ביקורת: חמוץ אמריקאי

אחרי שהיה נקניקיה, ועכשיו מלפפון חמוץ, רוגן הכריז על סרטו הבא: 'קטשופ וחרדל'.
שם בתרגום חופשי
חמוץ אמריקאי
שם לועזי
An American Pickle

"חמוץ אמריקאי" הוא מהסרטים האלה שבהם הפרמיס הוא הכל, והפרמיס הוא כזה: בשנת 1919 מהגר יהודי בשם הרשל גרינבאום נופל לתוך חבית מלפפונים חמוצים במפעל שבו הוא עובד. הוא יוצא ממנה אחרי מאה שנה משומר בשלמותו ומתאחד עם קרוב המשפחה היחיד שנותר לו: הנין שלו, מתכנת מילניאל בשם בן גרינבאום. נראה שמבחינת אולפני סוני הרעיון הזה והעובדה שאת שתי הדמויות מגלם סת' רוגן מספיקים כדי למכור את הסרט. במקרה שלי הם צדקו, הרי הסתקרנתי מספיק כדי לצפות בו מיד כשיצא.

הסרט מתחיל בתקציר חייהם של הרשל ואשתו שרה, מהיכרותם בעיירה פולנית מוכת קוזאקים ועד ההגעה לברוקלין מוכת העוני – סיפור אהבה קלאסי. זהו מעין סרט קצר דובר יידיש, מתוק ומצחיק, שמייצג את חוויית ההגירה בצורה נאמנה ונוגעת ללב למרות ההקצנות לצרכי הומור. גם בהגעה למאה ה-21, "חמוץ אמריקאי" שומר על המומנטום שלו. במפגש בין הרשל לבן, שני אנשים מאוד בודדים ומאוד שונים, מתבהרים הקונפליקטים ביניהם באופן משכנע. הרשל נדהם מהעושר היחסי של בן אבל גם מאוכזב מהאופי החלש שלו ומהפניית הגב למשפחה ולמסורת. בן מזהה בהרשל את ההזדמנות לחיבור האנושי שחסר לו, אבל לא מצליח להתמודד עם הטראומות שהנוכחות שלו מציפה ועם ההשפעה שלו על הסטארט אפ שעליו הוא עובד.

סת' רוגן עושה עבודה מעולה בשני התפקידים ומצליח לגרום להרשל ובן להיראות כמו דמויות שונות. הרשל מגלם בתוכו גם את הצער העמוק וגם את הדווקאיות האגרסיבית של היהודי הגלותי והדמות, מן הסתם, קומית מאוד – יותר בגלל שהוא סבא טרחן מאשר בגלל הסיטואציה הביזארית שהוא נקלע אליה. עם זאת, הרשל הוא גם דמות טרגית של אדם מחוץ לזמן. בן, מצידו, הוא דמות הרבה פחות בלתי נסבלת מהסטנדרט הרוגני והוא יחליק בגרון גם למי שלא מסתדר עם טיפוס הסטלן היללן המוכר שלו. למעשה, בן כל כך מרוכך שהוא כמעט משעמם. מובן שיש כאן ניסיון ליצור דמות נטולת שורשים שצפה לבדה בעולם, אבל בשביל זה צריך קודם כל ליצור דמות. טוב שלא שילבו בסרט עלילה רומנטית בלתי נחוצה עבורו, אבל כן הייתי רוצה לראות משהו שקורה בחייו חוץ מהעבודה בתחום התוכנה (שמוצגת בצורה כל כך לא ריאליסטית), למשל חבר או תחביב. משהו שיגרום לו להרגיש כמו בן אדם שלם יותר.

מערכת היחסים המשונה בין הסב לנין הופכת בשלב מסוים ליריבות והסרט מתמודד עם המצב הזה ברגישות וממשיך ללהטט עם הדרמה וההומור בצורה נפלאה. הוא מצחיק לא מעט, מקסים לרגעים ויהודי ללא הפסקה. אך אז מגיע הרגע – ממש קצת אחרי המחצית – שבו הסרט לוקח פניה אחת לא נכונה והולך לאיבוד לחלוטין. משם והלאה הוא הופך למתסכל, מטופש ופשוט גרוע. התבדחויות חביבות וסמי-סאטיריות על חשבונם של היפסטרים (קצת 2013 אבל בסדר) בחלקו הראשון של הסרט הופכות לקו עלילה מיותר לחלוטין, שלא ברור מה הוא מנסה להגיד על Cancel Culture, אבל זאת לא תוספת מועילה לדיון העמוס גם ככה בנושא. מסיפור אישי ומשפחתי "חמוץ אמריקאי" הופך פתאום לסרט פוליטי לא החלטי שאף אחד לא היה צריך. בשלב זה של הסרט התפתחויות עלילתיות פרועות לא מפסיקות להגיע, כולל כמה שמשרתות את הסיפור אבל מעליבות את ההיגיון. השיא הרגשי דווקא מעניין וכתוב היטב, אבל אחרי השיגועים הקלישאתיים האלה, מרגיש כאילו הסרט לא הרוויח אותו. בהסתכלות על התוכן בלבד דווקא מדובר בסיום מספק לחלוטין ואף מרגש, אבל הוא לא הוציא ממני שום תגובה רגשית בגלל הדרך שהובילה אליו.

ההידרדרות הקטסטרופלית של הסרט בחצי השני שלו ציערה אותי כל כך, כי ממש נהניתי ממנו עד אז. העיצוב והצילום לא מיוחדים במיוחד (לפחות מרגע שהסרט מגיע ל-2019) אבל נעימים לעין, בעוד הפסקול עם השפעות הכלייזמר עשה לי טוב על הלב. נהניתי מהבדיחות, היה לי אכפת מהדמויות וכבר הייתי מוכנה להכריז עליו כאחד הסרטים הכי טובים של 2020, אבל פשוט חטפו ממני את האפשרות הזו. קשה לדעת את מי להאשים בכך ש"חמוץ אמריקאי" מגיש לנו חצי שעה באמת איומה של קולנוע ככה פתאום. זו יכולה כמעט באותה מידה להיות בעיה שורשית בתסריט של סיימון ריץ' או החלטה של הבמאי ברנדון טרוסט להתמקד בדברים הלא נכונים בשלב העריכה.

כך או כך, התוצאה היא סרט שאי אפשר להמליץ עליו בלב שלם, אבל גם אי אפשר להכחיש שיש בו לא מעט טוב. זה לא סרט חובה, אבל אם יש לכם משיכה מיוחדת לייצוגים של יהדות במדיה ואין לכם סלידה מיוחדת מסת' רוגן, ייתכן שהוא שווה צפייה. רק תזכרו שהזהרתי – החצי הראשון של "חמוץ אמריקאי" הוא מלפפונים במלח, אבל החצי השני הוא מלפפונים בחומץ.