' (לא חושב שיש מילה מקבילה בעברית) – עוד מהתקופה שצייד היה עיסוק עם מוניטין שאפשר להעליב.
תודה, יהונתן, על הסקירה האחרונה.
אומרים שיום בו לא צחקת הוא יום מבוזבז. אז עזרת לי לנצל היטב את היום הזה.
יש פה מישהו שבאמת פחד מפילים ורודים כשהוא היה ילד?
זו לא פעם ראשונה שאני רואה את הטענה הזו…
אבל אני יכול להגיד שאני כשהייתי ילד וגם הילד שלי בהווה לא פוחדים מפילים ורודים.
לכאורה יש לו את כל הסוריאליזם שצריך כדי להיות הזוי ומפחיד, אבל נראה לי שמנקודת מבט של ילד זה לא באמת נראה ככה…
לי זה הרגיש (אמנם בצפייה בתור מבוגר) בתור פילר. העלילה היתה מאוד חלשה, והיו צריכים להגיע לאורך מינימלי כדי שאפשר יהיה לקרוא לסרט סרט באורך מלא, אז הכניסו קטע עם פילים ורודים.
(עכשיו שאני חושב על זה, אני לא זוכר מה הילדות שלי חשבו כשראו את הקטע הזה. מצד שני אני מותח את גבולות הגבלת הגיל מלמטה ומקרין להן סרטים שיש הורים שיגידו שאני מגזים. (כולל אחת בבית) אז יכול להיות שהן כבר היו מחוסנות כשהן ראו את הסרט)
(אני כן זוכר שבפינוקיו יש את הקטע עם מנהל תיאטרון הבובות שהפחיד את הילדות מאוד והן עד היום מסרבות לראות את הסרט הזה. לא נורא. לא הפסידו הרבה.)
גם במרי פופינס יש פילר רציני מאוד של 15-20 דקות. גם ככה הסרט הזה ארוך.
מצער להגיד, אבל בגדול?
כל דמבו זה פילר.
זה גם הגיוני, בהתחשב בחומר המקור: צעצוע שלא תפס שבו קוראים סיפור על מכשיר כלשהו. כלומר, הסיפור עליו דמבו מבוסס היה שמונה עמודים. ותכלס? אני מניח שגם מתוכם היה אפשר לחתוך איזה שלושה.
אז לכן השאלה היא כבר האיכות הפילר. אני אוהב את הסיום שלו, אבל הגיוני שיש אנשים שקטעי פילר אחרים מהסרט הם אלה שמוצאים חן בעיניהם.
מפחיד זה סובייקטיבי, כמובן
רוב האנשים שאני מכיר פוחדים מאוד מהסצנה הזאת. הבת שלי, לעומת זאת, חושבת שזה אדיר.
ובכל זאת, אני מרגיש בנוח לקרוא לזה סובייקטיבי מכמה סיבות: המוזיקה בבירור מלחיצה עם מילים כמו "Look Out! Beware!", הפילים בבירור מלחיצים עם העיצוב שלהם שכולל חיוכים מצד אחד אבל עיניים כועסות מצד אחד, ושלישית זה
" rel="nofollow">המפלצת הזאת.
כך שאני בהחלט מרגיש שהיה ניסיון מודע להפחיד, ואפשרי שזה חולף לילדים מעל הראש מאיזה סיבה שלא תהיה. כמו שפאטון אוסוולט אמר בקטע שאני לא מוצא עכשיו*, הדברים מהם ילדים מפחדים בגילאים צעירים הם מאוד אקראיים.
* – משהו לגבי זה שהילדה שלו ראתה קטע אנימציה שמסביר על גוף האדם ואז קטע מ"איש הזאב", והקטע שמסביר על גוף האדם הפחיד אותה כי היא חשבה שהשלד שלה ייצא מחוץ לגוף, ואילו איש הזאב היה כלב חמוד.
גם אני תוהה.
אפילו מבוגרים אומרים שהקטע הזה עדיין מפחיד, אבל איך הוא עומד בהשוואה לסיריאק, לדוגמא?
קודם כל: וואי, איזה רמיקס מעפן.
שנית כל, כמו שאמרתי מדובר במשהו סובייקטיבי. הסרטון הנ"ל מאוד הזוי, ויש בו דברים מקריפים אבל אין בו את הנבזיות שתהפוך אותו למפחיד. כי מה שמפחיד ב"פילים" זה לא רק הויזואליה, אלא השיר עצמו שמלווה והתחושה ש"וואלה, אם לא תיזהר הפילים הורודים האלה יבואו אלייך". כאן, לעומת זאת, הם סתם מלווים את אלבום רמיקס קונספט שקצת פחות עובד ממה שחשבתי שהוא יעבוד, והתחושה היא יותר "ווטפ" ופחות "אההה".
אני כילדה מצאתי אותו קורעת מצחוק. אני ממש זוכרת את עצמי יושבת ומתגלגלת מצחוק מול המסך ומריצה אחורה שוב ושוב.
זאת פעם ראשונה שאני נתקלת ברעיון שחלום הפילים אמור להיות מפחיד. אני זוכרת בעיקר את המוסיקה שהייתה כיפית, ושזה גרם לי להרגיש שאני מבינה את ההרגשה של להיות שיכורה, ושזה אמור לשקף את הבדידות והחיים המוזרים של דמבו. אבל זהו. לא מפחיד בכלל. בעיקר הרגיש לי ארוך מידי, ולכן כילדה גם משעמם.
זה הרגיש אחד מהקטעים היצירתיים האלה שחייבים להכניס לסרט כדי שלמבוגרים יהיה מעניין.
ואת זה חשבתי כשהייתי בת שש רגישה *מאוד* .
זה מעניין..
בכלל, העניין הזה של צפייה חוזרת בסרטים שראיתי כילדה, והשוואת הרשמים מאז להיום, ולמה שאחרים זוכרים מאותם הסרטים.
המקרה המשונה של במבי
הוא סרט נפלא בעיני, אחד האהובים עלי מבית דיסני. (לא חשבתי על זה כך אף פעם, אבל גם הכלב והשועל- אולי זו בכלל הפרופגנדה נגד ציד שמשכה אותי מגיל צעיר)
זה נכון שבסרט של במבי אין המון עלילה, וכניראה שזה חלק מאוד חשוב באהבה שהסרט הזה מקבל. הרי יש שם כמה רגעים אייקוניים ממש, שמבוססים בעיקר על כך שהם מתוקים כמעט מידי.
במקור, במבי מבוסס על ספר לא כל כך קצר ועם יותר עלילה. היה אפשר בקלות לעשות את הסרט נאמן לספר, ולהפוך אותו למשהו עם מסר. אני חושדת שזה היה הורג את הקלאסיות שלו כסרט, משום שלא היה מקום לארנבון ולבואש אם היו מתיחסים קצת יותר למערכות היחסים של האיילים השונים באחו. בנוסף, הסיפור קצת פחות כייפי, אישית כילדה התבאסתי מהספר, שנדמה לי שהמסר המרכזי שלו הוא "תהיה גבר ותפסיק לבכות". לא יכולתי לקרוא אותו שוב כדי לבדוק, הוא עד כדי כך ביאס אותי.
בגדול, לסקרנים שלא טרחו לקרוא: בספר יש לפלין גם אח שציידים תופסים. כשהוא בוגר משחררים אותו חזרה לאחו אבל הוא מטומטם ומבויית ותוך ימים ספורים ציידים אחרים יורים בו כשהוא מנסה להתקרב אליהם לשחק. עד כאן מסר שאני בעדו, אנשים חייבים להפסיק לאסוף חיות בר מהטבע ולחשוב שזה סבבה. כשיורים באמא של במבי בספר והוא רץ ובוכה, מגיע אליו האייל הגדול. בניגוד לסרט הוא בעיקר נוזף בבמבי על הבכיינות. בסוף הספר, במבי הוא האייל הכי גדול ביער, הוא נתקל בגורים שבוכים כי אמא שלהם נעלמה (נדמה לי שנרמז שאלו הגורים שלו ושל פלין, אבל לא סגורה על זה) ונוזף בהם.
מבחינת המסרים, הספר הרבה יותר ריאליסטי. אם המטרה היא דיון בעוולות האדם כלפי הטבע ובע"ח, הוא עושה עבודה טובה. אם המטרה לעורר איזושהי הזדהות או תחושה חיובית אצל הקוראים (זה ספר ילדים!) אז הוא קצת נכשל לדעתי.
רק תיקון
סלודוס אמיגוס הוא לא הדוקו היחיד של דיסני, נעשו לא מעט סרטי טבע דוקומנטריים משנות ה50-80, וכמובן, Victory Through Air Power, שנועד להדגיש את חשיבות המטוסים לניצחון במלחמת העולם השנייה.
כן, אני מניח שצריך להבהיר מה זה "של דיסני", אני מניח
כמו שהסקירה תשמיט לא מעט סרטים שהם טכנית של דיסני (החל מ"הסיוט לפני חג המולד" ועד "מרי פופינס"), היא מתייחסת בתוך עצמה לסרטים שנחשבים ה"קאנון". "ניצחון דרך האוויר" לא נחשב בקאנון, ולכן לא החשבתי אותו, אבל זה תיקון במקום.
! heffalumps and woozles
בעברית נדמה לי שקראו להם פרפילים וחרפרפות
https://www.youtube.com/watch?v=CLnADKgurvc
פרפילים ושועלדונים
הנוסח העברי של השיר. לפני שקראו לפרפילים פילנפיל בזהה לספרים. אגב, הסרט פו הדב המקורי הוא סרט דיסני היחיד שלא הוקרן בשלמותו בארץ בקולנוע. הוא הוקרן לפי פרקיו עם הסרטים ״משפחת האמיצים״ ו-״הסוס בעל פרסת הזהב״. בזמנו עשיתי עבודה מקיפה על בירור בכורות דיסני בארץ, שמות העבריים והשגת הכרזות המקוריות. את רובם עדכנתי בויקיפדיה אך יש עוד עבודה שם אם תזדקקו לעזרה בסיקור אשמח יותר מלעזור :)
למען הפרוטוקול, "פילים ורודים במצעד" הוא אחד הקטעים המוזיקליים הגדולים בתולדות הקולנוע,
והוא הקדים את זמנו בהרבה שנים גם מוזיקלית וגם ויזואלית. אם הוא היה יוצא ב-1967 היינו משוכנעים שהוא תוצר אופייני של עידן הפסיכדליה וסמי ההזיה.
סמי הזיה אולי אבל פסיכדליה נראה לי שלא
כלומר, הרקעים השחורים והלא קליידוסקופים (והמוזיקה היותר קצבית) קצת שונים ממה שנהוג לקרוא לו "פסיכדלי".
אבל, כן, אני מאוד אוהב את הקטע הזה.
המוזיקה מתאימה מאוד, הרקע - אכן אין קליידוסקופ, אבל לא תמיד היו.
האווירה, לעומת זאת, היא לגמרי 25 שנים מאוחר יותר מזמן יצירת הספר.
הסרט, לא הספר.
(ל"ת)
בהחלט
לא סתם סאן רא, מגדולי המוזיקה האקספרימנטלית, בחר לבצע אותו.
במבי
לא יודע מה איתכם, אבל בשבילי המשפט "אמא לא תשוב יותר" בקול בס איטי ועמוק זה אחד המשפטים היותר עצובים וטראומטיים שזכורים לי כילד.
לעומת זאת המשפט "אתה יכול לקרוא לי פרח… אם אתה רוצה…" אחד החמודים שזכורים לי.
מדהים ששניהם הגיעו מאותו סרט…
פנטזיה: היומרה
מה שאני אוהב בפנטזיה – חוץ מאשר את הסרט, זאת אומרת – זה האמביציה שלו. דיסני רצה גם להנגיש מוזיקה קלאסית לציבור הרחב (אנשים כמוני, הוא אמר, שלא מבינים למה זה טוב), וגם רצה לתת ביטוי לפונטציאל הסוריאליסטי של אנימציה: ליכולת שלה לחיות גם ללא סיפור ברור, אבל עם ייצוג ויזואלי.
במילים אחרות, הוא מותח את הגבולות של אנימציה פופולרית, אבל מבלי להתנצל על היותה פופולרית. הוא אומן שהוא גם אמן.
הלוואי שדיסני היו מנסים את זה לעתים יותר קרובות. הלוואי שהיו לנו יותר יוצרים כאלה בכל מדיום.
מה שמדהים במיוחד בעיני ב"פנטסיה"
זה שמדובר בסך הכל בסרט השלישי של האולפן. כלומר, אפילו לא היה כאן ממש עניין של "למתוח את הגבולות של אנימציה פופולארית", כי לא ממש היה כזה ז'אנר "אנימציה פופולארית". זו הייתה קרקע בתולית לחלוטין.
סרטי אנימציה באורך מלא היו עדיין יוזמה מופרעת שזכתה להצלחה אחת בודדת עם "שלגיה" (סרט שבעצמו מעיד על אמבציה מטורפת). דיסני היו אולפן צעיר ורעב על סף פשיטת רגל, ועדיין היה להם אומץ לקבל החלטות שנראות כמו התאבדות כלכלית.
במקום לשחזר את ההצלחה של "שלגיה" בסרטים נוספים שיהיו לפחות קרובים תמתית, הם החליטו להמר על כל הקופה עם שני סרטי אנימציה שונים לגמרי. מיד אחרי שלגיה הם התחילו עבודה על אגדה מקריפה לילדים, אבל גם על סרט ארט-האוס שהמוזיקה היא הנושא העיקרי שלו, שבחלקו נראה כמו אנימציה אקספירמנטלית מופשטת ובחלקו האחר פונה בכלל יותר למבוגרים מלילדים. זה מדהים לחלוטין בעיני.
מאוד אירוני שאולפן שעשה בראשיתו כזו אנימציה פורצת דרך, עם שאיפות כל כך גבוהות, הפך בתקופת השיא שלו למזוהה בעיקר עם אוסף בלתי נגמר של סרטי נסיכות.
זה הרבה יותר קל לבצע נסיונות כל כך חריפים
כשאתה צעיר ורעב ולא מחויב לאף אחד והסיכון שלך הוא להתחיל מחדש אחרי פשיטת רגל, מאשר כשאתה קונגלומרט עסקי שצריך לספק תשובות לבעלי מניות שכל ירידה של אחוז ברווח הוא אסון מבחינתם.
פנטזיה
פנטזיה הוא סרט הדיסני הראשון שאני זוכר שראיתי. לדעתי אי שם בגיל גן חובה. מה שמסקרן שדווקא לא זכור לי דבר על פולחן האביב- לא מוזיקלית ולא ויזואלית. השישית של בטהובן, שוליית הקוסם, ובמיוחד- לילה על הר קירח דווקא צרובים לי בזיכרון היטב, הן ויזואלית והן בסאונד שלהם (כמובן ששמעתי וראיתי את הסרט מאז שוב, אבל ישנם עוד זכרונות ילדות של הצפיה בסרט שמהם אני זוכר בבירור את המוזיקה והויזואליה).
לפני כמה שנים טובות, במגמת מוזיקה, המורה הזכיר את פנטזיה ובאופן מעניין, מיד כל התלמידים ביקשו כמעט פה אחד שהמרצה ישים את "לילה על הר קירח" של מוסורגסקי. לא חושב שיש משהו שהפחיד אותי בילדות כמו הקטע הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=SLCuL-K39eQ
מסכים לגמרי
Night on the bald mountain צרוב לי בזכרון חזק, המוזיקה והוידאו.
סרט אימה לילדים.
אחד הקטעים האהובים עלי.
פינוקיו בלי שמץ של ספק מפחיד יותר בשלגיה
נכון שיש כמה סצינות מאוד מאוד מפחידות בשלגיה (היער והטרנפורמציה של המלכה הרעה למכשפה), אבל בסך הכול, מבנה הסיפור די פשוט ומאוד עובד עבור ילדים – יש נבל אחד, הוא מנסה לחסל את הגיבור, ובסוף הוא נענש. בפינוקיו, לעומת זאת, יש גם סצינות אימה (הילדים שהופכים לחמורים?) וגם תחושה כאוטית עם הרבה מאוד אנשים רעים, שאף אחד מהם הוא לא באמת הנבל. והדבר הכי מפחיד בפינוקיו? אין עונש. הלוויתן ממשיך לשחות לו בים, נהג הכרכרה ממשיך לקחת ילדים לאי הילדים כדי להפוך אותם לחמורים-עבודים. פינוקיו במקרה הצליח לצאת, אבל הילדים האחרים עדיין שם.
זה מסתדר עם המסר החינוכי שקולודי ניסה להנחיל.
(הוא הרי התחיל את דרכו כמחבר ספרי לימוד לילדים בגילאי יסודי) העגלון בסך-הכול מייצג את יצר הנהנתנות ואכילת הלוטוס שקיים בכל אדם. לא רוצים להפוך לחמורים? אין בעיה – תלמדו, תעבדו, תהיו ילדים ממושמעים וצייתנים, ולעולם אל תתחצפו ותשקרו. אי-אפשר להרוג או להעניש את העגלון כי הוא מייצג משהו שקיים בתוכינו ממילא, בדיוק כמו שאי אפשר להרוג את השטן ברוב המיתולוגיות או את שבעת חטאי המוות או את הרוע הראשון וכדומה.
זו המסקנה של רוב הניתוחים הפסיכואנליטים של פינוקיו
שזה סיפור הרבה יותר ראשוני שנוגע למאבקים פנימיים, בניגוד לרוב סרטי הנסיכות או פיטר פן שעוסקים במאבקים אדיפאליים (המלכה הרעה, האם החורגת – בבירור ייצוג של אם. במקרה של הוק – זה כמעט מפורש).
התכוונת לאלקטראלי? (בת מול אימא?)
ההוראה שהשחקן שמשחק את האבא ואת קפטן הוק יהיה אותו אחד לא בהכרח אומרת שקפטן הוק הוא חד-משמעית האבא; כזכור גם התיאוריה של פרויד הופרכה בהמשך כמרד נגד סמכות, גם כשהדמות המחנכת והמענישה היא לא האבא. אהבתי את הסיום של הסרט של דיסני ששומר על הערפול הזה, כשהאבא רואה את הספינה המוזהבת, מחייך ואומר שהוא זוכר כזאת מילדותו; זאת לגמרי שבירה של האנטגוניזם שלו.
אמרנו "שלושת הקבירוס זה סרט קאלט שרק מחכה שיגלו אותו"?
אז בפרק האחרון של "סיפורי ברווזים" (הריבוט) דונלד מתאחד עם שני הקבירוס, כי למה לא, אולי המפיקים שם קוראים את עין הדג.
שיר הקבירוס (אזהרת ספוילר – הוא כלול כחלק מקרב הבוס של הפרק, אז אם העלילה של אנימציה שמיועדת לערוץ דיסני חשובה לכם, ספוילרים)
שלושה קבירוס
ואו. לא רע.
להצליח לגנוב משלושה סרטים (משפחת סופר-על, הפלישה ממאדים, וכמובן שלושת הקביירוס) בפחות מ-90 שניות, אני מתכוון.
אגב, איך הריבוט?
יש לי זכרונות טובים מהסדרה המקורית ולאחרונה התחלתי לצלול קצת לקארל בארקס. שווה צפיה?
לא רע. ממזרי למדי.
לא גאוני, אבל בסך הכל מהנה.
לא רק זה, מסתבר
עוד לפני הכתבה, מסתבר שיש סדרת טלוויזיה שמוקדשת לשלישיה ש..נמצאת באפליקציה בפיליפינים. וזהו.
הא.
מוזרה לי ההשתלחות הזאת ב'דמבו'
הוא היה הסרט האהוב עלי כילדה קטנה – כשסצינות הכליאה של אמא שלו היו טראומטיות עבורי הרבה יותר ממות אמו של במבי, ורק הזכרון של השיר 'baby mine' היה גורם לי לדמוע, במשך שנים (והוא עדיין יפהפה ושובר לב מבחינתי, אולי יותר מכל דבר אחר שעשו).
בצפייה מחודשת נוכחתי שהעלילה באמת די קלושה וניכר איפה חסכו באנימציה. אבל אנימציית הדמויות, עם דגש על דמבו והאמא, עדיין נפלאה וחיננית, ודמבו כדמות ילדותית מגיע לדרגת חמידות אותנטית שרק חלק מהפעוטות של פיקסאר משתווים לה. (בכלל, אני מרגישה שבביקורות האלו אין כל כך התייחסות לאנימציה עצמה, וחבל).
ובכלל, דווקא השילוב של פשטות ילדותית, פסיכדליה תמוהה ואכזריות בלתי נתפסת כמעט (בין השאר בסצינת הליצנים, שהיא כמעט אפית בגיחוכה האכזרי) יוצר תמהיל מאוד ייחודי, מעורר ונוגע.
במבי הוא סרט אימה בכלל.
(ל"ת)
סרט אימא.
(ל"ת)
שלגיה היא אגדה קלאסית
והסיפור שלה הוא-הוא הסיבה לצפות בו היום מעבר לאקספרסיוניזם הגרמני או מה שלא יהיה.
הוא איקוני, רלוונטי, ומדבר על הצדדים האפלים יותר ביחסי אם-בת, וסוגים שונים של נשיות, והאופל בנפש בכלל, וכן יש בו הרבה אופל. אבל אני לא רואה שום סיבה לתקן את העלילה. לקלאסיקות יש מקום וגם לתגובות ושינויים בקלאסיקות יש מקום. יש מקום לראשוניות הזאת ולאווירה החשופה ששלגיה מעביר. ואני דווקא לא חווה אותו בתור מסר מקטין. שלגיה ברחה לבדה, הצליחה לשרוד את היער האפל והנורא, הגיעה לבית וכן, התחילה לעבוד למחייתה, לעמוד על הרגליים. אם שבעת הגמדים היו רק מארחים אותה בחביבות, היא היתה נשארת ילדה קטנה שעברה מבית לא מתפקד לבית יותר מתפקד, אבל היא לא ילדה, היא מתבגרת. היא עדיין מאד תמימה ונותנת אמון וצריכה לעבור כל מיני התנסויות כדי להבין שהחיים הם לא פיקניק, וגם זו חווית התבגרות.
אבל ממקום שהפקיר אותה – אמא מתה, אבא מת שלא ראה עם מי הוא משאיר אותה, ואמא חורגת שהשם ירחם – היא מגיעה למקום שרואים ומעריכים אותה על מי שהיא, על החביבות שלה, החריצות שלה, היופי שלה. היא רוכשת חברים, ורוכשת ביטחון.
וכן, בסוף היא "מתה" והגמדים והנסיך מעירים אותה. אבל בעיני יש בזה איזשהו תיקון שהוא דווקא יפה. לפני כן, כל הדמויות שהקיפו אותה התעלמו ממנה או ממש שנאו אותה ופשוט לא ראו אותה, לא ראו כמה היא מדהימה, טובת לב, חברותית. הגמדים והנסיך ראו אותה והתאהבו בה ובסוף הסרט היא מוקפת במשפחה חדשה ואמיתית. אפשר להגיד שהיא לא אקטיבית ולא מצילה את עצמה אבל זה משקף משאלה כנה של הרבה נשים שיראו אותן – שלא יהיו שקופות. שיראו כמה הן יפות, כמה הן משקיעות בבית, כמה הן טובות ונותנות מעצמן. לא משהו שהן יצטרכו להוכיח לכולם, אלא שפשוט יראו מי הן ויאהבו אותן, כמו שהן.
ראיתי את "שלושת הקבלרוס"
ו ואוו, איזה מגניב זה. קצת מוזר שהסרט נשאר מתחת לשטיח כזה הרבה זמן (אולי קשור לזה שלא שוחרר בקולנוע פעם נוספת במלואו) אבל אני מקווה שהוא מקבל קצת יותר תשומת לב בדיסני +, כי הוא באמת מיוחד, בעיקר בשביל סרט של דיסני. אפשר לומר שחוץ מסרטי הטבע המצויירים בהתחלה אין לזה עלילה, אבל אם הייתה הוא כנראה היה הרבה יותר סטנדרטי והיה מאבד את כל הקטע שלו, אז זה כנראה לטובה. קשה אפילו לקטלג את הסרט הזה לז'אנר מסויים כי הוא כל כך מוזר, זה סוג של קומדיה מוסיקלית אבל גם הרבה יותר מזה (בעניין הקומדיה, אני דווקא מצאתי את הקטע עם דונלד דאק משחק תופסת עם בנות בחוף ומנסה לנשק אותן די משעשע, לא יודע למה להיבהל עם האשטגים ופוליטיקלי קורקט על כל דבר, כאילו… זה רק סרט מצוייר, לא?) לא יודע אם הסרט ירגיש כזה מלהיב בצפייה שנייה אבל אני צריך לנסות. תודה על הסקירה בינתיים.