יש לנו כוח, בואו לשמוח: סקירת כל סרטי דיסני, חלק רביעי

ילדות במצוקה, פו הדב, ילדות במצוקה, עוד ילדות במצוקה, ואז לקינוח קצת בנות ים במצוקה.

ואנחנו ממשיכים, ורגע לפני שבחלק החמישי ניגע בכמה מהסרטים האהובים ביותר של החברה, הסקירה הנוכחית תיגע בכמה שפחות אהובים: שנות השמונים לא היו שנים מאוד פופולאריות לחברה, וכמעט ואין מהם קלאסיקות. מדי פעם המוניטין הזה מוצדק, ומדי פעם לא – אז בואו ונצלול לתוכה.

 הרפתקאותיו של פו הדב (1977)

 Webp.net-resizeimage (8)

קודם כל, בואו נשים את זה על השולחן: הגרסה הכי טובה של פו הדב היא ויני פו, הגרסה הרוסית שנוצרה במקביל לגרסה של דיסני, במשהו שמזכיר קצת את המירוץ לחלל, אבל הרבה יותר חמוד. אז אולי האמריקאים נחתו על הירח, אבל בקרב פו הדב הטוב ביותר, ליבי עם הסובייטים –  תראו את הדבר החום והטיפשי הזה ששר לעצמו שירים. אולי זה בגלל שלמרות ששני הגרסאות מוצלחות ושומרות הרבה מהקסם של פו הדב, זאת הרוסית מרגישה פחות כמו ניסיון למכור לי צעצועים.

בכל זאת, אין ספק שהגרסה הכי מוכרת של פו הדב היא זאת של דיסני. למרות ההאשמה למעלה שהסרטים של פו הדב מרגישים כמו התמסחרות של הדוב, כן ראוי לציין שהחברה עשתה כמיטב יכולתה לשמור על התמימות של רוח המקור. מדי פעם זה לא מצליח, אבל לרוב זה כן והסרט הראשון של פו הדב זאת דוגמא להצלחה שכזאת.

הסרט הראשון של פו וחבריו הוא בעצם חזרה ממזרית לסרטי האנתלוגיה של שנות הארבעים. מדובר באסופת סרטים קצרים שיצאו בעבר, שבמקוריות והרבה מאוד בדיחות קיר רביעי מצליחים להטעות את הצופים בנוגע לכך ולגרום להם להרגיש שהם צופים בסרט אחד ארוך. אולי זה בגלל שאני לא מצפה מ"פו הדב" לעלילה אחת רציפה ויותר מחפש אווירה חלומית, אולי זה בגלל שסרטי דיסני המוקדמים כבר הכינו אותי לסרטים שהם רצף סצנות, ואולי זה בגלל שהמחבר הבריטי ופו הדב שוברים את הקיר הרביעי שהייתה גורמת לדדפול למחוא כפיים. אגב, הסרטים הקצרים יצאו עדיין בתקופה שוולט דיסני היה עדיין בחיים, וכך בעצם "הרפתקאותיו של פו הדב" הופך לסרט האחרון שבו וולט דיסני היה מעורב.

בסרט יש את כל מה שאנשים אוהבים בפו הדב של דיסני: פו הדב מתוק ורעב לדבש, חזרזיר מפוחד, ארנב מודאג, טיגר היפר-אקטיבי, איה מדוכדך ואת כל המפגשים שלהם מלווים שירים נפלאים. הסרט גם  כולל בתוכו את הסיפורים המוכרים ביותר: פו הדב שתקוע בבור כי הוא אכל יותר מדי, פו הדב מנסה להגיע לכוורת הדבש מחופש לענן – הכל נמצא פה, פלוס שחזור מפחיד הרבה פחות של "פילים ורודים".

בקיצור, כל מה שטוב ב"פו הדב" נמצא פה; תמימות אהבה, וחום. רגע לפני שדיסני נכנסים לעשור אפל ביותר, יש משהו מנחם בכפית הדבש החמימה הזאת. (יהונתן צוריה)

הרפתקאות ברנרד וביאנקה (1977)

Webp.net-resizeimage (2)

דיסני, תמיד אתם בקטע של עכברים אבל הפעם וואלה הגזמתם. אם להאמין לסרט הזה, העכברים של העולם הם הבונים החופשיים, או האו"ם: יש להם גוף צללים בינלאומי שמפעיל סוכנים חשאיים קטנטנים ברחבי העולם ומטרתו לסייע לבני האדם. המשימה התורנית היא להציל יתומה אומללה בשם פני, שנחטפה בנסיבות אפילו יותר תמוהות מהפרמיס הכללי של הסרט הזה. הנציגה ההונגרית של הסוכנות, ביאנקה, מתנדבת להצלה, ובוחרת לה שותף בלתי סטנדרטי – השרת במפקדת הסוכנות, ברנרד.

כדי להתחקות אחרי עקבותיה של פני, העכברים נעזרים בחתול, אלבטרוס, שני תמסחים, עטלפים ושפירית, כי מסתבר שכל החיות בעולם הזה חכמות מהמקובל במציאות אבל לא לכולן יש בגדים יפים וסוכנות הצלה בינלאומית מוזרה. הם מגלים שאת פני חטפה קרואלה דה ויל בשקל בשם מדאם מדוזה, שצריכה יצור קטן מספיק שישיג בשבילה יהלום גדול שתקוע במערה צרה. ברנרד מציל את ביאנקה כמה פעמים, היא מצילה אותו איזה פעם-פעמיים ובדרך הם מתאהבים בצורה שהיא קצת חמודה והרבה "מה היא עושה איתו".

יש לי המון שאלות. הראשונה היא כמובן למה שעכברים יקימו ארגון שלם שמטרתו להציל בני אדם, והאם כל הסרט הזה קיים כי דיסני ממש התלהבו מהעלילה עם העכבר הבלש ב"חתולים בצמרת". סבבה, הבנו, עכברים זה חמוד, מיקי מאוס, בסדר, בואו נרגע. בעצם, שנייה. האם העכברים מייצגים את דיסני עצמם? האם דיסני רומזת שבעצם הם האילומינטי?

עוד שאלה – למה ברנרד? למה העכבר חסר הכישורים המסוים הזה הופך בהדרגה לגיבור המושיע של פני היתומה? ביאנקה היא סוכנת מצטיינת, אמיצה ואוהבת הרפתקאות שיודעת בדיוק מה צריך לעשות. למה בעצם היא צריכה פרטנר חסר כישורים לצידה? אה, כי ברנרד אמר. ברנרד – להזכירכם, שרת – עוצר את הדיון בסוכנות כדי להביע דאגה לביטחון הגברת בזמן המשימה. זה גורר משפט סטייל "זה כבר לא עולם גברי" שאחריו כל הגברים מתנדבים להצטרף לביאנקה במשימה אבל היא בוחרת בשרת. למה? לא יודעת, יש משהו שבאמת יש לו סיבות משכנעות בסרט הזה?

לפעמים אנשים מתלוננים שסרטים "כופים" את האג'נדה הפמיניסטית שלהם בכוח על הדמויות. הסרט המסוים הזה מרגיש כמו דוגמה הפוכה – מתבקש שביאנקה תהיה הדמות המרכזית וברנרד יהיה השולייה שלה, אבל בפועל זה מין סיפור התבגרות של ברנרד הפחדן. הוא מנסה (ולא ממש מצליח) שוב להוכיח לביאנקה כמה הוא גברי ועל הדרך מפריע לה לעשות דברים והיא זורמת. כזו היא, טיפוס חיובי.

אם פספסתם את הסרט הזניח למדי הזה, אין צורך שתשימו אותו בראש רשימת הצפייה שלכם. הוא בהחלט נראה טוב ויש כמה דמויות חביבות (רופוס החתול!), אבל הוא לא מהודק ומוקפד כמו סרטי דיסני האחרים ולא קורה בו משהו מעניין במיוחד. יש גם פער מסוים בין עלילת החיות המדברות האוטופית-משהו, לבין עלילת החטיפה האפלה (מנטלית אבל גם פיזית), והוא בשום שלב לא מצטמצם. (נעמה רק)

השועל והכלבלב (1981)

Webp.net-resizeimage (3)

אהלן, טראומת הילדות של המוני ילדי ניינטיז! אני עדיין זוכרת את הפרסומת החמודה שהבטיחה לי סיפור על חברות בלתי אפשרית בין שני גורים חמודים, ואיך קנו לי את הקלטת וגיליתי שחברות בלתי אפשרית היא לפעמים… בלתי אפשרית. אשכרה. למרות שלא מגיעים כאן לרמות "גבעת ווטשריפ"יות של צילוק ילדים, הסרט הזה הוא לא בדיוק להיט במסיבות פיג'מות. יותר מכל סרט דיסני אחר הוא מזכיר את "במבי" – סרט מתוק שאוהב בעלי חיים ואת הטבע, אבל מכיר גם בצדדים האפלים והמסוכנים יותר. הוא לא מנסה למכור לנו אשליה ששני גורים פרוותיים חמודים יכולים לפתור את הקונפליקט בין האדם שמנצל את הטבע והורג בעלי חיים כדי לשרוד ובין הפראיות שבטבע.

זה גם סרט חריג של דיסני שבו אין האפי אנד. למרות שהכל פחות או יותר מסתדר בסוף, הסוף הוא לא טוב מהסוג האופורי. הוא מכיר בזה שההתבגרות היא כואבת ושלא פעם זה אומר גם להיפרד מהמשפחה והחברים שחשבת שיהיו שם תמיד. הוא מבין גם שיש קשרים שפשוט לא יכולים להתקיים, גם אם לשני הצדדים נשארו זכרונות יפים. ועם כל הכבוד למערכת היחסים של טוד השועל וקופר הכלב (בגילומם של קורי פלדמן כגור וקורט ראסל כמבוגר), מערכת היחסים הכי מרגשת בסרט היא בכלל בין טוד לבין האישה הזקנה שמאמצת אותו. זה לא שחברויות מתפרקות של גורים הן לא דבר עצוב, אבל הסצנה שגרמה לי לבכות רבע שעה ברצף בגיל עשרים ופאקינג שמונה היא משהו אחר לגמרי.

חוץ מזה, יש בו הרבה רגעים מתוקים עם חיות מצחיקות והשתובבויות בטבע  שמשולבות בהרמוניה עם סצנות עצובות ואלימות יותר. הקטעים העליזים נחמדים, גם אם טובים פחות מאלה ב"במבי" (או להבדיל, מאלה שב"חתולים בצמרת"). הסצנות הקשוחות עשויות היטב ואפילו יש כאן כמה רגעי אקשן עם עריכה טובה במפתיע. לא מדובר ביצירת מופת, אבל זאת אגדה אמריקאית חביבה וחכמה על חוואים, ציידים והאיזון העדין שלהם עם הטבע. כן, אני עדיין מדברת על הסרט עם החיות החמודות. באמאשלי. (נעמה רק)

הקדירה השחורה (1985)

 Webp.net-resizeimage (4)

"הקדירה השחורה" הוא הניסיון של דיסני ליצור הרפתקת פנטזיה. כזאת שממש עוקבת אחרי עלילת פנטזיה ולא מפחדת להיות אפלה כשצריך. הוא גם סרט שממש אפשר לראות איך באמצע הגיע איזשהו מפיק ואמר "מה, מה, מה?! לא, תהרסו הכל, שימו דמות קומית מפגרת, שום אופל, קצת יותר קיטש, תגידו, אף אחד לא לימד אתכם איך עושים סרט של דיסני?".

הסיפור הוא על נער שעוזר לזקן במסע להגן על החזירה שלו מכוח רשע מאוד, ואז על איזשהי נסיכה שקשורה לסיפור. ואז גם פיות, חרבות, שלדים, מלך רשע ושלוש קוסמות ועוד מלא דברים. לא, ברצינות, יש מלא עלילה בסרט הזה – וזה לפני שהגעתי לקדרה השחורה, שאני מניח שגם נמצאת שם איפשהו. כשדיסני החליטו לעשות סיפור פנטזיה בסגנון "שר הטבעות" (או יותר נכון, בסגנון "הקריסטל האפל") הם לא חסכו בעלילה. היא נחמדה, אבל קשה להגיד שמדובר במשהו שלא ראיתם בעשרות סרטים אחרים.

אבל בניגוד לסרטים אחרים, דיסני היו צריכים לדחוס את כל העלילה בשעה ועשרים, ואז הכל נהיה עמוס ודחוס וקופץ ממקום למקום בקצב רצחני ואקראי. אם זה לא מספיק גרוע, הדמויות קלישאתיות ונשכחות חוץ מאחת שזוכה בתואר "אחת מהדמויות הכי מעצבנות בתולדות דיסני" (מצטער, גרגי), הטונים של הסיפור המקורי וההערות של המפיק לא מצליחים להתחבר למשהו אחיד, ובכלליות במבט מרחוק נראה שמשהו לא טוב עבר על הסרט. לא חסרות סיבות לשנוא את הסרט הזה. אבל אישית, אני מת על זה.

אין סיבה שאני אמות על זה, המוניטין של הסרט כאחד מהכישלונות הגדולים של דיסני לחלוטין מוצדק. ובכל זאת, יש משהו מהפנט בביזאריות של הסרט. אני לא חושב שהרבה אנשים יאהבו את הסרט, אבל אני לחלוטין חושב שהוא ראוי לשעה וחצי מזמנכם. בניגוד לטעויות אחרות של דיסני, הוא אולי גרוע או מוזר אבל הוא אף פעם לא משעמם או מבאס. ולצערנו, הוא הסרט פנטזיה היחידי של דיסני שבאמת מרגיש כמו סרט פנטזיה בסגנון "שר הטבעות" או "נרניה" ולא כמו אגדת ילדים.

הוא גם הסרט הכי אפל של דיסני. בין אם ויזואלית (לא חושב שראיתי סרט של דיסני כל כך…שחור), ובין אם עלילתית (טוב, כאן יש יותר תחרות) – מדובר בסרט שחור, שבו מישהו מנסה להעלות צבא של אל-מתים כדי להרוס את העולם. בעוד שרוב נבלי דיסני עוסקים בטווח הקצר באיזה מעיל כלבלבים או להיפטר ממישהו אחד, כאן הנבל באמת יצא מעולם הפנטזיה, עם שאיפות של נבל מעולם הפנטזיה שכוללות הרס וחורבן בקנה מידה גדול בהרבה.

והמוזרות הזאת מוצאת חן בעיניי. הוא לא תמיד עובד, אבל קשה להגיד שיש עוד כמוהו – ורק זה הופך אותו למשהו ששווה לצפות בו. (יהונתן צוריה)

בזיל הבלש הגדול (1986)

 Webp.net-resizeimage (5)

יש לא מעט טוענים לתואר "הסרט האנדרייטד של דיסני". בין אם אלה סרטים מוכרים אבל לא מוערכים, סרטים מוערכים אבל לא מוכרים, או כל מיני שילובים באמצע. אבל בשכלול של הסרט הכי טוב והכי פחות מוכר אין ספק ש"בזיל הבלש הגדול" (או כמו שהוא נקרא כשיצא "הרפתקאותיו של סופר בלש") מנצח. לא שיש לי משהו נגד סרטי שנות האלפיים שעדיין לא זוכים להערכה שאני חושב שמגיעה להם, ואני מאוד אוהב חלק מסרטי שנות הארבעים שהזמן שכח, אבל באזיל הוא קלאסיקה שפשוט אף אחד לא טורח לראות. הוא יכול לעמוד בגאון ביחד עם כל הרנסנס של דיסני ואף אחד לא יחשוב לשנייה שיש ירידה באיכות בינו ובין "היפה והחיה" או "אלאדין".

הסרט הוא עיבוד עכברי לשרלוק הולמס. משהו שהוא יותר מחווה מהיצמדות למקור, שלוקח מה שבא לו מהסיפורים, מצמיד להם כמה אלמנטים מדיסני כמו "ילדה קטנה במצוקה" (דיסני מאוד אוהבים ילדות קטנות במצוקה בסקירה הנוכחית) וזורק את כל מה שאפל או מבוגר מדי. וזה עובד בצורה נפלאה.

לא רק העיבוד של הולמס לדיסני – הכל פה נפלא. עבודת הדיבוב, העלילה, הנבל (וינסנט פרייס בהופעה מושלמת), הקצב, השירים (שאותם לא שמעתי מאז ילדותי ואני עדיין יכול לפזם אותם כי הם פשוט כל כך קליטים) – "באזיל הבלש הגדול" פשוט מושלם, ולחלוטין זכאי לתואר "קלאסיקה מודרנית" – אפילו אם אף אחד לא ראה אותו. ולמרות התבנית הקבועה שראינו עד כה בסקירה של "קלאסיקה שנקטלה בזמן אמת", הסרט דווקא היה הצלחה גדולה הן בקופות והן אצל המבקרים כאשר יצא. כנראה שהוא קיבל פטור כי ההיסטוריה ידעה שבקרוב ישכחו ממנו.

בעצם, נדמה שהסיבה היחידה שהוא לא נחשב חלק מתקופת הרנסנס, היא רק כי החתול הג'ינג'י וחבורתו מפריעים לו מלהיות חלק מהרצף של הרנסנס. ועל זה יש להגיד שני דברים: לכו לראות את "באזיל" בהקדם, ו-לעזאזל איתך, אוליבר! לעזאזל איתך לאלף אלפי עזאזלים!  (יהונתן צוריה)

 

אוליבר וחבורתו (1988)

Webp.net-resizeimage (6)

וואי, איך לא אכפת לי מהסרט הזה. למישהו אכפת מהסרט הזה? בטוח שיש מישהו כזה, אבל אני לא חושבת שפגשתי אותו. "אוליבר" קצת יותר זכור מ"בזיל" (חבל) או "הקדרה השחורה" (בצדק), ואני בטוחה שיותר ילדים נהנו ממנו מאשר מ"דינזואור". אבל באופן אישי, הרגש העיקרי שהוא מעורר בי הוא אדישות. וזה הישג לא מבוטל, לעורר בי כל כך מעט רגשות בסרט שמתחיל עם גור חתולים מסכן ובודד שכמעט טובע בגשם, אז שאפו.

מה זה בכלל? זה אוליבר טוויסט בגרסה די קריקטורית של ניו יורק באייטיז, כולל כמה שניות של מגדלי התאומים. במקום ילדים יתומים יש חתולי וכלבי רחוב, וכולם דמויות משנה לא מעניינות (כן, צ'יוואוואה מעצבן שעשוי מסטריאוטיפים על היספנים. וכן, דודג'ר הכלב עם משקפי השמש, שלא תחשוב ששכחתי ממך).

יש שני דברים בערך מעניינים לגבי הסרט הזה. הראשון הוא הפסקול, שבמקום להיות עבודה של אמן או שניים, משלב כמה מוזיקאים די מוכרים מהתקופה. יואי לואיס, בארי מנילו, בת' מידלר ורות' פוינטר (מהפוינטר סיסטרז) מעורבים כולם בצורה כזו או אחרת בסרט, אבל השיר הכי כיפי (יש שיגידו הכיפי היחיד) הוא של בילי ג'ואל, שיר כזה חמוד שלרגע כמעט האמנתי שהכלב עם המשקפי שמש באמת מגניב. בסדר, גם השיר של רות' פוינטר חביב. השיר שפותח את הסרט הוא לא משהו מיוחד (אפילו לא עם הקול האפי של דני ליטני) אבל הוא ראוי לציון כי מדובר בשיתוף הפעולה הראשון של דיסני עם הווארד אשמן, כותב השירים שיעזור ליצור את הרנסנס של דיסני החל מהסרט הבא.

הדבר המעניין השני, הוא בעצם, משהו שבכלל התרחש מחוץ למסך – הסרט הגיע לקולנוע באותו היום (שבשבוע הבא ימלאו לו 30 שנה בדיוק) כמו "המסע לעמק החלומות" של דון בלות'. הנ"ל עבד בדיסני כמעט עשור ונטש כדי להקים אולפן אנימציה משלו, כשהוא אוסף בדרך החוצה עוד 12 אנימטורים נוספים מדיסני ומיד ממהר לספר שהחברה התדרדרה לאללה והוא-הוא יקים לתחייה את הסגנון הקלאסי של וולט דיסני.

אחרי "סודה של נים", פנטזיה אפלה שהיא פחות או יותר מה ש"הקדרה השחורה" היה רוצה להיות, והלהיט "פייבל והחלום האמריקאי", בלות' יצר סרט דינוזאורים עצוב ובוגר, שכיסח את אגדת החתלתולים של דיסני, ובצדק – זה פשוט לא היה כוחות. בדיסני יכולים להתנחם שהמורשת של "המסע לעמק החלומות" נפגעה קשות מהעובדה שהופקו לו 13 המשכונים לווידיאו ברמות זבליות משתנות. (נעמה רק)

 בת הים הקטנה (1989)

Webp.net-resizeimage (7)

רוב סרטי דיסני הלא-משהו-בעיניי לא נחשבים לסרטים אהובים במיוחד, חוץ מהאחד הזה. אנשים ממש אוהבים את הסרט הזה ואני אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע. על הנייר אולי כן – זה הסרט שהמציא את הנוסחה המנצחת של הרנסנס של דיסני, עם הנסיכות והנסיכים והשירים היפים על הגשמה עצמית וחיפוש זהות וכל אלה. הגיבורה היא בת נוער טיפוסית שעושה בעיות, בורחת מהבית ורודפת אחרי הדברים שהיא רוצה, היא עושה טעויות אבל היא גם נוגעת ללב. הכל סבבה. בשבילי זה לא ממש מספיק.

הסרט הזה קצת נראה כמו ניסוי, וככזה הוא בסדר גמור, אבל ממשיכי דרכו התעלו עליו. הסיפור מרגיש דל וקצר מדי, הכל קורה ממש מהר והדמויות נוטות להיות חד מימדיות (במיוחד אריאל). בתחילת הסרט היא נראית כמו דמות מסקרנת וייחודית, אבל אז היא מפסיקה לדבר ועושה רק שני דברים עד סוף הסרט – להתרגש למראה דברים טריוויאליים ולהיות עצובה. זה לא שחסרים מכשולים שמקשים עליה במסע שלה כמו שהמסע שלה פשוט לא כזה מעניין – היא רוצה להיות עם בני האדם ואז היא עם בני האדם ואז קורה משהו רע ואז היא שוב עם בני האדם, הסוף. הבעיות שלה ושל אבא שלה לא נפתרות, הקשר שלה ושל אריק מבוסס על זה שהיא חמודה והצילה אותו בתחילת הסרט וזהו. היא לא מאבדת את התמימות, לא לומדת משהו חשוב באמת ולא מגלה כישורים חדשים, היא פשוט עוברת דירה.

טרייטון וסבסטיאן, לעומת זאת, הם דמויות שכן עוברות שינוי מסוים, גם אם בסיסי מאוד. סבסטיאן לומד לאהוב את אריאל, ולא ברמת ההתאהבות המיידית כמו אצל אריאל ואריק. הוא מכיר אותה לאט לאט, נפתח אליה, מבין איך הוא פגע בה ומנסה לפצות ולעזור איפה שאפשר. המלך טריטון לומד שאם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת, גם אם המישהו הזה הוא הילדה בת ה-16 שלך שתוך שבוע הכירה מישהו, החליפה את הסנפירים ברגליים וברחה כדי להינשא לו. למי זה לא קרה, הא? זה לא הופך אף אחד מהם ל"גיבור האמיתי של הסיפור", כמו שאני שומעת אנשים אומרים לפעמים, כי בסוף זה כן הסיפור של אריאל, וזאת קצת בעיה.

מצד שני, צפייה חוזרת לכבוד הפרויקט הזה ריככה קצת את הדעה שלי על הסרט. אני עדיין חושבת שהוא לא מדהים, אבל גם יש בו הרבה דברים יפים. הסצנות מתחת למים מלאות ביצירתיות ובחדוות המצאה, הן נראות פשוט נהדר ויש להן קצב טוב. מחוץ למים זה עובד קצת פחות, אבל עדיין נעים לצפייה. מעבר לזה, הסיטואציות או הדיאלוגים לא תמיד מדויקים אבל הרגש כן, וזה בהחלט מסביר למה ילדות (וילדים) כל כך אוהבים את אריאל. כשהיא מדברת, שרה או שותקת, התחושות של אריאל תמיד ברורות לגמרי, וקשה שלא לרצות בטובתה. חלק מהדמויות לא זכו בכבוד הזה (צפרא טבא לך, פסל מדבר בשם אריק) והמצטיינת הנוספת מלבד אריאל היא אלופת הבעות הפנים אורסולה, שמפגינה חמישים גוונים של רוע אלגנטי וחלקלק.

וכן, כמובן שהשירים בסרט נפלאים, לא כולל הג'יבריש הזה על בישול דגים. "Part of Your World" הוא פשוט קסם, אפילו בגרסה העברית שנשמעת כמו טקס יום הזיכרון. אם כל הסרט היה כמו הקטע הקצר הזה, הייתי מתה עליו. (נעמה רק)

בפעם הבאה: היפה והחיה, מלך האריות, אלאדין, וכל שאר הקלאסיקות האהובות על כולם.