במקור: American Psycho
במוי ותסריט: מרי הארון
מבוסס על ספרו של ברט
איסטון אליס
שחקנים: כריסטיאן בייל,
וויליאם דפו, ג'ארד לטו
כשיצא "אמריקן פסיכו" אל האקרנים ידעתי שאני חייבת לראות אותו. דבר ראשון, הסרט עוסק בשנות השמונים. דבר שני – זה סרט על רוצחים. אבל הפרט הכי חשוב הוא שכוכב הסרט, כריסטיאן בייל, השתתף ב"וולווט גולדמיין" בתפקיד המעריץ המתלהב מגופו של ג'ונתן רייס מאיירס. וכידוע אין כמו אחים לצרה כדי לאחד נפשות.
כוונות לחוד, נפשות לחוד, ומציאות לחוד. לוח הזמנים הצפוף והגדוש שלי (הו) מנע ממני ללכת לקולנוע לראות את הסרט. וכשנזכרתי, התברר לדאבוני שאף אחד מחברי אינו חולק את אובססיית האייטיז הידועה שלי ומרביתם העדיפו להשחית את זמנם היקר על דרמות הוליוודיות חדשות ומפוקפקות במיוחד. אז חיכיתי לוידאו.
"אמריקן פסיכו" (אמריקיין סיייכו למהדרין) עוסק בחייו של פטריק בייטמן, ברוקר צעיר ומבטיח אשר חייו אינם נקיים כפי שהם נראים מבחוץ. מסתבר שתרבות הצריכה וטיפוח הגוף העבירו את האומלל על דעתו ועל כן הוא נוהג לבלות את רגעיו הפנויים במעשי רצח. הסרט, כך מסתבר, מבוסס על ספר מאת ברט איסטון אליס, שבזמנו היה סנציוני ומרעיש. מכיוון שטרם הספיקותי לקרוא את הספר, לא נותר לי אלא לשפוט את המסרים של הסרט בלבד. והוא, כמסתבר, רחוק מלהיות סנציוני או מרעיש.
מה שכן, שלושת רבעי השעה הראשונה שלו היא מהגאוניות שראיתי בזמן האחרון בקולנוע. חבורה של יאפים צעירים בוגרי ייל למנהל עסקים, דנים בלהט על מסעדות, חברות ושאר הפרטים שמרכיבים את חייהם הריקנים. העליבות התוכנית של החיים שלהם לא מוטחת בפרצוף אלא מועברת מתחת לשולחן על ידי הרגעים הקטנים של החיים: הבחורה המסוממת, המסעדה הנחשבת שמי שמשיג מקומות אליה נחשב לכלי של החיים, שריפת הזמן בעבודה טרום עידן הסולייטר, סוגיית כרטיסי הביקור. שלא לדבר על השחזור התקופתי הנהדר.
אך בעוד המועדונים הניו-יורקים הלומי הקוקאין משמיעים בעוז את להיט הריקודים החדש True Faith, מחליט פטריק בייטמן לרצוח. וכך עושה הסרט תפנית חדה מסאטירה נוקבת ומענגת אל עבר מחוזות זיבלוני האימה. בייטמן אינו בוחל בכלום: בחורות, קולגות ואף הומלסים. בניגוד לעקרון יותר-קטשופ הידוע שלי, הפעם לא היתה לי ברירה אלא לצעוק – "בייטמן היקר, אנא המשך ללהג על הרגלי טיפוח הגוף שלנו וחסוך מאיתנו את הדם!". בייטמן, כצפוי, לא נענה לתחינותי, והגדיל את כמות האימה בכך שפתח בהרגל של ניתוחי שירה האחרון של וויטני יוסטון לפני מתן המהלומה האחרונה.
לסיכום: הסרט מאוד מהנה, אך אם יוצרי הסרט חשבו שהסנסציה מתבטאת במעשי רצח, הם טעו בגדול. מדי שנה יוצאים עשרות סרטי אימה ומרביתם כוללים רציחות יותר מזוויעות ממה שנראה ב"אמריקן פסיכו". והעובדה שהרוצח הסדרתי כאן מסתובב עם חליפה ושיער מתארך מאחורה, אינה הופכת את חלקו האחרון של הסרט לנבדל אמנותית מ"המנסרים מטקסס 43". חבל.
מה שכן, מאז שראיתי את הסרט, אני לא מסוגלת להפסיק לשמוע את "Walking on Sunshine" בפיאסטה 84 שלי. הצילו!
- האתר הרשמי
- ראיון עם הבמאית – מתוך Salon
הו! שנות ה-80 העליזות!
כסרט תקופה, הוא באמת מצויין. מי שיטרח לבהות פריים אחרי פריים בסצנות הרחוב, יוכל לזהות כמה pousers ודת' רוקרים עליזים בקהל.
וכשהפסקול לא מורכב מתקליטורים שבייטמן רוצח על שולחן הניתוחים, הרי שהוא משובח בהחלט – ניו אורדר, Dope בקאוור לשיר הדביק ביותר בהיסטוריה (Like a record baby!).
השוס הגדול הוא כמובן הרמיקס המוזר והמלא דיסטורשן ל-Watching me fall של הקיור (שדווקא הוקלט כבר בשנות ה-2000, ולא 20 שנה קודם לכן), ומושמע אך ורק על רקע כתוביות הסיום. רק בגללו אני שוקל לקנות את הפסקול (את שאר הקטעים המעניינים שבו יש לי כבר על 12"-ים.)
העובדה שגם לי יש את האלבום הספציפי הזה של פיל קולינס, קצת הפחידה אותי, אבל באמת סרט עמוק על החיים המודרניים הפלקטיים.
בכל זאת, כנראה שמשהו התפספס (ואולי יש לתלות את האשם ביחצנים), כי הציבור ראה בזה עוד סרט-אימה דוחה.
סוף הסרט אמנם לא ברור (בניגוד לספר, בו נעזרתי), אבל זה כל הכיף! כך יכולתי להעלות תיאוריות שונות וחולניות למכביר!
איני יודע,
סוף הסרט נראה לי די ברור.
"הכל חסר חשיבות."
לא רק וידויו של פטריק, שחסר חשיבות מאחר וכל חבריו, ושומעיו, ואנחנו לא מסוגלים להבין, ולא רוצים להאמין שהדברים שעשה אכן אפשריים – אלא גם כל הסרט עצמו.
יופי. יאפי מגונדר מבזבז הרבה כסף על מסעדות וקרתיות, ועל חליפות פאר, ואז הוא הורג אנשים. לא בגלל מסר לאומה שיש לו, אולי, או בגלל הוריו הגרושים, או אפילו סתם כדי לזעזע, אלא פשוט בגלל דחף לא מוסבר.
נו שוין, לפחות ויזואלית הסרט יפה.
מה לעזעזל הפואנטה ?
הרבה זמן חיכיתי לראות את אמריקן פסיכו את אותו סרט שנוי
במחלוקת על אותו ברוקר יאפי שמבלה את זמנו ברציחות. אמרתי
או הנה מגיע סרט שונה עם תחכום
ולא זבל כמו "צעקה" או "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ציפיתי לסרט פסיכולוגי בעל מסרים שונים , אבל לא . לא היה בסרט הזה שום דבר בוטה או מתוחכם מלבד הנרקיסיזם של בטריק בייטמן והמשחק המעולה של כריסטיאן בייל המשובח (שדרך אגב לא רואים אותו הרבה). בהתחלה התלהבתי בהמשך תהיתי ולבסוף התאכזבתי לנוכח הסיום הסתמי של הסרט . מה הפואנטה ?
האם הריקנות של חייו גרמה לו לתאוות רצח ? האם זה חלום ?
מה המשמעות של הסרט הזה ???
אחת משתי ההצעות שאמרת
(וזה יכול להחשב ספוילר, רק שאני לא מזכירה מה אמרת, ואני גם לא יודעת את התשובה)
הסרט משאיר את כולם בתהייה, עם סוף פתוח, ונותן לצופים להחליט מה הם ראו.
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט, ממש התלהבתי מכולו ולא הבנתי את הסוף. בפעם השנייה, עדיין התלהבתי מכולו, וקצת יותר הבנתי את הסוף.
אבל אם רק מתעלמים מהסיום (או כמו שעדיגי ציינה – כל מה שבא אחרי השלושת-רבעי שעה הראשונה) זה סרט מצויין.
למה? למה!?
אנשים לא חכמים ביותר, לגועל הוא לי להטריח עצמי כך, אך מאחר ואין לי משהו אחר לעשות (זה עתה סיימתי…):
הסרט מובן לגמרי ואם הייתם טורחים להתבונן ולא לחשוב כל הזמן תוך כדי – "אז הוא עשה או לא?" – הייתם יכולים להבין עוד בפעם הראשונה.
ודרך הגב, בסיום זה בכלל:
אומנם ראיתי את הסרט פעם ראשונה לפני 5 שנים בערך ומאז הספקתי לקנות אותו ולצפות בו שוב ושוב טני מוכרח לציין כי הסרט השפיע עלי ועל כמה מחבריי בצורה יוצאת דופן. דבר ראשון – במשך השבוע שבועיים הראשונים אחרי הצפייה בסרט לא הצלחתי להמנע מלדמיין איך אני רוצח כל אדם שאני רואה ברחוב .( דבר שמשותף לעוד כמה אנשים שראו את הסרט ושאלתי אותם) דבר שני וזה פטיש שלי עד היום – אני עושה את האימוני כושר שלי כשבטלוויזיה מתנגן לו פורנו וגם לומד עם פורנו ברקע . עוד דבר שהתחלתי לעשות זה לשים מסיכות פנים פעם בשבוע ואם תנסו תגלו שזה עובד – אנשים לא מקשיבים לכם , הם רוצים לשמוע את מה שהם רגילים לו ואם תשנו את הנוסח כמו בסרט תגלו שבצורה מאוד מאוד משעשעת זה עובד
מעבר לכך הסרט די בינוני יחסית לספר ומי שרוצה מוזמן לקרוא את הספר ולהבין בצורה הרבה יותר טובה מב הסיפור שם לעזזל
אתה מודע לזה
שהתגובה הזו תוכר כמסמך משפטי מחייב כשהמשפט שלך יתחיל, (והוא יתחיל).
הריקנות
סוף סוף יצא לראות את הסרט ולומר את האמת הוא אחד הסרטים היותר מהנים שראיתי לאחרונה.יש איזה בעיה עם הביקורת, אני לא חושב שהציחות הם העיקר, הם הדבר המזעזע, אלא הריקנות שלהם, הרציחות הוא התוצר לוי של חברה מנוונת, רובטית ושטחית. כדי לצאת מן המעגל הזה, מן הרובטיות כדי למצוא יחוד ולצאת מהריקנהות שממלאת את חייו בייטמין מחליט לרצוח. הדחף הבסיסיים האלימים שלו מתפוצצים ממנו בעצם משהו דומה מעט למועדון קרב, אבל כמובן דשלא כי מועדון קרב זורק אותך לאלפי כיוונים אחרים.
השיטחיות והחומרניות של הדמויות ממש הצחיקה אותי, הקטע עם כרטיסי הביקור הוא פשוט הברקה ממש צחקתי בכל רעם. בנוסף לכך צריך להוסיף את ההופעה המדהימה של כריסטיאן בייל, שהשיא שלה מגיעה ברצח שהיה או אולי לא היה של פול אלן. עכשיו מגיעה הנקדוה הבעייתית, היה או לא היה? ואני חושב שזה העניין זה לא סוף פתוח כי זה לא משנה, לאף אחד זה לא איכפת באמת, אם זה קרה ,ואם זה לא קרה זה שם, וזה בתוך בייטמן, אבל עם למישהו יש עוד פירושים אני אשמח….
אבל זה של קיובריק, זה בטח עמוק!!!
אבל זה של קיובריק, זה בטח עמוק!!!
מה הרעיון בלתת הערה כזאת, זה הרושם שאני קיבלתי מהסרט, והרי כמה שאנשים שונאים את קובריק אין מה לעשות, קולנוע הבן אדםידע לעשות.
ואגב אני קיבלתי את החשיבה של התרבות האלימה שעולה מתחת לפני השטח דווקא מהדיאלוג בהתחלה בדרך למלון שג'ק מדבר עם בנו על קניבליזם.
אני לא מבין למה אנשים חושבים שקובריק יעשה סרט סתם בשביל הפחדה, זה הרי לא הכיוון שלו, ומישהו אי פעם עצר לחשוב למה זה שטום גריידי רצח את הילדות שלו שלוש שנים לפני שג'ק בא, ולעומת זאת בהזיות של ג'ק הוא נצמא בשנות העשרים, והמלון נראה כ-המקום שלאנשים עשירים ובעלי מעמד…מבחינתי זה לדבר גם על הצבעיות של אותה תקופה כאילו תמימה ואלימה, ואני יודע שזאת חרפנות אבל ככה אני רואה את הסרט, ואגב אלוהים ישמור אני היחיד שהיתעצבן מאישתו של ג'ק?
אני לא מסכים
שזה לא הכיוון של קובריק "סתם להפחיד". המאפיין הבולט ביותר של קובריק הוא שאין לו כיוון מוגדר. הוא בוחן סגנונות קולנועיים שונים, ובדרך הוא מחליף מטרות ואמצעיים אומנותיים. במאי כמעט אמורפי מבחינה תוכנית (מלשון תוכן).
כמובן שאני לא טוען שאין לו שפה צורנית מאד מובהקת ומסויימת, בהחלט יש לו.
עכשיו סתם תהייה כללית: לדעתך במאי שמנסה למצוא את הביטוי המזוקק ביותר של אימה, אימה על גבול המופשטות, הוא נחות מבמאי שבונה מגדלים אנליטיים על גבי היצירות שלו, וזורע בהם עשרות נבטים לפרשנויות?
אוקיי
כפי שכתבתי קודם, לדעתי הדגש בסרט נמצא במקום אחר לגמרי. אנחנו מתחילים להסתובב במעגלים, אז נראה שנאלץ להישאר חלוקים.
אוקיי
בסדר, מקובל עליי, מה לעשות…
מה גם
שאילו זה היה המצב, ולדעתי זה לא. אז הסרט הזה דוקא עושה את ההיפך מכל האמריקן ביוטים, הסולונדזים והקרוננברגים למיניהם – בכך שהוא דוקא מגן על הפרבר, ומתנגד דוקא לבדידות.
בספר, (לדעתי הסרט הוא אשפה) קיים בהחלט מוטיב הבדידות, והוא דומיננטי. למרות זאת, אני לא חושב שיש בו משהו כנגד הפרבר, ואני לא חושב שהאמירה היא חברתית כלל וכלל. אני כן חושב שיש כאן אמירה אישית או פסיכולוגיסטית כזאת או אחרת.
אשפה
זה באמת חריף. אבל זה מה שקורה כשמחריבים יצירת מופת של הסופר האהוב עלי. ובכל מקרה, אני לא באמת חושב שלקובריק אכפת מה אני חושב עליו. מבחינה טכנית אני גם לא מסכים איתך, כן, יש כמה סצינות שאמורות להיות מצמררות יותר או פחות, אבל בעיני הן התיישנו. בכל מקרה, הויכוח הזה גם סוייקטיבי מעט וגם נסוב אודות סרט שראיתי לפני שנים רבות, כך שהרבה יותר מזה אני לא יכול לומר.
בנושא השני, למרות שקובריק היה במאי בעל אג'נדה חברתית ברוב סרטיו, אם לא בכולם. אני לא בטוח שכאן זה המצב (או ב"ההרג" כשחושבים על זה). כשפרברים קהילתיים לא נמצאים בסרט, אז הם כנראה לא נמצאים בסרט.
אני לא מתכוון לחפש סימוכין בסרט לטענה חברתית כלשהי, כי כפי שכתבתי, החטטנות האינטלקטואלית עומדת בניגוד גמור לאופי החוויתי של הסרט.
הסרט מבחינתי היה מאוד לא אפקטיבי.
פיספסתי את הדקות הראשונות, ראיתי אותו בטלויזיה די קטנה ובתנאים פחות מאידיאליים והרבה מאוד סצינות היו מוכרות, או חצי מוכרות, למרות הנסיונות הבלתי נלאים שלי להימנע מספוילרים לסרטים שלא ראיתי.
בהתחשב בכל אלה זה לא מפתיע, אבל הסרט בקושי עשה לי משהו. אני תוהה אם בכל זאת כדאי לי לקרוא את הספר, או שההיכרות המוקדמת עם בסיס העלילה והמוטיבים העיקריים מחסל סופית את הסיכוי שלי להינות מ"הניצוץ" בכל פורמט שהוא.
גם בצפייה שנייה אחרי כמה שנים - עדיין משובח
אני באמת אוהבת את הסרט הזה. כל כך אינטיליגנטי ומלא הומור שחור ומשחק מעולה של כולם. כריסטיאן בייל הוא הבובה הפלאקטית המושלמת לתפקיד.
התיאור של הצעירים של וול סטריט ותרבות הצריכה הריקנית האמריקאית הוא פשוט גאוני.
קשה לי לראות שיש אנשים שחושבים שזה סרט אימה. זה הרבה יותר "מת לצעוק" מאשר "צעקה". יש שם קטעים שאני פשוט כמעט נפלתי מהכסא מרוב צחוק (אם כי…יש הרבה שהומור כזה לא מצחיק אותם, אני אישית חובבת הומור שחור).
מה שכן, יש שירים וזמרים מסויימים שמופיעים שם שבחיים יותר לא אוכל להתייחס אליהם באותה צורה כמו קודם (:
תקראי את הספר.
יש שם הרבה יותר ביקורות מוזיקה מאת פטריק בייטמן וזה תמיד דבר טוב.
בכללי, הספר הוא כמו הסרט. רק יצירת מופת.
הוא עד כדי כך טוב?
ממה שאני רואה אין אותו באף חנות בארץ, גם לא באנגלית…
אבל אם הוא כזה טוב אני אעשה מאמצים להשיג אותו.
זה הספר האהוב עלי.
אז אולי אני לא כל כך אובייקטיבי… אבל באמת שבזמנו הספר הזה תפס אותי כל כך חזק שבאמת חוויתי חוויית קריאה מטלטלת. ואף ספר שקראתי מאז לא השווה את הפער.
דווקא באנגלית ראיתי אותו בהרבה סניפים של סטימצקי וצומת ספרים. התרגום לעברית נקרא "פסיכופת אמריקאי" (וכנראה כבר לא בדפוס), ולמרות שהוא אחלה תרגום בסך הכל- ברט איסטון אליס הוא אחד מהסופרים האלה שעדיף לקרוא במקור.
סבבה, השתכנעתי (:
תודה על ההמלצה! נשמע עדיף על שאר הספרים שמחכים לי פה…
אני אנסה לחפש קצת יותר טוב.
דימיון בין סרטים
כשראיתי את "בושה" הרגשתי בהרבה מאוד סצינות שהבמאי ראה את "אמריקן פסיכו" והושפע ממנו מאוד.
והיום ראיתי את "נשיקת הערפד" (Vampire's Kiss), סרט קאלט די ישן (1988) של ניקולס קייג' (לא משנה כרגע למה עשיתי את זה לעצמי) והופתעתי שוב לראות לא מעט סצינות דומות באופן חשוד, שלא נדבר על קווי עלילה כלליים שמאוד מזכירים את "אמריקן פסיכו", ולכן מזכירים באופן מאוד כללי גם את "בושה". זו לא העתקה, אבל קשה לי להאמין שלא חשבו עליו.
מאוד מעניין לראות את האבולוציה בין שלושת הסרטים האלה. אז למי שמתעניין בז'אנר של גברים רווקים שחיים בניו יורק עם קריירה מצליחה וחליפות יוקרה ועם הרבה בעיות נפשיות, וכמובן אהב את אמריקן פסיכו – שווה לבדוק את הסרט ההזוי של "נשיקת הערפד" שיצא למעלה מעשור לפניו.
מאד מעניין מה שאת אומרת.
לא יצא לי לצפות ב"נשיקת הערפד" (למעשה, אפילו לא שמעתי על הסרט…) אבל ברט איסטון אליס כתב את "אמריקן פסיכו" בערך בשנה בה הסרט הזה יצא.
בהתחשב בעובדה שלאליס יש סיפור קצר (שמופיע בספר The Informers שיצא כמה שנים מאוחר יותר) שמספר על איש קריירה מצליח ודכאוני שהוא גם ערפד- לא הייתי פוסל את העובדה שהוא כנראה הושפע מ"נשיקת הערפד" גם תוך כדי כתיבת "אמריקן פסיכו".
לעזאזל איתך! הוספת לי עוד סרט לרשימת הצפייה הענקית שלי.
ובנוגע ל"בושה"- אני גם חשבתי תוך כדי הצפייה שמדובר במעין גרסא מודרנית לאותו סיפור, מינוס החלק של הרציחות הסדרתיות וללא ההומור השחור שכל כך מאפיין את הכתיבה של אליס.
נשיקת הערפד
יש לפחות איזה 3-4 סצינות שמראות השפעה ישירה בין הסרטים וכאמור גם הקווים הכלליים של הסיפור די דומים, אבל חוץ מזה זה סיפור די עצמאי ואמריקן פסיכו הלך לכיוונים אחרים (למשל, בנשיקת הערפד היחסים עם המזכירה מקבלים את רוב תשומת הלב, הוא ממש מתעלל בה כל הסרט. זה כזה אדיר).
אני גם לא שמעתי על הסרט עד לפני שבוע אבל ראיתי איזה סרטון של ניק קייג' ברשת והייתי חייבת להבין במה מדובר. לא גאוני ומצחיק כמו אמריקן פסיכו, והבימוי די גרוע, וגם הסרט לא מוצלח מדי, אבל בהחלט קאלט והומור שחור מהסוג החביב עליי. בערך כל שורה שם היא מכרה זהב (והסרטונים ביוטיוב יעידו) וניק קייג' נותן הופעה מדהימה ומטורפת שגורמת לכריסטיאן בייל להיראות כמו חתלתול קטן.
אגב, בהזדמנות זו אני צריכה להודות לך. השגתי סוף סוף את הספר (אמריקן פסיכו) בגרסה באנגלית. אני כבר לקראת סיום. ספר מעולה, הרבה הרבה יותר מהסרט ולחלוטין גאוני. למעשה, טוב שקראתי אותו אחרי הסרט אחרת הייתי ממש מתעצבנת על הסרט. אז תודה על ההמלצה (:
בכיף.
מבחינתי- כשנשאבים לעולם הספרותי של אליס קשה לעזוב. זה כמו חור שחור (אבל באמת- חוץ מאמריקן פסיכו הוא כתב עוד כמה דברים מעוותים ממש).
אם תרצי המלצות נוספות לגבי דברים שהוא כתב אל תהססי לפנות אלי במייל, שלא נעשה אוף טופיק באתר יותר מדי… לפחות עד שיצא הסרט של "גלמורמה".
yevgenyt11@gmail.com