קסם כזה מכף רגל ועד ראש: סקירת כל סרטי דיסני, חלק שני

מתמודד לתואר "התרגום בגרוע ביותר בעברית", סרטים על צעירים שחולמים על עתיד אחר והרבה יותר מדי סרטי אנתולוגיה.

ואנחנו ממשיכים. אם בסקירה הקודמת היחס סרטים מוכרים-לא מוכרים, נטה לטובת הקלאסיקות, הרי שהפעם היחס שונה ומהווה הזדמנות להכיר כמה מהסרטים הכי פחות מוכרים של דיסני. אז אם בזמן הקריאה אתם מתחילים לתהות אם עבדנו עליכם ובעצם אנחנו סתם ממציאים סרטים – אנחנו נשבעים שלא.

הבה לי מוזיקה (1946)

Webp.net-resizeimage (2)

אני חושב שהדבר הכי ייחודי לגבי "הבה לי מוזיקה" (או כפי שנקרא בכל מיני שלבים: "הבה לנו מוזיקה", "פסטיבל המוזיקה", "נגן את המנגינה שלי" ו"זו מנגינתי") זה שמדובר בסרט המצויר היחידי של דיסני שהוקרן בפסטיבל קאן. אבל אני לא בטוח בזה, וזה דורש יותר מחקר משיש לי כרגע, אז בוא נגיד שהדבר הכי ייחודי לגבי "הבה לי מוזיקה " זה שהוא היה חלק מפסטיבל קאן הראשון, וגם זה שווה משהו.

הסרט, בניגוד לסרטים האחרים מסרטי החבילה, לא ניסה להעמיד פנים שיש קשר בין סרט לסרט. "בואו לראות כל מיני שירים תקועים יחדיו!" הוא הכריז, והתוצאה בהתאם: כשהשיר עובד, הסרט עובד. כשהשיר לא – לא. אנתלוגיות הן כמעט תמיד הימור שמתגבש לחווית צפייה לא אחידה, וכך גם "הבה לי מוזיקה".

מתוך עשרה שירים שיש בסרט, יש שניים נהדרים: הראשון הוא "כל החתולים מצטרפים" שהוא ככל הנראה הדבר הכי לא דיסני שדיסני עשו: מעשיית ג'אז עם סגנון ציור שונה לחלוטין מהמקובל בדיסני, על חבורת בני נוער מגניבים שיוצאת לחגוג במועדון. השני הוא יותר דומה לעשיות דיסני וקוראים לו "הלוויתן שרצה לשיר אופרה". מדובר בסרט נפלא וסוחף  שמספר על, תראו מופתעים: לוויתן שרצה לשיר אופרה. עוד ארבעה סרטונים זוכים לציון "טוב": "ג'וני פדורה" על כובע המחפש את אהובתו, בשיר חביב עם סיפור נחמד "לאחר שהלכת" הקצר וחסר העלילה אבל מגניב בכל זאת, ו"פטר הזאב" שמתבסס על המקור, חוץ משינויים קלים בסוף כדי להפוך אותו ליותר "לכל המשפחה". עוד סרט כמעט טוב הוא "אנשי מרטין ותושבי קוי" ( סרט שלא היה בגרסה שבה צפיתי, והייתי צריך להשלים אותו ברשת). הוא זוכה לציון הזה בגלל שהוא לא אחיד: הוא מתחיל נפלא (ומאוד אלים) עם מעשייה על שתי משפחות מסוכסכות שהורגות אחת את השנייה בקרב יריות שיוצא משליטה, חוץ משני שורדים: עלם חן ועלמת חן. הבעיה היא שמה שמתחיל נפלא מסתיים בפאנצ'ליין מטומטם על חיי הנישואין, ומשאיר בעיקר טעם רע בפה.

חוץ מהשישיה הזאת, יש עוד ארבעה סרטים קצרים שהם בעיקר משעממים  – "קייסי עולה לחבוט" הוא מעשייה ארוכה על בייסבול, ומידת העניין בהתאם, ו"הנהר הכחול", "בלעדייך" ו"שתי צלליות" כולם בלדות רגועות, איטיות וקצרות שלא היה לי אכפת ממה שקורה בהן.

בממוצע, זה יוצא שהסרט נחמד: יש יותר סרטים טובים מלא טובים, והסרטים הטובים יותר ארוכים מהפאשלות של הסרט כך שהם לוקחים יותר נתח משמעותי ממנו. הייתי אומר שהסרט מומלץ יותר לאנשים שרוצים לגוון קצת את רשימת הצפייה של הילדים שלהם מאשר לאנשים שמחפשים סרט ממש טוב, אבל בהחלט לא מדובר בחווית צפייה גרועה באיזשהו אופן. (יהונתן צוריה)

 

חופשי ומאושר (1947)

Webp.net-resizeimage (6)

"חופשי ומאושר" הוא אינו סרט טוב. הוא עדיין סרט של דיסני, שגם בסרטיהם הגרועים ביותר מוציאים תוצרים סבירים, אבל הוא בהחלט לא סרט טוב. מבין סרטי החבילה, הוא אחד מבין שניים שכולל רק שני סרטים ארוכים מאוד (חצי שעה כל אחד) ולא רצף סרטונים. הפעם בניסיון לקשור את הכל לרצף אחד, הסרט מגייס את ג'ימיני קריקט שפשוט הולך ממקום למקום עד שעובר מספיק זמן ומתחילים באחד מהסרטים הקצרים.

במקור, שני הסרטים שמרכיבים את הסרט היו אמורים להיות סרטים ארוכים בפני עצמם, אבל אילוצים כאלה ואחרים איחדו אותם לסרט הזה, וטוב שכך, כי אורכם הקצר רק מיטיב איתם. הסרט הראשון, "בונגו", מספר על דוב קרקס שבורח אל היער בתקווה לעתיד חופשי יותר ומגלה שהיער הוא מקום יותר מסובך משחשב שיהיה. זה חמוד, אין ספק, אבל הנקודה היחידה המעניינת בסרט היא הטענה שדובים מראים חיבה על ידי נתינת כאפות אחד לשני שזה.. אה.. לא מדויק. פרט לכך, הסרט נשאר לכל אורכו בגדר ה"חמוד" עם נטייה מדי פעם ל"מוזר" אבל אף לא "טוב".

הסרט השני.. אוקיי, לפני הסרט השני, יש מה שנראה כמו פתיח לסרט אימה קריפי במיוחד. ג'ימיני קריקט הולך מהספריה בה שהה בתחילת הסרט אל בית מרוחק ומבודד בו נמצאת ילדה קטנה ותמימה. אבל הילדה לא לבד – לידה יושבות שלושה בובות מטרידות ומולה נמצא איש בוגר שמדבר עם כל הבובות בזמן שהוא מדובב אותן בעצמו. ותראו, אני מבין שפיתומים הם אנשי מקצוע מאוד מוכשרים אבל אההההה תברחי ילדה! תברחי מהר! הוא יהרוג אותך ויעשה מהעור שלך בובה חדשה ואז יזיז אותך בזמן שהוא מדבר בקול טיפשי! תברחי!!!!

בכל מקרה, הסרט ממשיך לסרט השני הקצר והוא הגרסה של דיסני ל"ג'ק והאפונה" כאשר בתפקיד ג'ק יש את מיקי ובתפקיד "תראו, אנחנו יודעים שלא אמור להיות עוד מישהו עם ג'ק אבל הם כבר פה ולא נעים לגרש אותם, אז בואו נזרום" יש את גופי ודונלד דאק. מדובר בסרט סביר שאולי היה יכול להשתפר עם האיש הקריפי והבובות שלו לא היו מקריינות את הסרט, אבל הם כן, אז הוא לא משתפר כי תמיד יש לך תזכורת שאתה צופה ברגעיה האחרונים של ילדה קטנה ומסכנה. אולי זה גם אשמת הסיפור – אף פעם לא התחברתי ממש לסיפור המקורי של "ג'ק והאפונה", והדבר היחיד שדיסני מצליחים לשפר בו זה את דמות הענק שלביתו מיקי וחבריו פורצים. מסתם ענק מפחיד וגנרי, דיסני עשו ממנו דמות חמודה ומצחיקה. אבל, שוב, הבעיה העיקרית של הסיפור זה שכולו מקוריין על ידי הרוצח הסדרתי, הקורבנות הקודמים שלו והקורבן העתידי (או, נו הבחור עם הבובות והילדה הזאת) מה שלחלוטין מוציא מהאווירה של הסרט. זה לא עוזר שהאופי שיש לבובות לצד הילדה היה הופך אותן לבלתי נסבלות גם אם הן לא היו חלק ממופע של פיתום – דוש מתנשא וטמבל דרומי בלי שום מאפיינים שמעמיקים את הדמות שלהם.

בסופו של דבר, הדבר הכי מצחיק שיש בסרט היא העובדה שקראו לו בעברית כשהופץ כאן לראשונה בשם ההזוי "אף לי אף לך" שאני אפילו לא יודע איך להתחיל להתייחס לזה, חוץ מזה שהוא לחלוטין ראוי למקום קבוע ברשימות "התרגומים הכי גרועים בעברית". אחר כך שינו אותו ל"עולם השעשועים" הלא קשור באותה המידה אבל לא מערב בתוכו אפים למרבה המזל, עד שבסוף מישהו החליט לתרגם אותו למשהו שמזכיר את השם המקורי.

בקיצור, מומלץ ואפילו רצוי לוותר – על כל הסרט בכלל, ועל החצי השני שלו בפרט. (יהונתן צוריה)

עת הזמיר (1948)

Webp.net-resizeimage (4)

עוד סרט חבילה, ואם תרשו לי לפרוק קצת אז אההההההההההההההההההה, השם ישמור, מתי זה נגמררררררררר. אני מתחיל להתייאש רק מלסקר את הסרטים האלה, וליבי יוצא לאנשים שהיו צריכים לחוות אותם בזמן אמת כאשר הם יצאו שנה אחרי שנה.

בכל מקרה, שוב פעם אנתלוגיה בסנון "הבה לי מוזיקה", הפעם מורכבת משבעה סרטים שהם על פי סדר: סביר (היה היה בארץ חורף), מגניב וקצר (באמבל בוגי), מגניב (האגדה על ג'וני אפלסיד), חמוד ממש ומעניין והשם ישמור מה אתם עושים לו הוא רק סירה קטנה למה אתם מתאכזרים אליו מה נסגר איתכם (טוט הקטן), מרדים (עצים), נחמד אם כי בעיקר נראה כמו ניסיון חצי מוצלח לדחוס את "שלושת הקביירוס" לסרטון קצר (תאשימו את הסמבה) וסרט עם פתיחת לייב אקשן מיותרת, שיר אחד נהדר וסיום מדשדש (פקוס ביל).

שוב, חוסר הלכידות בין הסרטים מקשים לסרט עצמו להיות חוויה עוצמתית במיוחד, והוא בעיקר סובל מכל החסרונות של סרטי אנתולוגיה בלי אף אחד מהיתרונות וזה למרות שיש בו כמה פנינים, ודי, אני מתחרפן פה מסרטי החבילה האלה, בוא נעבור לסרט הבא. (יהונתן צוריה)

הרפתקאות איכבוד ומר טוד (1949)

Webp.net-resizeimage (11)

סרט החבילה האחרון מסיים את העידן הזה של דיסני על הצד הטוב. הפעם מדובר בשני סרטים באורך חצי שעה בערך שאוחדו יחדיו, אבל הפעם מדובר בשני סרטים קצרים מומלצים לצפייה כל אחד בנפרד וביחד.

הראשון הוא הגרסה של דיסני ל"הרוח בערבי הנחל", שאני מניח, כמו כל עיבוד של דיסני, שלא עושה חסד עם המקור אבל הוא עדיין נהדר בפני עצמו. השני הוא הגרסה של דיסני לסיפור של סליפי הולו. כן, סליפי הולו ההוא, שהיה גם המקור לסרט האימה של טים ברטון. יש הרבה מה להגיד על הסרט הזה, ואני אגיד – אבל בביקורת מלאה. בקצרה – מומלץ, מעניין, ושונה מסרטי דיסני רגילים (בעיקר לטובה).

בינתיים אחגוג את הסיום של תקופת החבילה בסיכום רשימתי בהחלט.

דירוג כל סרטי החבילה

מומלצים מאוד לצפייה:
1. שלושת הקביירוס
2.הרפתקאות איכבוד ומר טוד
סרטים חביבים להעביר איתם את הזמן:
3. הבה לי מוזיקה
4. עת הזמיר
אפשר לוותר:
5. סאלודוס אמיגוס
6. חופשי ומאושר

חמשת הסרטים הקצרים הכי טובים מהתקופה שבמידה ואין לכם כוח לראות את הסרטים בהם הם נמצאים, כדאי לפחות לחפש אותם ביוטיוב: "All The Cats Join In", "The Whale Who Wanted To Sing Opera", "Bumble Boogie", "Little Toot" והפתיחה המצוירת של "Pecos Bill".

מפה והלאה אנחנו במים עלילתיים וארוכים, כאשר רק "פנטסיה 2000" יחזיר אותנו לרגע לסגנון האנתלוגיה ויזכיר לדיסני למה הם עזבו את הקונספט מלכתחילה. (יהונתן צוריה)

סינדרלה (1950)

Webp.net-resizeimage (8)

צאו לבוסתנים ותנו קולכם בשיר – שנות הארבעים נגמרו ודיסני סוף סוף חזרו לעשות סרטים לגיטימיים! השנה היא 1950 וסרט חדש של דיסני – ממש סרט, לא מקבץ של סרטונים מוזרים עם קשר לא ברור אחד לשני – סוחף את הקהל, גם הפעם בזכות משרתת אומללה שזוכה באושר ועושר כשהיא פוגשת בנסיך. ההצלחה המיידית של "סינדרלה" הצילה את דיסני מחובות ענק שצברו לאורך מלחמת העולם השנייה, ועד היום הסרט נחשב לחלק מרכזי בקאנון של החברה, גם אם הערכים המוצהרים של החברה והדרך שבה היא עושה סרטים השתנו מאז כליל.

"סינדרלה" נמשך 75 דקות בלבד והוא לא ממש עמוס בהתרחשות. העלילה ידועה – אביה האוהב של סינדרלה הקטנה מתחתן ומת, והיא נשארת עם אמא חורגת ושתי אחיות מהגיהנום. הן מתעללות בה והופכות אותה למשרתת שלהם, היא בורחת אל הנשף בעזרתה של פיה טובה (שכמו בפינוקיו לבושה בכחול, כנראה הסטנדרט בקרב פיות מגשימות משאלות), היא והנסיך מתאהבים והוא מגיע להציל אותה. בין לבין קורים כל מיני דברים פחות מרגשים: סינדרלה מנקה את הבית ושרה עם הבועות שמציגות את השתקפותה בכל מיני צבעים. אוקיי. יש כל מיני עניינים עם העכברים של סינדרלה. סבבה. אבא של הנסיך עושה לו רגשי כי הילד לא מתחתן ומביא הביתה נכד. זה… הכרחי?

הסרט הזה הרבה פחות מעניין, יצירתי או שאפתני מ"שלגיה" או "פינוקיו", אבל הוא הרבה יותר נעים לצפייה מהם. הוא לא מוותר לחלוטין על הרצון להפחיד (האם החורגת, ליידי טרמין, היא נבלית מדהימה ומלחיצה), אבל יש בו הרבה רגש, אהבה וטוב לב. האווירה בו קסומה ואופטימית יותר מאשר מאיימת, כיאה לרוח התקופה: המלחמה נגמרה והציבור האמריקאי נמלא בתקווה ורצה לשמוע על הסינדרלות שנמלטות מעוני ובדידות לחיים זוגיים יציבים בארמון המפואר. ולא סתם יציבות – האושר מגיע יחד עם העושר המופרז וחסר הגבולות שעומד לרשותו של הנסיך המלכותי וחסר הדאגות. ולמרות שבחיים האמיתיים אהבה היא תמיד עניין מסובך, בסרט היא מוצגת כדבר הכי ברור מאליו ואוטומטי בעולם – הנסיך רואה אותה, היא רואה אותו ומאותו הרגע ברור להם שהם לא יעזבו אחד את השני אף פעם.

נוכחותה של הפיה הסנדקית לא מוסברת בגרסה הזאת, אבל אף ילדה לא צריכה הסבר מדוע דווקא סינדרלה זכתה בשמלה יפה וכרכרת דלעת – כי מגיע לה. כי אין סיבה שדווקא היא תישאר בבית. היא הרי עשתה את כל מה שביקשו ממנה ואפילו לא ביקשה כסף בשביל השמלה, ובכל זאת החלום נלקח ממנה. סינדרלה של שנות החמישים אכן טובת לב – אנחנו הרי רואים איך היא דואגת לעכברים ואפילו לחתול הרשע של המשפחה יש בה חמלה – אבל היא לא צדיקה. היא צעירה כמו כל צעירה שתקועה בגורל אכזר מכורח הנסיבות, והיא לא מנסה להעמיד פנים שזה לא המצב, אפילו יש בה מידה של חוצפה ומרדנות, כשאף אחד לא מסתכל. נכון שילדים צריכים ללמוד שחלומות זה לא מספיק, אבל גם חלומות הם משהו, וקל להזדהות עם צעירים שחולמים על עתיד אחר. וזה בדיוק מה שדיסני יעשו בתקופת הרנסנס שלהם, שוב ושוב ושוב. (נעמה רק)

 

אליס בארץ הפלאות (1951)

Webp.net-resizeimage (9)

כמו "פינוקיו", גם את הסרט הזה לא ראיתי בילדות וצפיתי בו במלואה בפעם הראשונה רק כשהייתי בת 15. בניגוד ל"פינוקיו", הוא הפך מיד לאחד מסרטי דיסני האהובים עליי ביותר.

"אליס" הוא טרלול נפלא ומשובב נפש, יצירה שמתאימה לילדים אבל גם מכבדת מבוגרים ואת הספר שעליו היא מבוססת. וולט דיסני עצמו זכר לחיוב את יצירותיו של לואיס קרול עוד מילדותו, ובצעירותו השתתף בהפקה של סרטונים קצרים בהשראת אליס וארץ הפלאות באולפן סרטים בקנזס – סרטונים שהתגלגלו בהמשך לאחת היצירות הראשונות של אולפני דיסני. דיסני תכנן להפיק סרט באורך מלא שבו ילדה מצולמת תגיע לארץ פלאות מצוירת, אך התוכנית נזנחה כשהחלה ההפקה של "שלגיה". ובכל זאת, רמז לעתיד נשתל בדמות עותקים של "אליס" ושל "פיטר פן" בסצנת הפתיחה של "פינוקיו".

כשהחלה העבודה על הסרט המצויר המלא על פי אליס, דיסני פיקח עליה מקרוב. למרות השאיפה שלא ליצור עיבוד נאמן מדי למקור, האהבה לספריו של קרול בהחלט ניכרת בעיבוד הזה. הוא מתבל את המוזרות הכללית של קרול בשירים ודמויות צבעוניות ונחמדות, אבל משאיר את הכאוטיות נטולת המבנה העלילתי הסטנדרטי שהפכה את הספר לכל כך מיוחד – כל מה שטים פאקינג ברטון לא הצליח לעשות ולו במקצת.

למרות זאת, המבקרים לא אהבו את הסרט במקור, והאמת שגם דיסני לא היה ממש מרוצה ממנו, אך עם השנים הוא הפך לאחד הסרטים המצליחים והאהובים של החברה (עם קצת עזרה מפסיכונאוטים שראו בהזייה הצבעונית הזו אבן דרך פסיכדלית).

אחד הדברים האהובים עליי ב"אליס" הוא אליס עצמה, שהיא ילדה די רגילה. היא חכמה, אדיבה ומנומסת, אבל לא באופן חריג, אין בה שום תכונה מופלאה שהופכת אותה ל"גיבורה", ולכן קל להזדהות איתה במובן הטוב של המילה. היא מראה מחמיאה לצופים כיוון שהיא נוהגת לעשות את הדבר הלא נכון, להתעצבן כשצריך, לנסות לעזור למי שאפשר וליפול לכל מלכודת מצחיקה ומעניינת. כשאליס נכנסת למשבר ושרה "אני נותנת לעצמי עצות טובות אבל שוכחות לציית להן", מי יכול להגיד שהוא לא מבין אותה?

יותר מזה – הסרט לא מציג הרפתקה מופלאה ומספקת אלא רצף של אי הבנות ומפגשים לא לגמרי נעימים, אבל עבור אליס החוויה לא שלילית או חיובית נטו, כמו שהחיים הרגילים הם לא כיף עקבי או זוועה מתמשכת. את כל זה אפשר לזקוף גם לזכות הספר, אבל הערך המוסף הבלעדי של הסרט הוא באמנות – והיא נהדרת. הצבעים מושכים ומאיימים בו בעת, התנועה של הדמויות נהדרת ומושלמת והאנימציה מלאה בהבלחות קטנות של יצירתיות חיננית – במיוחד בסצנת מסיבת התה המושלמת, שראיתי עשרות פעמים ועדיין אני לא זוכרת את כל השטויות שהחביאו בה. (נעמה רק)

 

פיטר פן (1953)

 Webp.net-resizeimage (10)

"אליס" ו"פיטר פן" הם כמעט פרויקטים תאומים. שניהם נרמזו ב"פינוקיו", שניהם היו מהסרטים הראשונים שדיסני תיכנן, שניהם נדחו בגלל המלחמה וחזרו להפקה אחריה, וונדי ואליס חולקות מדבבת ובשני המקרים העלילה לא מאוד מהודקת. הכיף מגיע בעיקר מהחשיפה של עולם פנטסטי ומוזר, מלא בדמויות זכירות. בין השניים, "אליס" עושה את זה קצת יותר טוב.

שלא כמו אליס, "פיטר פן" לא נצמד לכל אורכו לדמות ראשית אחת, וזה פוגע בו. העלילה מפוזרת מדי בין פיטר פן, קפטן הוק, האחות ושני האחים לבית דארלינג ואפילו טינקרבל, ולא כולם מנצלים כראוי את זמן המסך שלהם. וונדי אמורה להיות הדמות הראשית ומסע ההתבגרות שלה הוא הלב הרגשי של הסרט, אבל רוב הסרט היא רק רבה על ליבו ותשומת ליבו של פיטר עם דמויות אחרות. ופיטר, בואו נודה על האמת, הוא דושבג עצום, שקצת עושה חשק לצדד בקפטן הוק.

מצד שני, הסרט עושה עבודה טובה בבניית העולם ובשכנוע של הקהל בקסם של ארץ לעולם לא. בסך הכל מדובר במערב פרוע עם פיראטים וקסמים: כולם בסכנת חיים כל הזמן, הילדים האבודים לא זוכרים את האמהות שלהם ופיטר פן די שמוק מרושע – אבל כל ילד שרואה את הסרט חולם להגיע לשם. הטון מנרמל גם את הצדדים המפחידים, והילדים נשארים עם תחושה של חופש חסרת גבולות (אין אמא = אין השלכות) ובנוסף יש שם בנות ים, אבק פיות ופיראטים. פיראטים!!!

"פיטר פן" הוא קלאסיקה ובצדק, אבל הוא לא מהנה באותה המידה, או באותה הצורה, עבור ילדים ומבוגרים. ההומור לא מאוד מחוכם, ומלא בהרבה סלפסטיק ורגעי "הא הא, פיטר הראה להם מה זה", השירים לא מדהימים והעלילה נעשית פחות ופחות מעניינת ככל שהסרט מתקדם כי שום דבר "חשוב" לא קורה. פיטר פן וקפטן הוק מציקים אחד לשני, טינקרבל כועסת, וונדי כועסת, הילדים האבודים טמבלים, חוזר חלילה.

זה גם סרט שהתיישן מאוד, לא רק אבל במיוחד בכל מה שקשור ל"אדומי העור" שעל פי השיר שהם עצמם שרים – קיבלו את צבעם בגלל נסיך שקיבל נשיקה והסמיק. לזכותו ייאמר שהוא עשוי היטב מכל בחינה – הוא מצויר ומונפש למופת ונראה מושקע ואפי יותר מסרטים אחרים מהתקופה, הפסקול שאיננו מושר מוצלח, הקצב טוב. התסריט, כאמור, חצי כוח, אבל המסר עובר ומשכנע וזה לא שהוא ממש משעמם, הוא פשוט קצת… ילדותי מדי. (נעמה רק)

בסקירה הבאה: שתי יפיפיות, 101 דלמטים, הרבה חתולים ורובין הוד אחד.