אמריקן פאי 2

מאת
איתי שלמקוביץ
– פורסם ב 14 בספטמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: American Pie 2
במאי: ג'יימס רוג'רס
תסריט: דויד סטיינברג
ואדם הרץ
שחקנים: ג'ייסון ביגס, שון
וויליאם סקוט, יוג'ין לוי
וכל מי שהיה בסרט הראשון.

לפני שנתיים יצא 'אמריקן פאי' הראשון לאקרנים. הסרט סיפר על חבורת בני נוער שעמדו לסיים את התיכון, וחשבו על דבר אחד בלבד – סקס. את הסרט ראיתי בקולנוע ביחד עם חבר שלי. שנינו עמדנו בערך באותו המצב כמו גיבורי הסרט: שנינו סיימנו ביחד את התיכון (שם כמובן חשבנו על שאנון אליזבת' ללא הפסקה, ומאוד עזר שהיא הופיעה בסרט), ועמדנו להיפרד זה מזה – אני לטכניון, הוא לצבא. גם החברים בסרט נפרדו, וכל אחד מהם הלך לקולג' אחר.

עברו שנתיים. אני הייתי בחופשת קיץ מלימודים, והחבר שלי – בחופשה מהצבא. נפגשנו לצפות ביחד ב'אמריקן פאי 2'.
באופן עלילתי מסובך כלשהו, למרות שעל כוחותינו בארץ איז עברו שנתיים תמימות – על החבריה בסרט עברה רק שנה אחת, כך שכעת הם נמצאים בחופשת הקיץ הראשונה שלהם מהקולג', וכמו כל חבורת צעירים בסרטים הוליוודיים, הם מתפנים לעסוק בדבר החשוב ביותר בעולם: בנים, בנות ומסיבות חוף. מעניין, כי הבנות היחידות שאני ראיתי בחופשת הקיץ הראשונה שלי היו המפקדות בטירונות.

לשם הגילוי הנאות, אצטט כאן כעת את הדיאלוג שנערך ביני לבין החבר בסוף הסרט:
סרט רע? כן.
סרט מאד רע? כן.
סרט גרוע? כן.
נהנית? כן!

אם הסרט הראשון עסק בניסיונם של ארבעה חברים להשיג בחורה ללילה שלאחר נשף הסיום בשביל "הפעם הראשונה" (בסרטים אמריקאיים יש, כידוע, נשף סיום גדול, והכל רומנטי, ויש יאמרו אף קיטשי. בסוף התיכון שלי היתה מסיבה בה שמענו נאומים של המורים, רקדנו על הבמה לצלילי מוזיקה חסידית, ובסופו דאגתי למונית לסבא וסבתא שלי. לכו תשוו) הרי שלסרט השני, מן הסתם, זה כבר אבוד (מה, אי אפשר למצוא בחורה בשביל לעשות "את זה" בפעם הראשונה אם זה אחרי הפעם הראשונה?).

כך שלאחר שנה של קולג' (עם הרבה בנים, בנות ומבחנים בביולוגיה), חוזרת כל החבורה לעיירתם השלווה. בניסיון לחשוב על דרך בה הם יהפכו את חופשת הקיץ הראשונה שלהם לכזו שלא תשכח, הם מחליטים לשכור בית ליד האגם, לגור ולעבוד שם במשך כל הקיץ, ולעשות מסיבות חוף עם הרבה בחורים, בחורות ואלכוהול. כנראה שהחוף אותו הם בוחרים הינו מאד קרוב לעיירתם הקטנה, משום שכל מי שהופיע בסרט הראשון – ולו בתפקיד קטנטן – מופיע בשלב זה או אחר בבית הקיץ שלהם. וכך הם מעבירים את הקיץ בערבוב מחדש של כל מערכות היחסים מהסרט הראשון: חברים נשארים חברים, חברים הופכים לידידים, אהבות ישנות מופיעות ואהבות ישנות מתפוגגות בענן קלישאות. וברקע של כל זה – הרבה אנשים בבגדי ים על החוף, מספר לא מבוטל של אירועים הומוריסטיים. והרבה מוזיקת רוק עדכנית.

לא לחינם כרזת הסרט מפרטת את שמות כל הגיבורים. האטרקציה העיקרית היא שהצליחו לרכז שוב את כל הגיבורים מהסרט הראשון. כמובן, בסרט השני השתנתה החלוקה העלילתית: תפקידם של חלק מהדמויות התכווץ לרמה של שורת טקסט אחת פה או שם, חלק קיבלו עלילות משניות ביותר, ותפקידן של חלק מהדמויות הפך למרכזי בהרבה.

דוגמא טובה לכך הוא סטיפלר (שון וויליאם סקוט): מאז הסרט הראשון הוא הפך לכוכב סרטי נעורים וקומדיות אחרות ('אחי, איפה האוטו', 'אבולוציה'), ובהתאם לכך תפקידו התרחב בהרבה. אמנם הוא עדיין לא חלק מהרביעייה הראשית, אבל הוא מופיע על המסך הרבה, ומקבל חלק מכובד מאד של הבדיחות. כמו כן יש לציין את אליסון האניגן (וילו, אבל פה משום מה מכנים אותה מישל), שאמנם לא הפכה ליותר מפורסמת משהיתה בזמן הסרט הראשון, אך עם חזרתו של מחנה המוזיקה היא מקבלת זמן מסך גדול יותר.

אי אפשר לכתוב על הסרט בלי להזכיר את אבא של ג'ים (יוג'ין לוי, שגורם לפרצי צחוק בכל פעם שרואים אותו על המסך), או את שאנון אליזבת' (במבטא נוראי, ובתסרוקת הכי רעה שלה בסרט כלשהו מאז ומעולם).

שלא במפתיע, העלילה צפויה. ניתן לחזות התפתחויות עלילתיות ממרחק שורות דיאלוג רבות, ואת הקשרים הרומנטיים שמתקבלים בסוף הסרט תוכלו לנחש כבר בתחילתו. ובכל זאת – 'אמריקן פאי 2' מצליח להצחיק. אולי זה היה האולם המלא בצעירים וצעירות (חלקם נראים כאילו נוכחותם היא הפרה בוטה של ההגבלה "לגילאי 16 ומעלה") שגרם לכולם לצחוק עם כל העדר, אבל – עדר או לא עדר – כבר מזמן לא צחקתי כל כך בסרט. כמובן – רוב הבדיחות נמוכות מאד, וכמעט כולן מבוססות על מין בצורה זו או אחרת, אבל הסרט כולו (מינוס הקטעים בהם עולה מנגינת כינורות רומנטית) הוא שרשרת ארוכה של צחוקים, וזאת למרות שנראה כאילו התסריטאים חיברו ורסיות חדשות לבדיחות שכבר ראינו בסרט הקודם. ג'ים, למשל, שוב מסתבך בזמן משחק עם עצמו ("הדבקתי את עצמי… לעצמי"), אירוע בעל אופי מיני משודר בשידור חי לכל התושבים בסביבה, וכו'.

את 'אמריקן פאי' הראשון ראינו חברי ואני כשהיינו, גם אנחנו וגם גיבורי הסרט, בני 18. מאז הם התבגרו בשנה אחת, ואנחנו – בשנתיים. בכמה נקודות בסרט אמר לי חברי שאנחנו מבוגרים מדי בשביל הטמטום הזה, ואולי הוא צודק. אבל באולם מלא בצעירים צוחקים, גם אנחנו צחקנו ונהנינו. ומלבד בחורות שנראות כולן כמו בסרט, מה עוד צריך לבקש?

תגיות: