אמריקן גנגסטר

במקור: American Gangster
במאי: רידלי סקוט
תסריט: סטיבן זייליאן
שחקנים: דנזל וושינגטון, ראסל קרואו, צ'יווטל אג'יפור, קרלה גוג'ינו, קובה גודינג ג'וניור

לפרנק לוקאס (דנזל וושינגטון) היה הכל – ממש כמו שנהוג לומר בטריילרים. הוא נולד וגדל במשפחה שחורה ועניה בצפון קרוליינה, עבר להתגורר בניו יורק ושם הפך לאחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר באמריקה. הוא התחתן עם מלכת היופי של פורטו ריקו, ועם הכסף שהרוויח דאג לפרנסתם של בני המשפחה שלו (והיו לו הרבה מאוד כאלה) ותרם על ימין ועל שמאל לרווחת תושביה העניים של שכונת הארלם. בקיצור, האיש חי את החלום האמריקאי. רק בעיה קטנה אחת יש בכל הסיפור הזה: תחום העסקים שהפך את לוקאס למיליונר היה סחר בסמים, שאותם הבריח מוייטנאם בין סוף שנות ה-60 לשנות ה-70 של המאה הקודמת. מעורבות בעסקים מהסוג הזה מחייבת, כמובן, פיזור סכומי שוחד נדיבים לאנשי הרשויות, ומדי פעם גם איזה כדור או שנים בראש של מתחרים סוררים.

את החיים של ריצ'י רוברטס (ראסל קרואו), לעומת זאת, אי אפשר בשום אופן להגדיר כחלום, אלא אם כן מדובר בחלום בלהות. לא רק שאשתו עוזבת אותו בתחילת הסרט, גם הקולגות שלו לא מבינים למה הוא מתעקש לא לקחת שוחד כמו כל שוטר נורמלי אחר בניו ג'רזי, ולמה הוא מתעקש לדחוף את אפו לכל מני עניינים לא לו למשל השאלה המציקה מאיפה מגיעים לרחובות כל כך הרבה סמים באיכות גבוהה ובמחירים זולים באופן שערורייתי.

'אמריקן גנגסטר' הוא לא סיפורם של גיבור ושל נבל. רוברטס ולוקאס הם שניהם גיבוריו הטובים של הסרט, גם אם הם פועלים בצדדים מנוגדים של החוק ולמרות העיסוק הנרחב של לוקאס בפעילויות לא ממש מוסריות. 'אמריקן גנגסטר' עוקב במקביל אחרי שני הגיבורים האלה: העליה המטאורית של לוקאס מצד אחד, כשזו מסבכת אותו עם הקולגות שלו בעולם הפשע, והחקירה המסתעפת של רוברטס מהצד השני, כשזו מסבכת אותו עם הקולגות שלו מעולם החוק. העלילה נבנית בהדרגה ולאורך זמן, אבל לא באיטיות, ומצליחה להגיע למספיק רגעים דרמתיים ראויים, בעיקר בכל הנוגע למפגש בין החיים המקצועיים והחיים האישיים של שניהם. לוקאס מנסה למצב את עצמו כמיליונר מהשורה ואיש משפחה למופת, במקביל להדרדרות העסקים שלו לכיוון שהופך ליותר ויותר רצחני; בינתיים, חיי המשפחה של רוברטס עולים על מסלול התפרקות מהיר ככל שהוא מתקדם בחקירה שלו ומגלה עד כמה מושחתת המערכת שהוא משרת. לקראת הסוף ישנה תחושה שהסיפור קצת מתחיל לחזור על עצמו, אבל רוב הזמן התסריט מספק את הסחורה: התקדמות מותחת לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שני הגיבורים.

השכונה המלוכלכת של הארלם, מועדונים מחניקים ואפופי עשן, תחנות משטרה מרופטות ומוזנחות – הכל מרכיב ביחד שדה קרב עגום ומדכדך עבור אלה שרוצים לשרוד ברחובות הזועמים. פה ושם ישנה גם איזו התייחסות לרקע התקופתי, כמו המחאה נגד המלחמה בוייטנאם והמאבק לזכויות האזרח. אבל זה לא העיקר בסרט וחבל, כי נוצרה אצלי תחושה של פספוס כלשהו: צלילה קצת יותר עמוקה לנסיבות שבהן הפכה אמריקה למקום שבו אנשים מוכרים סמים ושוטרים לוקחים שוחד פשוט כי אין להם ברירה אחרת, היתה נותנת לסרט ערך מוסף שקצת חסר בו.

חוץ מזה? דנזל וושינגטון מצוין בתור הפושע עם החזות המכובדת, וראסל קרואו מצוין באותה המידה בתור השוטר עם הפוזה של הזרוק (עם מסטיק בפה ושרשרת מגן דוד). גם השחקנים שמקיפים אותם עושים עבודה טובה: לימארי נדל וקרלה גוג'ינו מרשימות מאוד בתור נשותיהם הסובלות של הגיבורים, וגם נציגי עולם הפשע – מהבוס האיטלקי הקשיש בגילומו של ארמנד אסאנטה ועד לסוחר הסמים הייצוגי מהגטו בגילומו של קובה גודינג ג'וניור, מפגינים הופעה משכנעת.

'אמריקן גנגסטר' מחדש מעט מאוד: סיפורי "עלייתו ונפילתו" ו-"נפילתו ועלייתו", של שוטרים ופושעים כאחד, כבר אפשר היה לראות בהרבה סרטים אחרים. אבל הוא מצליח לספר את הסיפור הזה בצורה מעניינת, מקצועית עד המילה האחרונה בתסריט והשוט האחרון במצלמה. הסרט נמשך יותר משעתיים וחצי אבל אין בו דקה משעממת. לפעמים זה מספיק.