ממשיכים. אחרי עשור קצת עגום, הגיע הזמן להסתכל על התקופה הכי בולטת ומוכרת של החברה: זאת שהראתה שגם בלי וולט היא מסתדרת מצוין, ויודעת לזכות באוסקרים, הערכה, כסף ומה לא. אנחנו מתחילים דווקא עם צמד עכברים, אבל שנייה לאחר מכן מגיעים כל החברים האהובים והמוכרים. הישארו איתנו.
ברנרד וביאנקה במבצע אוסטרליה (1990)
נבלים של דיסני באים לרוב באחד משני צבעים: מאיימים אבל מגניבים – כאלה שאפשר להבין את הנקודה שלהם ולחבב אותם אבל אז קשה לתפוס אותם כרשעים, או כאלה רשעים שאי אפשר להזדהות איתם, אבל הם גם לא מפחידים באמת. יש מעט מאוד נבלים שהם גם מאיימים וגם באמת רשעים – כאלה ששום נאום הגנה לא יצליח להוכיח שהם חפים מפשע, ושבאמת מדובר במישהו שלא כדאי להסתבך איתו.
לכן מפתיע לגלות שדווקא הנבל של "ברנרד וביאנקה במבצע אוסטרליה" הוא כזה. זה לא הופך את הסרט לפנינה לא מוכרת שאנשים צריכים לגלות, אבל זה בהחלט הופך את דמותו של הצייד מקליץ' לאחד מהנבלים הלא מוערכים מספיק דיו על ידי ציבור חובב נבלי דיסני.
כי מקליץ' הוא באמת חלאה: מדובר בצייד שחוטף ילד כדי שיגיד לו איפה נמצא נשר ענקי וזהוב שנמצא בסכנת הכחדה על מנת שמקליץ' יוכל להרוג אותו. אין דבר אחד שאפשר להגיד לטובת מקליץ': הוא לא נדפק על ידי החברה, אין לו רגשות נחיתות שהוא רוצה לפצות עליהם, הוא לא מתנקם במישהו שמרגיש שעשה לו רע – הוא פשוט מנייאק שאוהב להפוך חיות לדברים. איזה שמוק.
אולי הסיבה למה הוא לא איקוני כמו אורסולה או סקאר זה כי אין לו שיר נבל. אבל זה כבר לא אשמתו: "ברנרד וביאנקה 2" הוא סרט הדיסני הנדיר שאין בו שירים. בכלל, "ברנרד וביאנקה 2" הוא סרט די חריג בכלליות – הוא ההמשך הראשון של החברה, באופן די תמוה. תמוה כי מצפייה בסרט עולה השאלה "מה לעזאזל משך את דיסני חזרה לצמד העכברים האלה?" ההצלחה של "פייבל והחלום האמריקאי"? סטייה אישית של ראש האולפן באותם שנים? בבירור לא היה סיפור מעניין לספר על העכברים האלה – לעומת סיפורם של הילד והצייד המאיים, שהוא מעניין ומותח, לעכברים מדביקים איזה משולש רומנטי לא קשור ובדיחות סרטי ילדים על זריקות בטוסיק. הברקות קומיות אין פה.
מכל תקופת שנות התשעים, הסרט הנ"ל הוא הכי פחות מצליח. הוא לא הכי פחות מוצלח (היי פוקוהנטס), ויש לו כמה דברים שעובדים לטובתו (בעיקר בגזרת בני האדם) אבל הוא כנראה הכי גנרי מכולם. למרות שהעלילה של הילד והצייד מוצלחת, כל שאר הסיפור עם העכברים פשוט מטומטם מדי. בסופו של דבר, דווקא הדמויות שבאות להציל הן אלו שעושות הכי הרבה נזק. (יהונתן צוריה)
היפה והחיה (1991)
#התחלנו. עם כל הכבוד ל"בת הים הקטנה" שהחזיר את דיסני למסלול, "היפה והחיה" היה זה שהקפיץ את החברה לגבהים חדשים לחלוטין. הסרט הזה הוא הכל מהכל – מסעיר לילדים אבל אהוב ע"י המבוגרים, מצחיק וגם מפחיד, גדול ודרמטי אבל גם אישי ונוגע. זה הסרט שגרם לדור שלם של ילדות חנוניות להרגיש שדיסני רואה אותן, אבל גם הסרט שגרם לאותן ילדות להתחבר לצד הזאופילי שלהן. לגלות בגיל 11 שאני לא היחידה שהתבאסה שהחיה החתיך הפך לנסיך גנרי עם עיניים פעורות היה רגע מרגש.
יש לי פינה חמה בלב לסרט הזה, שהוא גדול מסך חלקיו ושורד בחן את המגרעות שלו. קל להבין איך דווקא הסרט הזה היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר (הרגיל! קטגוריית האנימציה לא נוצרה עדיין) – הוא פיצח את הנוסחה של סרטי האגדות של דיסני, זה שאנחנו יודעים שיש בהם בעיות אבל לא כל כך אכפת לנו כי הקסם שלהם כל כך יעיל. אין טעם שאתייחס לבעייתיות הסטוקוהולמית שלו או לניטפיקינג על התסריט: בשביל זה יש אינטרנט שלם ואת הרימייק החדש ש"מתקן" את כל הבעיות האלה. בבחינה אובייקטיבית וקרה הסרט נראה קצר מדי ביחס לגודל והדרמטיות שלו, והוא נע מנקודת שיא לנקודת שיא בצורה שהיא מטלטלת אבל גם קצת מבלבלת רגשית. זה לא לגמרי משנה.
הסרט נשאר איתנו כי הרגש בו כל כך מדויק ונכון שקשה לא להיסחף בו. רק אחרי הצפייה בגרסה המחודשת הבנתי את גודל ההישג – אחרי שהשחקנים האמיתיים הפסידו בגדול ליכולות המשחק של הדמויות המצוירות, שהבעות הפנים ושפת הגוף שלהן אומרים המון בכל כך מעט זמן. זה עוד לפני שהצבנו כל דמות ברקעים המרהיבים ביותר שדיסני הציגו עד אז, והשיא הוא כמובן השירים הנפלאים, שהיו גם העבודה האחרונה של הווארד אשמן לפני מותו מאיידס זמן קצר לפני צאת את הסרט (את השירים ל"אלאדין" הוא כתב עוד קודם, מסתבר). (נעמה רק)
אלאדין (1992)
בעצם, זה די נס ש"אלאדין" הוא לא יצירת המופת האולטמטיבית של דיסני. תראו מה יש בסרט הזה: אחת מהופעות הדיבוב הטובות ביותר שהיו בקולנוע (שהיא גם אחת מההופעות הטובות ביותר של רובין וויליאמס), פסקול בלי אף שיר מיותר (השיר הכי גרוע שלו הוא רק "טוב מאוד"), גיבור סימפטי, דמויות משנה מוצלחות – איך הסרט לא מופיע בצורה תדירה כסרט הטוב ביותר של הדיסני?
וזה, לטעמי, בגלל העלילה. כי בעוד שאלאדין הוא גיבור סימפטי, מהרגע שאלאדין פוגש בשנית את ג'סמין, העלילה מתקדמת בצורה עקומה שבה לאלאדין יש את כל ההזדמנויות להגיד את האמת בלי כמעט שום נזקים והוא פשוט.. לא. כי צריך למשוך את העלילה לעוד איזה עשרים דקות. וכלומר, אני לא יודע מה אתם הייתם עושים, אבל אם ג'יני כל יודע (אחרת איך אתם מסבירים את החיקויים שהוא עושה לדמויות שלא קיימות בתקופת הסרט) וכל יכול (או כמעט כל יכול) היה נותן לי עצות – הייתי מקשיב לו.
אם היו בונים את אלאדין כמישהו עם תסביך נחיתות מובנה, זה היה יותר מתקבל על הדעת. אבל יש לאלאדין ביטחון עצמי בכמויות – זה חלק מהקסם שלו, ולא נראה שהעוני שלו מטריד אותו בחיי היום יום. מה גם, שעכשיו הוא נסיך ולכן זה שהוא היה עני פעם לא אמורה להטריד את ג'סמין. והעובדה שיש לך ג'יני שמגשים משאלות זה, בסופו של יום, פלוס ולא מינוס. אז למה אתה משקר לה, אלאדין? מה זאת חצי השעה המוזרה הזאת בסיום?
הסרט לא מצליח ממש לגרום לאלאדין לצאת למסע רגשי שבו הוא לומד משהו, וזאת נקודת התורפה של הסרט. כי זה סיפור הרפתקאות נהדר, חוץ מהחלק שאלאדין לכל אורכו נשאר אותו דבר. הוא לומד שהוא לא צריך לשקר ומשהו לגבי להיות חבר טוב, אבל זה אף פעם לא מבוסס כבעיה שיטתית שלו שהוא צריך להתגבר עליה. בסופו של דבר הוא התחיל כנער שרמנטי וחביב וסיים כנער שרמנטי וחביב.
לכן, מנקודה מסוימת, הסרט מרגיש יותר כמו רצף סצנות מאשר סיפור וזה חבל. כי כמו שאמרתי – היה לו את כל המרכיבים להיות הסרט הגדול ביותר של דיסני. במקום זה, הוא יצטרך להסתפק בלהיות מספר 5 או משהו. נו טוב. (יהונתן צוריה)
מלך האריות (1994)
עבור הילדים שגדלו בשנות התשעים, "מלך האריות" הוא יותר מעוד סרט. עד היום כשבן או בת גילי מכריזים שלא ראו או לא אהבו את הסרט הזה, נשמעות בחדר קריאות תדהמה. למה בעצם? קודם כל, כי מופסה מת. אפשר לטעון שהסרט היה אפי, שאפתני ואפל מסרט ילדים ממוצע מהרגע הראשון, אבל בעיניים ילדותיות הסרט הוא בסך הכל סיפור חמוד על גור אריות עד הרצח הברוטאלי הזה. אני בטח לא היחידה שהייתה מעבירה מהר את המוות שלו במאות הצפיות שלי בסרט בווידיאו. בכינו, כיסינו את העיניים, הזדעזענו, אבל ראינו את הסרט עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה פשוט היה סרט חזק מדי, יפה מדי, כיפי מדי. כל הדמויות היו כיפיות, אפילו סקאר. כל הסצנות עבדו, גם אלה ששנאנו.
אין לי מושג איך זה לראות את "מלך האריות" כאדם מבוגר ואני לא יודעת איך להתחיל לדמיין את זה. אני גם לא אנסה להעמיד פנים שאני יכולה לכתוב עליו בצורה מאוזנת. זאת תופעה תרבותית עצומה ומכוננת, שחשיבותה גדולה בהרבה מהאיכויות האובייקטיביות של היצירה עצמה. ובתוך כך, זה אפילו לא סרט דיסני טיפוסי לחלוטין – הוא שונה מהסרטים שקדמו לו, שונה לגמרי מאלה שהגיעו אחריו. חד פעמי. מוזר לחשוב על זה שבזמן העבודה עליו, העובדים בדיסני חשבו ש"פוקהונטס" הוא הסרט שיזכה להצלחה ולביקורות מהללות, בעוד "מלך האריות" נחשב להפקה הירודה שכדאי לנטוש. החיים מוזרים לפעמים. (נעמה רק)
פוקוהונטס (1995)
הדבר הכי טוב בנוגע ל"פוקוהונטס" זה שיום אחד גיליתי שאני לא לבד במחשבה שזה סרט לא משהו בכלל. כשהייתי קטן, חשבתי שהוא נחשב לעוד אחת מהקלאסיקות שכולם אוהבים ושרק לי הקצב שלו, הדמויות והעלילה היו לוקים בחסר. לשמחתי,כשגדלתי גיליתי שאני לא לבד: פרט לפסקול (הבאמת נפלא שלו) הרבה מאוד אנשים עומדים לצידי ומכתירים את "פוקהונטס" כאכזבה, שלא לומר כישלון.
ולמרות שזה תמיד נחמד להיות חלק מקבוצה, זה חבל. כי "פוקוהונטס" היה אמור להיות הסרט הגדול של דיסני: הסרט הראשון שעוסק בגיבורה לא לבנה, שמדבר על נושא מציאותי ומסובך של יחסים בין גזעים שונים בארצות הברית בצורה כזאת שילדים יוכלו ליהנות ממנה, ומבוגרים יוכלו להעריך. ודיסני אכן הצליחו לעשות את זה. 20 וקצת שנה אחר כך, עם "זוטרופוליס" (טוב, אוקיי, לא בצורה מושלמת, אבל נפתח את זה כשנגיע אליו).
כי אם העיוותים שדיסני מכניסים לכל סיפור שהם מעבדים מתקבלים בהבנה מסוימת כשמדובר באגדות ילדים, כשזה נוגע להיסטוריה ואנשים אמיתיים כל העסק נהיה מצער בהרבה. כי מדובר באנשים אמיתיים, ועוד בקבוצה שלא מיוצגת הרבה, ולכן זה חשוב שדיסני לא ידפקו את הסיפור הזה, ולכן, כמובן, הם דופקים. אבל זה לא שהסרט נופל רק בגלל עיוותים היסטוריים – לא מעט מהסרט הזה לא עובד. הניסיון של דיסני לעשות סרט רומנטי בוגר לילדים על אהבתם של ג'ון סמית' ופוקהונטס לא מצליח להסתדר עם כל השטויות האחרות שמתרחשות מסביב לו, והניסיון להציג את מה שקרה שם כ"נעשו טעויות אצל שני הצדדים" הוא מגוחך.
בגלל כל זה, ולמרות הופעה של כריסטיאן בייל כילד חמודי פשוש ועוד כמה דמויות סימפטיות, את "פוקוהנטס" כדאי לחוות כרצף שירים יפים עם אנימציה נפלאה. מה שקורה בין לבין – אה, אפשר לוותר. (יהונתן צוריה)
הגיבן מנוטרדאם (1996)
דיסני, מה נסגר איתכם? איך יכול להיות שחשבתם שדווקא "פוקהונטס" יהיה היסטריה כשמשני צדדיו נמצאים שניים מהסרטים הכי שאפתניים ומרשימים של האולפן אי פעם? דברו איתי אחרי שתשתו קפה, זה לא רציני.
אני בטוחה שהיו ילדים שהבינו את "הגיבן" בזמן אמת ואני די מקנאה בהם, כי אני פספסתי אותו לחלוטין. ראיתי אותו אולי פעם אחת (ולא בטוח שבמלואו) ולא ממש הבנתי מה רוצים ממני. כשראיתי אותו שוב כבר הייתי בת 20 והתאהבתי כליל. נדהמתי שדיסני הרשו לעצמם להוציא סרט כזה באמצע רצף הלהיטים שלהם. היום הוא אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם של האולפן, למרות הסצנות המטומטמות עם הגרגוילים, ולמרות שהוא דוחס סיפור מורכב לעלילה של מקסימום שבוע וכנראה פחות (זאת בעיה דיסנית מוכרת, הם נוטים לרוץ בחומר).
אני אוהבת כל כך את "הגיבן" כי התסריט שלו אולי לא מושלם אבל הוא בהחלט שלם. כל דמות עומדת בפניי עצמה ובמקביל היא גם חלק מתמונה שלמה שגדולה בהרבה ממנה ומהסיפור הפרטי שלה. אסתטית, זה כבר ממש קרוב לסרט מושלם (רק הגרגוילים הארורים האלה הורסים שוב). ומוזיקלית? זה לא רק הפסקול הכי מרשים שדיסני הציגו באותו עשור, לדעתי זה אחד הפסקולים הגדולים אי פעם. בדיעבד, אולי זה בסדר שלא אהבתי את הסרט כילדה, כי זאת נשמעת כמו חוויה מאוד מבלבלת ומוזרה. היו לי מחקים עם דמויות מהסרט. מה הקשר בין העלילה האפלה והאפית של הסרט הזה לביו מחקים? איך הייתי אמורה לשחק בהם – לאיים לזרוק את המחק של איזמרלדה לאש עם המחק של פרולו? (נעמה רק)
הרקולס (1997)
הבעיה של "הרקולס", בגדול, היא שהסיפור של "הרקולס" הוא אפוס אפי גדול, אבל הסרט חותר כל הזמן תחת הנקודה הזאת ומעדיף בהרבה להיות קומדיה מצחיקה עם פסקול מושלם. הרבה לפני עליית ז'אנר המטא, "הרקולס" הסרט הקפיד להציג את האפוס שלו בקריצה שובבה. ואני, כחובב ערבובי טונים לא קשורים, מצאתי את זה קסום. לא כאפוס, ולא כקומדיה, אלא כאפוס קומי שצוחק על עצמו – סוג של "דדפול" עם הרבה פחות בדיחות מטא. סרט שלועג באופן כמעט מודע למיתולוגיה היוונית בצורה שודאי מעצבנת מאוד אנשים שאכפת להם ממנה, אבל זאת קבוצה שאני לא נמנה בה, אז לא אכפת לי.
בכלליות, אני אוהב יותר את הקומדיות של דיסני מאשר הניסיונות היותר רציניים שלהם: כשדיסני רוצים להיות מצחיקים, הם מצליחים, ו"הרקולס" רוב הזמן רוצה להיות מצחיק, והוא מצליח. הרגעים האפיים שם בשביל לתת סיבה טובה למה העלילה ממשיכה ולתת קשר רגשי לדמויות, אבל באמת שהיא עושה את המינימום האפשרי בשביל לפנות את הזמן לכמה שיותר בדיחות, ואני ממש בסדר עם זה.
כי ג'יימס וודס נותן כאן את ההופעה הכי טובה שלו כהאדס (כאשר בגרסה של דיסני, האדס הוא פשוט ג'יימס וודס), וכי היה איזשהו גאון שהצליח לקחת את המושג של "מקהלה יוונית" ללהקת גוספל ואז להוציא פסקול מושלם (פלוס מינוס שיר הבלדה שמורגש לחלוטין כמה תקעו אותו בגרון בהוראה של איזשהו בכיר בחברה, כי הוא לא מתאים לסגנון של שאר השירים בכלל) וכי דני דה ויטו נפלא כפיל המאמן וכי דמות הסיידקיק המצחיק של הפגסוס היא דמות עם אופי ורגש ולא סתם חיה מעצבנת וכי פשוט הכל. כן, עשרים הדקות האחרונות לפתע סוטות מההומור והולכות אל האפי, וזה פוגם בסרט, אבל דיסני ילמדו רק ב"הקיסר נפל על הראש" שמותר להם להשתגע לאורך כל הסרט. עד אז, "הרקולס" הוא כיף גדול מאוד, מצחיק מאוד, שאולי מחריב את המיתולוגיה היוונית, אבל עושה את זה בכל כך הרבה חן, שלמי אכפת. (יהונתן צוריה)
בפעם הבאה: "מולאן", ועוד שישה סרטים שהם לא "מולאן".
הסקירות האלה עושות לי חשק למרתון.
מה חבל שהבנות שלי לא מספיק גדולות כדי שתהיה לי הצדקה למרתון הזה
(מבחינת הזמן שאני אבזבז עליו, לא מבחינת האיכות של הסרטים…)
תמיד אפשר לאמץ...
(ל"ת)
כי אז יהיה לי *יותר* זמן פנוי?...
(ל"ת)
אני שמח שעוד אנשים מסכימים
שהגיבו מנוטרדהם הוא אחד הסרטים הטובים של דיסני וכנראה הכי אנדרייטד שלהם
היום כבר לא
היום זה במיינסטרים להגיד שהוא לא במיינסטרים (בצדק, פשוט הגיע הזמן להכיר בזה שכבר כולם מבינים איזה סרט טוב זה)
ג'יני
לדעתי רובין וויליאמס הוא רק הג'יני השלישי הכי טוב, אחרי טוביה צפיר והמדובב של הומר סימפסון (שמופיע בסרטי ההמשך)
Oh, The Horror!!!
טוביה צפיר!!!!
מחריד. מחריד. מחריד. מזייף. לא בקצב של השירים. לא ספונטני. איכס. מחריד.
אני לא רוצה לצעוק חילול הקודש...
אבל…
חילול הקודש! (!!!)
עם כל האהבה שלי לטוביה צפיר (הגרסה בעברית של אלאדין היא כנראה הסרט שצפיתי בו הכי הרבה בילדות, שני אולי לנסיכה הקסומה), רובין וויליאמס מציג פה את הופעת הדיבוב הטובה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
את הגיבן מנוטרדאם ראיתי כמבוגר תוך כדי התעסקות בדברים אחרים
את רובו אני לא זוכר אבל אני עדיין זוכר שכעסתי מאוד שאזמרלדה מתחתנת עם פיבוס יפה התואר בעוד שקוואזימודו המכוער אולי יכול להיות גיבור הסרט אבל לא לזכות באהבה.
בתור ילד, אני זוכר שהיו לי רגשות אמביוולנטים
ממש כך.
מצד אחד, חשבתי שפיבוס היה שולי למדי, קוואזימודו הציל גם אותו וגם את אזמרלדה, והכל בשביל שהוא ישדך ביניהם? כעסתי על אזמרלדה, והרגשתי חוסר צדק.
מצד שני, אני חושב שבגיל הזה לא הבנתי שגם גיבן ראוי לאהבה מבחורה יפה, ולכן השלמתי עם הסיום הזה. זה פשוט לא היה נתפס בעיני שהם יהיו זוג.
גם אני בתור ילד חשבתי שכן, זה מאוד הגיוני שהיפה תתחתן עם היפה למרות שהוא לא גיבור הסרט.
כמבוגר אני מבין כמה המסר הזה נוראי והעובדה שבתור ילד חשבתי שזה הגיוני מאוד מוכיחה אילו תפיסות בעייתיות הסרט הזה מעביר.
וזה באמת סרט נפלא, רק הסוף שלו הוא נקודה בעייתית מאוד שלא הצלחתי למצוא לה הסבר משכנע עד היום
ההסבר המשכנע של המציאות? נראה שהיה הרבה פחות משכנע אם היא הייתה בוחרת בקוואזימודו בסוף.
(ל"ת)
מבחינת המציאות ודאי, ואם לא היה מדובר בסרט לילדים הייתי אומר שזה סוף הגיוני. מאחר וזה כן סרט לילדים יש מקום להעביר ביקורת על המסר שדיסני בחרו להעביר.
בכל הסרטים של דיסני עד הגיבן מנוטרדאם הגיבור הראשי והגיבורה הראשית מתאהבים ומסיימים את הסרט כשהם יחד. כאן לא. למה? כי הוא מכוער ובעל עיוות פיזי. וזה מסר מאוד שלילי שדיסני בוחרים להעביר
אני חושב שזו החוזקה של הסרט. מצד שני, אני די בטוח שאם הם היו הולכים בדרך שאתה מציע,
הם עדיין היו מקבלים ביקורת שהם אף פעם לא יראו גיבורה מכוערת וגיבור יפה. בתור ילד אני זוכר שזה מאוד הפריע לי שאיזמרלדה לא סיימה את הסרט עם קוואזימודו, מצד שני זה נתן לי שיעור מעולה לחיים.
המסר של הסרט הוא "מראה חיצוני לא משנה"
הבחירה של אזמרלדה בפיבוס משנה את המסר ל"מראה חיצוני לא משנה, רק אל תקפוץ מעל לפופיק".
כן, זה מסר יותר ריאליסטי, אבל זה לא מסר שהורים ירצו לחשוף לילדים בגילאים צעירים, שמהווים את קהל היעד של הסרט.
הסוף, כמו שאמרת, גם פוגע בהרגשת ההוגנות של הצופה – לגיבן "מגיע" לסיים את הסרט עם מושא האהבה שלו, כי זה מה שסרטי דיסני הרגילו אותנו לצפות לו.
לדעתי את זה היה אפשר לפתור אם הסרט היה מתייחס לנקודה הזאת איכשהו מנקודת המבט של קווזימודו.
לכל אורך הסרט הגיבן מפתח רגשות אהבה כלפי איזמרלדה, ובסופו הוא באופן לא ברור לחלוטין מניח את היד של פיבוס בידה של איזמרלדה כדי לסמן שהוא נותן את ברכתו לזוגיות שלהם.
ו… למה בדיוק?
כי הוא הפנים שהוא קפץ מעל לפופיק?
כי הוא החליט שלאיזמרלדה עדיף לסיים עם קפטן המשמר יפה התואר מאשר עם גיבן בלי שום מעמד חברתי?
כי הוא הבין שאולי זה לא הדבר הכי בריא לפתוח בזוגיות ארוכת טווח עם האישה הראשונה (והיחידה?) שאי פעם דיברה איתו?
כי הוא גילה שיש לאיזמרלדה יש ריח רע מהפה?
אפשר היה להוסיף חצי סצינה בה מוצג לצופים שההחלטה לוותר על איזמרלדה נבעה כי הגיבן החליט שהוא לא מעוניין בה (שתי האפשרויות האחרונות) ולא בגלל אילוצים חיצוניים. מצד שני, יכול להיות שזה היה פוגע בזרימה של הסרט.
אישית, מנקודת מבט של אדם מבוגר, הייתי שמח אם הסרט היה מסתיים בכך שהגיבן יוצא מנוטרדאם ביוזמתו (בלי העידוד של פיבוס ואיזמרלדה), ואומר משהו שיבהיר שהוא יוצא למסע של גילוי עצמי. זה היה שם אותו בצד היוזם ורומז שהוויתור על איזמרלה נעשה כדי לאפשר לו לגלות את עצמו.
היי, אני הורה, ואני בהחלט רוצה לחשוף את הילדים שלי למסר כזה
בעיקר כי הילדים שלי היא כרגע ילדה, והייתי רוצה שתדע שהיא לא פרס שזוכים בו אוטומטית אם איזה בחור היה מספיק גיבור נחמד.
(לא ראיתי את הסרט לאחרונה אז לא יודע לגבי איכות הביצוע, למרות שמאמין שאכן היה ניתן לשפר אותו).
זה כבר מסר אחר, שלדעתי לא נמצא בסרט
פיבוס הוא בדיוק "מספיק גיבור נחמד" (יותר מקווזימודו), רק שעל הדרך הוא גם יפה תואר
מנקודת המבט של פיבוס, גורם המשיכה הראשוני לאיזמרלדה היה שהיא רקדה בצורה מושכת.
מנקודת המבט של קווזימודו, גורם המשיכה הראשוני לאיזמרלדה היה שהיא הייתה נחמדה אליו והצילה אותו מהמון זועם[1].
מנקודת המבט של איזמרלדה, היא לא הייתה מעוניינת בקווזימודו בתור בן זוג (קראה לו friend), אבל גם לא נראה לי שהיא הביעה התעניינות רומנטית בפיבוס[2]. פשוט בסוף הסרט קווזימודו גרם לשניהם להחזיק ידיים ו…הם ביחד עכשיו. לא רק שאיזמרלדה היא לא יוזמת הקשר, אלא שהיא נותנת לצד שלישי ליזום את הקשר.
לטעמי היחס אל איזמרלדה הוא *בדיוק* בתור פרס שזוכים בו, רק שכדי לזכות בפרס לא מספיק להיות גיבור נחמד, אלא גם יפה תואר.
________________________________
[1] ממש מקווה שאני זוכר נכון. ראיתי את הסרט ממש לא מזמן, בעקבות הפרויקט פה, אבל זה פרט קטן ויכול להיות שפיספסתי. אם מישהו זוכר יותר טוב אשמח לתיקון.
[2] שוב, ממש מקווה שהפרשנות שלי לא צובעת לי את הזיכרון.
טוב, אני צריך צפייה מחודשת בסרט
אבל הרומן בין פיבס לאזמרלדה נבנה. זה לא משום מקום, והוא לא זוכה בה כי הוא עשה את הדבר הנכון. הוא זוכה בה כי היא ממש בקטע שלו, והוא בקטע שלה.
אבל, שוב, אולי עדיף שאדסקס את הנושא אחרי צפייה.
א' זה בדיוק מה שניסיתי להגיד בהודעה הקודמת.
דיסני היו זוכים לביקורת אם איזמרלדה הייתה מסיימת את הסרט עם קוואזימודו כיניא הייתה נחשבת לפרס.
ה': הפרשנות שלך בהחלט צובעת את הסרט. איזמרלדה מנשקת את פיבוס (ביוזמתה אגב) כשהיא מטפלת בו אחרי הפציעה.
אני לא בטוחה שזו הייתה הכוונה
מה שיש בין אזמרלדה לקוואזימודו זו לא בדיוק אהבה. הוא מעריץ אותה, היחסים אינם הדדיים. ואני חושבת שגם הסרט מכוון לשם, כי הוא משווה בין היחס של פרולו לאזמרלדה ליחס של קוואזימודו אליה, בגלל זה HELLFIRE מגיע בדיוק אחרי HEAVEN'S LIGHT. אולי זה מנוגד למסר הפשטני של "אל תסתכל בקנקן", אבל היא לא הייתה אמורה להיות עם קוואזימודו, לפחות לא באופן שדיסני הציגו את הסיפור הזה.
פוקהונטס היה נחשב בעיני לאחד הסרטים המוצלחים של דיסני והופתעתי דווקא כשגיליתי לאחרונה שהוא נחשב לאחד הבעייתים בו.
הסרט מדבר על מפגש בין 2 עולמות . אישה וגבר . האישה מייצגת את עולם הרוח והטבע והגבר הוא הכוחני הכובש מייצג את העולם התעשייתי.
החיבור ביניהם נוצר באחד השירים הבאמת מדהימים של דיסני colors of the wind .
שהוא פשוט התפרצות של סצינות יפיפיות בשיר "התאהבות" שדווקא מעבר לאיזשהו קלישאה של תאהב אותי האם הוא אוהב אותי פונה לצד הבוגר של האדם ומראה לו שיש פה עולם שלם שאתה בכלל לא מתייחס אליו .
בתקופת הרנסאנס דיסני קיבלו החלטה לטפל בסיפורים גדולים יותר ורציניים יותר ולהנגיש אותם "לכל המשפחה" .אם עד כה רוב הסרטים שהיו בחברה היו על חיות מדברות וחמודות . אז עכשיו הבמה עוברת לסיפורים הגדולים . המלט . היפה והחיה . הגיבן מנוטרדאם ומכאן בעצם נוצר המושג "דיסני" לעשות דיסניפיקציה .
כן בעינים בוגרות לקחת סיפור אהבה של אינדיאנית בחייל בריטי נשמע כמו טעות פאתלית.
כשכולנו יודעים איך כבשו אותם והרסו להם את כל הטבע הזה בשביל לבנות את התעשייה שנקראת אמריקה .זה שווה ערך לסיפור של שפחה כושית מתאהבת באדון הלבן שלה ועוד מצוייר עם שירים וריקודים. כן זה היה סרט בעייתי ועוד לגרום לסיפור הזה עוד להיות חמוד ומתוק ורומנטי – כן זה מזעזע
בילדות ראיתי את הסרט הזה כמשהו מנותק לחלוטין מהארועים האמיתיים שלו . וזה מה שגרם לי באמת להינות מהסרט בצורה מלאה . ראיתי את המסר העצום שלו . משהו שלא רואים בכלל בסרטים היום. ראיתי את הארט המדהים שלו עיצוב הדמויות הרקעים .
כל מחלקת האנימציה של דיסני הייתה על הרגליים בשביל הסרט הזה – זה היה אמור להיות ה-סרט. שום דבר לפניו ואחריו לא יחזור לקדמותו לאחר הסרט הזה .
הצוות פוקהנטס צחק על הצוות של מלך האריות שהם מתעסקים בחיות מדברות והם אלה שמביאים את רומיאו ויוליה למסך . אבל זה התפוצץ להם בפנים . וההשלכות המרכזיות היום זה שהסיפור הזה לא יעובד ללייב אקשן .אפילו לא בתיכנונים.
"וכי היה איזשהו גאון שהצליח לקחת את המושג של "מקהלה יוונית" ללהקת גוספל ואז להוציא פסקול מושלם"
הגאון הזה נקרא אלן מנקן, ולמרות שלא הפסקתם להלל לאורך הכתבה את השירים שהוא הלחין, ולמרות שהתרומה שלו לקאנון המודרני של סרטי דיסני היא כנראה המשמעותית ביותר מבין העוסקים במלאכה, לא טרחתם לציין את שמו אפילו פעם אחת.
א. הרעיון היה של ג'ון מוסקר ולא של מנקן
ב. כן, הסקירות קצרות ואנחנו לא תמיד מזכירים את כל העוסקים במלאכה. בשביל זה יש את הביקורות המרחיבות במקרה שיש.
ג. ואם אנחנו בנושא, אני מאוד מעריך את מנקן וחושב שהוא מוכשר בטירוף, אבל כבר כמה סרטים שלוקחים אותו לעשות פארודיות על שירי דיסני, ובאף אחד מהמקרים זה לא ממש עובד. מה נסגר עם זה, בעצם?
אני חושב שב-"ראלף שובר את האינטרנט" הוא עשה את זה מצוין.
(ל"ת)
שיפור מ"מסיבת נקניקיות", ועדיין הרגיש לי חצי כוח.
טוב, אולי שלושת רבע כוח.
היי, גאלאבאנט היה די לאחרונה
ולמרות שלא כל השירים שם מבריקים, יש שם כמה פארודיות נהדרות
עם יד על הלב - חוץ משיר הנושא, כמה עוד שירים באמת נחקקו לך משם לזכרון?
גם שירים שאני אוהב מ"גאלאוונט" (שזאת סדרה שאני מאוד אוהב) אף פעם לא הרגישו באמת ממוצים עד הסוף (חוץ משיר הנושא, שהוא באמת נפלא). "אולי את/ה לא הדבר הכי גרוע אי פעם" נגיד, תמיד מרגיש לי טיוטה אחת לפני יצירת מופת שאנשים רואים גם מחוץ לסדרה.
הו, וואו. הרבה
ההרגשה שאתה מתאר צצה גם לי פה ושם ("i don't like you" הציק לי במיוחד) אבל בשורה התחתונה אני כן חושב שעל כל this is my moment in the sun או were the monks יש איזה happy ending for us או a good day to die שפשוט נהדרים.
וואו, עכשיו ממש בא לי לעשות צפייה שניה לסדרה הזאת.
מילה בקשר לגיבן
צפיתי בו בתור ילד צעיר. נהניתי, התרגשתי, ואני אפילו זוכר שדיברתי עם אבא שלי על האכזריות שהוצגה בו. הסרט עבד עלי דאז בדיוק כפי כוונת המשורר – קיבלתי רושם אפי וסערת רגשות, כולל מידת פחד קטנה, לא מעבר למה שצריך.
בתור מבוגר צפיתי בו שוב ופשוט נהניתי מכל רגע. כל דבר בסרט הזה עובד בצורה מושלמת.
קודם כל, יש לו את סצינת הפתיחה הטובה ביותר של סרטי דיסני אי פעם. יותר טובה מ"מעגל החיים", למקרה שתהיתם. זו אקספוזיציה מושלמת שמצליחה להעביר היסטוריה ואפיון של דמויות, מיקום וסיפור העלילה, סמליות (צוענים, אנשי דת, גותיקה, מוות) ואפילו קצת הומור, בשיר של 6 דקות.
שנית, פס הקול באמת יוצא מן הכלל.
אלן מנקן קיבל 8 פרסי אוסקר ב-6 השנים שקדמו לגיבן, ופסחו עליו עם הפסקול של הגיבן. חבל.
ולבסוף, פרולו הוא דמות שלא הייתה מעולם בסרט דיסני ושלא תשוב גם. בתחילת המאמר כאן חילקתם את הרשעים ואמרתם שאין הרבה שהם "מאיימים ורשעים". פרולו הוא בדיוק כזה. הוא האיש הכי חזק בעיר, אבל הוא עדיין מרגיש רדוף. הוא עדיין רוצה להרוג את כל הצוענים, הוא שורף בתים של משפחות, הוא רוצה להרוג תינוקות בני יומם ובתור איש דת הוא מרגיש מתוסכל מהמשיכה שלו לאזמרלדה.
יש לי כל כך הרבה לכתוב על הסרט, על השימוש במושגים כמו OUTCAST וSanctuary, על הביקורת על הדת, על הגרגולים… מקווה למצוא זמן ביומיים הקרובים לכתוב ניתוח כהלכתו. בינתיים, מי שלא צפה – רוצו לצפות!
אלא אם קראתם את הספר...
אני זוכרת איך התרגשתי כששמעתי שהסרט הבא של דיסני, אחרי פוקהונטס המאכזב, יהיה עיבוד של אחד הספרים הקשים ביותר לקריאה שקראתי (טוב, הייתי עדיין ביסודי והתרגום הארכאי היה כבד) אבל גם כזה שממש נכנס לי לבטן ועשה לי קווץ' בפנים.
והו, כמה שהתאכזבתי.
אז נכון, עיבודים תמיד לוקחים לעצמם חופש לשינויים*. וכולנו יודעים שדיסניפיקציה כוללת, בין השאר, המתקת סופים (מי אמר בת הים הקטנה ולא קיבל?). אבל פה זה הפריע לי הרבה יותר מכל עיבוד שראיתי לספר גם עד אז וגם מאז.
כי במקרה הזה השינויים הם פשוט גדולים מדי, מהותיים מדי, כך שלמעשה כמעט אפשר להגיד שמישהו לקח את הפרמיס (ברחה לי המילה בעברית) הכללי ושמות הדמויות, אבל יצר מהם משהו אחר לגמרי. וטוב ככל שהמשהו החדש הזה יהיה, זה פשוט לא זה. אפילו לא קרוב.
להבדיל אלפי הבדלות, את בת הים הקטנה כן אהבתי, למרות הסטייה מהמקור, כי במקרה ההוא השינויים רק ריככו אותו, ולא שינו באופן כל כך מהותי את אופיין של הדמויות, כך שנבל הופך לגיבור ולהפך.
*בהקשר הזה, גם מהרקולס התאכזבתי, בתור חובבת מיתולוגיה מושבעת. אבל גם כאן זה לא היה באותה מידה, כי חומר המקור הוא בעצמו סיפורים שגם להם יש מלא גרסאות, בחלקן סותרות, אז כאן כן הצלחתי להעלים עין מעיוותי דמויות ופשוט ליהנות.
שני דברים
א' אמרת בעצמך ובצדק שאנחנו יודעים מראש שדיסניפיקציה כרוכה בשינויים מרחיקי לכת בתמות ובעלילה, אז קשה לצפות לשמר הרבה מהמקור, במיוחד כשהספר הוא כל כך עב כרס
ב' בערוץ של Nostalgia Chick החדש יש לה סרטון ארוך ומעניין על הסרט הזה, שמנסה להסביר למה התמות שלו כל כך שונות משל הספר. בגדול זה משום שהסרט הוא לא באמת עיבוד של הספר, אלא עיבוד של סרט שהוא בעצמו עיבוד של סרט שהוא גם עיבוד של הסרט. כל עיבוד סיפח לעצמו תמות ברוח התקופה, ובסוף נוצר מצב שאין לסרט של דיסני שום קשר לתמות המקוריות שנגעו לאריכטקטורה בכלל לפי הבנתי (לא קראתי את הספר, מודה). בכל אופן מומלץ לחפש את הסרטון, מאוד מעניין
עכשיו באמת סיקרנת אותי ובהחלט אחפש את הסרטון
חשוב לי רק להדגיש שפחות הפריע לי השינוי בתמות כמו שהפריע לי השינוי בתפקידי הדמויות בעלילה, כך שדמות של נבל הופכת פתאום לגיבור. אני לא מצפה מדיסני לייצר דמויות אמביוולנטיות מורכבות, אבל להפוך רע לטוב זה כבר מוגזם
בבקשה
סרטון מעולה וערוץ מעולה, באמת:
https://www.youtube.com/watch?v=AIIWy3TZ1eI
עם כמה שאני אוהב את היפה והחיה
הרקעים בסרט ממש לא כאלה מרשימים. אני יכול לחשוב על לפחות חמישה סרטים מהתקופה שוולט דיסני היה חי שהאנימציה והרקעים בהם הרבה יותר מרשימים.
אם אתה חושב שהעלילה של הסרט הגיבן מנוטרדאם אפלה,
הספר הוא, וואו.
אני עדיין לא מתאוששת מהמחשבה שמישהו חשב להפוך את הספר הזה לסרט ילדים
(אני יודעת, אני יודעת, הרבה אגדות עברו כזאת טרנספורמציה – אבל זאת לא אגדת עם, זה ספר מפורט מאוד ואפל ברמות מטורפות)
ושום דבר בו לא קורה בצורה חיובית כמו הסרט של דיסני
בסוף תולים את הגיבן ושורפים את איזמרלדה, לא?
נשמע הגיוני
קראתי אותו לפני מלא זמן, זמן משמעותי לפני שיצא הסרט של דיסני (שזה אולי קצת צעיר מידי) ואני בעיקר זוכרת שהיו תאורים בלתי נגמרים של הכנסיה ושהסרט של דיסני הרגיז אותי.
צעצעו של סיפור
למה לא סקרתם את צעצוע של סיפור?
כי זה של פיקסאר
אני חושב
"אבל דיסני ילמדו רק ב"הקיסר נפל על הראש" שמותר להם להשתגע לאורך כל הסרט"
"אבל דיסני ילמדו רק ב"הקיסר נפל על הראש" שמותר להם להשתגע לאורך כל הסרט"
אתם יודעים בכלל מה הסיפור מאחורי הסרט הפנטסטי והדפוק הזה ?
זה התחיל כסרט רציני ואפי על בן המלך והעני בשם kingdom of the sun
שהיה אמור להיות סרט רומנטי מרגש ומותח בהשראת בני המאייה .
הם הביאו את סטינג שיכתוב להם את המוסיקה.
אבל הסרט פשוט לא התקדם לשום מקום – הם יצרו כבר דמויות אנימציה הכל ופשוט זרקו את הכל והתחילו מהתחלה . בגלל שהמנהלים לא אהבו את הסרט בכלל .
הסיבה שהקיסר נפל על הראש כל כך יוצא דופן הוא שזה סרט שנעשה בסופו של דבר באווירת "בואו ניצור לימונדה" מתוך כאוס מושלם של יצירה שלא הובילה לשום מקום ובזבזה לחברה בדיסני המון כסף
כלומר, הייתי שמח שהיינו לפחות מגיעים לסקירה של הסרט עצמו
לפני שאתה מתחיל לזלזל באפשרות שאנחנו מכירים את הסיפור מאחוריו (וכן, אנחנו כן).
שמעו אם אתם יודעים את הסיפור של הקיסר - זה עוד יותר תמוהה למה הבאתם אותו כרפרנס .
הקיסר שנפל על הראש הוא תוצר של הדקה 99 בלי שום תכנון מראש .
אתם מביאים אותו כקונטרה ,כרפרנס להרקולס – סרט שהשקיעו עליו שנים. שהיה תקדים בפני עצמו.
ועוד אומרים "דיסני ילמדו " – דיסני לא למדו שום דבר , זה תוצר של חוסר ברירה שלא הולך לקרות בחברה שוב .
אבל הוא קרה שוב.
לפגוש את הרובינסונים כדוגמא מובהקת, למשל.
והנסיבות לא משנות – הנקודה היא אותה נקודה. הרי גם בדקה ה-99 הם היו יכולים לתקוע קיטש בדקה האחרונה ולעדן את הטירוף שיש ב"הקיסר". הם לא. הם החליטו לזרום עד הסוף והסרט הרוויח בגלל זה. להפוך את הסרט לקומדיה מטורפת זאת החלטה אחת שאפשר לעשות ברגע שהסרט שלך קורס מסביב לעצמו – לא איזה ברירת מחדל גזירת שמיים.
הדבר הכי טוב בהרקולס הוא האנימציה
אנימציה פרועה של ג'ראלד סקארפה, האיש מאחוריהרגעים הטובים ב"החומה" של פינק פלויד.
ואני חשבתי שזה גילמור.
(ל"ת)
אנימציה פרועה או אנימציה... מכוערת?
העיצוב של הרקולס הוא איום בעיני. טוב, אבל אני גם חושב שהרגעים הטובים ביותר ב-'החומה' הם הקרדיטים, כשאתה מבין שהעונש היומרני הזה נגמר.
גם מטאקריטיק עושים סקירה של סרטי האנימציה של דיסני
https://www.metacritic.com/pictures/disney-animated-movies-ranked-worst-best
הרושם העיקרי שלי הוא שבביקורות מקצועיות, החלוקה לתקופות הרבה יותר בולטת מאשר בביקורות כאן.
דירוג ממש ביזארי
(ל"ת)
לא חושב שהבעיה היא מקצועיות מול לא מקצועיות
חושב שזה הרבה יותר עניין של גיל.
כמו כן, וואו, איזה עשירייה ישנה. יהיה מעניין לבחון אותה מול העשירייה של הסקר (שתעלה בקרוב). כל הכבוד לשלושת הקביירוס על המיקום הגבוה שלו.
לא הבנתי
הביקורות פה לא מקצועיות? הטאג ליין הוא ביקורות קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע, אבל הכותבים פה סופר מקצועיים…
איזה כיף לדעת שיש עוד אנשים
חוץ ממני ואחיי שחושבים שהרקולס הוא סרט טוב ולא רק בגלל הפסקול. בתור ילדים זה היה אחד הסרטים הכי חרושים ומצוטטים אצלי בבית, כולנו ראינו אותו בלופים, גם כשהאחים הקטנים שלי ראו אותו ואני כבר בגרתי וגדלתי הייתי צופה ביחד איתם. הפסקול כמובן מדהים, המוזות מעולות גם בעברית, האדס, כאב ופחד, פגסוס, כולם אייקוני ילדות. אני בתור ילדה הייתי סאקרית של מיתולוגיות ושל המיתולוגיות היוונית והרומית בפרט (סיים טייסט דיפרנט ניים כמו שאומרים) הבנתי כבר בגיל צעיר שלכל דמות יכולים להיות סיפורי מוצא שונים, סיפורים סותרים לחלוטין ושמות שונים. אז עוד גרסה נוספת לסיפורים, על אף הצרימות והסטייה מהמקורות שהכרתי, לא הפריעה לי. בטח כשהיא מסופרת באופן כלכך מצחיק וסרקסטי, עם פיל האגדי. כל סרט עם פיל תמיד יקבל אצלי תוספת נקודות.
פשוט נפלא.
דרך אגב, התרגום של השירים לעברית הוא קורע מצחוק בפני עצמו ומהווה את הפעם היחידה בחיי שהשתמשתי במילה מגד בקול רם
הרקולס הוא סרט חביב, אבל אני לא מבין איך אפשר להשוות אותו עם הסרטים הטובים באמת של דיסני
הסיפור בסדר, אבל גנרי הרבה יותר מדי, מאכזב מאוד בהשוואה לנסים ונפלאות שהיה אפשר לרקוח מחומר המקור. אני לא מצפה שהרקולס ירצח ויאכל את מג באמצע הסרט, אבל באמת שהיה אפשר לעשות יותר מאשר סיפור ה-rugs to riches הזה, שבדיסני כותבים מתוך שינה. הניסיון של האנימציה לחקות את הסגנון היווני נותן תוצאה די מכוערת וזולה למראה ופיל הוא דמות מעצבנת לאללה. דווקא הרקולס הוא דמות חמודה, במיוחד לאור החיוורון הדי-קבוע של דמויות ראשיות.
האמת שראיתי שוב את הרקולס לא מזמן, והבנתי כמה הוא סרט-ניינטיז. הניסיון לעשות הומור בוגר, ציני ומודע לעצמו, מג כבחורה ארסית ועוקצנית בסגנון אלאניס מוריסט או לינדה פיורנטינו, וגם ההחלטה להפוך את המקהלה היוונית להרכב גוספל שחור ודי סטריאוטיפי, שהיום כנראה לא הייתה עוברת כ"כ בקלות.
זהו, אני חושב שהרבה מהביקורת על הרקולס הוא האכזבה בקטע של "מה היה יכול להיות"
ולי, כאמור, לא מאוד אכפת מהמקור.
הרקולס הוא בעיני ה-סרט של דיסני
הוא ביי פאר אחד הסרטים הכי מוצלחים שלהם .
אני באמת אוהב את סרטי דיסני אבל הרקולס מדורג אצלי בטופ 3 .
ביחד עם אלאדין ומלך האריות.
העיצוב דמויות גיאוני ונעשה ע"י האמן גרארלד סקארף – למי שלא מכיר זה האמן שאחראי ל "דה וול" של פינק פלויד.
זה היה פעם ראשונה שדיסני הביאו אמן מוכר בסדר גודל כמוהו – כפרילנס שיעבוד בשבילהם. והוא אחראי למעשה לכל המפלצות ובכלל לסטייל .
השירים מדהימים באמת מהטובים שדיסני עשו .
ובכלל הסרט כל כולו הוא תשובה ל דיסני לתרבות האמטיוי שהייתה בשיא בשנות ה90 באותו הזמן .
הרקולס כסופרסטאר , כוכב ספורט עם מרצנדייס מצלם פרסומות .
הגישה הייתה אנחנו לא הולכים לעשות טרגדיה יוונית
וכל הסרט לוקח את עצמו בשיא הקלילות , הבמאים אמרו לאנימטורים לעוף על עצמם באנימציה ולהשתחרר ורואים את זה בסרט .
התוצאה מרהיבה – אחד הסרטים היותר יפים שיצאו אי פעם לדיסני – אני באמת חיכיתי להשתפך פה על כמה הרקולס הוא פנינה קולנועית לא מוערכת מספיק . למרות שיותר ויותר אנשים מבינים את זה היום. ובכלל ברצף די רציני של סרטים באותה תקופה – מלך האריות, פוקהונטס והגיבן . הרקולס היה fresh.
וואו, לא ידעתי לגבי האמן שהיה אחראי גם לדה וול, ועכשיו כשאמרת את זה באמת יש דמיון מאוד ברור בין המפלצות בהרקולס למפלצות שם. מרתק, תודה שחשפת אותי לזה!
לא חשבתי אף פעם על הבעייתיות בפוקהונטאס
וזה כנראה בגלל שפשוט לא התייחסתי לסיפור כסיפור היסטורי, יותר כפנטזיה שקוראת על רקע היסטורי (כמו ממזרים כזה), ואם מסתכלים עליו כסרט, אז יש לו פסקול מדהים (מהטובים של דיסני לדעתי), סיפור מעניין, המון מסרים טובים, ואנימציה שפשוט כל כך יפה. נכנס בקלות לחמישייה שלי בסקר…
בכזו חוסר הבנה ורגישות
אין לי מושג מי העורך והמבקר שכותב בכזו חוסר הבנה ורגישות על סרטי הרנסאנס (90s) של דיסני. הביקורת והתמלול על כל סרט כתוב בצורה כה שטחית ובחוסר הערכה. העיקר להגדיר ולצמצם מבלי להבין את מהות היצירה, הקסם, הסיפור, המסרים, ההתבוננות, הקצב, האומנות!!, החזות הקלאסית וההלך רוח שהשאיר כל סרט וסרט.. אין סרט בסרטי הרנסאנס של דיסני שנחשב "מיותר" אפילו אם הוא לא נחשב פופולארי או הצלחה קופתית מזהירה. הם נעשו מתוך כל כך מחשבה ויצירתיות בעידן יותר תמים. הלוואי והסרטים של ימנו (שרובם בעלי הומור רדוד) היו מצליחים רק בקצת לגעת ולהשאיר חותם ואימפקט כמו שהקלאסיקות הללו השאירו..
הגיבן ופוקהונטס לא נחשבים סרטי קונצנזוס שזכו לאותו אהדה כמו 4 הסרטים הקודמים להם, אך בעיניי ובעיניי רבים יש בהם התבוננות כה ראליסטית יותר, נוגעת יותר, הדרמה מעצימה את רצינות הסרט, ההומור השטחי לא שולט יותר מידי, והחזות האומנותית שלהם – זה הדבר הכי נשגב! אין דברים כאלו יותר.. זה קלאסיקה והלך רוח קסום שאבד
בתחתית הביקורת על כל סרט רשום מי המבקר שלו.
(ל"ת)
תראה, גם הביקורת ל"הגיבן" היא מאוד חיובית אז בכלליות אין לי מושג מה הוא רוצה
(ל"ת)
ממתי בדיוק התשעים נחשב לעידן התמימות?
הרי זה דור ה-X, תקופת הציניות והמודעות העצמית.
זה בהחלט גם, לטוב או לרע, התקופה בה הסרטים של דיסני נהיו הרבה יותר מחושבים בנוגע לדרך בה הם שווקו ולבליץ הפרסומי שהגיע עם כל סרט (מומלץ לקרוא את DisneyWar של ג'יימס בי. סטיוארט על כל מה שהלך מאחורי הקלעים באותו זמן)
פספסתי/התעלמתי ממשהו חשוב בזמן אמת
אין שום דבר בהרקולס וגם לא בשאר סרטי דיסני שצועק ניינטיז או כל תקופה אחרת; הם אוניברסליים ומבוססים על סיפורים קלאסיים ועשויים לפי נוסחה, לכן הם עובדים. מלך האריות שכל-כך אהוב פה במיוחד הוא בית ספר לתסריטאים שרוצים לכתוב לפי התבנית של מסעו של הגיבור, ומכיוון שרובם ככולם מתרחשים בתקופות ובעולמות אחרים ואינם כוללים אזכורים תרבותיים תקופתיים הם מחזיקים גם היום. אז נכון, נורא כיף לצפות בסרטוני היוטיוב האלה שמסבירים בדיוק איזה חיקוי עושה רובין וויליאמס בכל נקודה באלדין, אבל מה שעובד שם זה חילופי הדמויות המהירים והקצב המסחרר, אחרת ילדים שצופים באלדין היום היו נבהלים ובוכים כי אין להם מושג מי זה ארסיניו הול. לא לחינם אנחנו מתייחסים לאוליבר ולבת הים הקטנה כאייטיז וליפה והחיה כניינטיז כי לנו אישית יש זכרונות מאותה תקופה, ולעומת זאת מעטים האנשים שיקראו לאליס בארץ הפלאות סרט פיפטיז.