כריס קייל הוא מה שהייתם מקבלים אם הייתם לוקחים את קפטן אמריקה, משלבים אותו חברו לצוות "הנוקמים" הוקאיי, ואז מוציאים אותו מעולם הקומיקס אל העולם האמיתי. קייל היה צלף בעל מעמד של אגדה, שבמהלך שירותו בעיראק שבר את כל השיאים במספר האנשים שחיסל מרחוק, בדיוק שנחשב כמעט על אנושי. לכל הדעות, כריס קייל הוא גיבור מלחמה אמריקאי קלאסי. ולא יכולה להיות לכך חותמת אישור טובה יותר מהעובדה שקלינט איסטווד עשה עליו סרט.
איסטווד מנוסה בעשיית סרטים. הוא עושה אותם הרבה ומהר. בעוד רבים מבני גילו מסתגלים לחיים ששיא האקשן בהם הוא משחק ברידג' סוער, איסטווד עושה סרטים הוליוודיים בקצב מסחרר (הסרט הקודם שלו, "ג'רזי בויס", יצא לפני חצי שנה בלבד). אפשר לסמוך עליו שאם הוא מראה את המלחמה בעיראק, אז יהיו סצינות קרב מותחות ומרשימות למדי, מצולמות במיומנות שגרתית. אבל לסרט יש חיסרון: הוא מבוסס על סיפורו של אדם אמיתי, ולא סתם אדם אלא גיבור אמריקאי אמיתי, שקרה לא מזמן. ולכן הסרט לא מרשה לעצמו להציג את קייל באור פחות ממושלם. וגיבורים מושלמים הם משעממים.
על פי הסרט, קייל הוא צלף טוב כי אבא שלו לימד אותו פעם לצוד (סצינה אחת). הוא התגייס לצבא כי 9/11 (סצינה אחת). אחר כך הוא עבר טירונות (מונטאז'). הוא הלך, הוא ירה, הוא היה ממש טוב בזה, הוא חזר, הוא נסע שוב. הסרט מציג את קורות חייו, אבל משאיר את הדמות שלו קשיחה וגנרית כמו אנדרטת זכרון. בראדלי קופר קיבל מועמדות תמוהה לאוסקר על גילום הדמות הזאת. נכון שקופר לא רע, הוא עושה עבודה מקצועית, אבל אני לגמרי לא צוחק כשאני אומר שהוא הפגין יותר אישיות, כריזמה, מורכבות וחולשות אנושיות בתפקיד הרקון ב"שומרי הגלקסיה".
כמעט כל ביקורת שראיתי על הסרט התייחסה אליו כאל תשדיר בחירות, לצד זה או צד אחר. ההשקפות הפוליטיות של איסטווד ידועות היטב, בין השאר בזכות הופעתו המוזרה בכנס של המפלגה הרפובליקנית שבה ניהל ויכוח סוער עם כסא ריק שעליו ישב הנשיא אובמה דמיוני. אם ציפיתם להמנון רפובליקני, הידד-לבוש, בוז-לאובמה, אמריקה-פאק-יה – זה לא ממש קרה. הסרט מצדד, כמובן, בחיילים האמיקאיים הגיבורים, אבל מציג גם צדדים קשים של המלחמה. קייל, הגיבור האמריקאי, הורג גם ילדים בתוקף תפקידו. מצד שני, איסטווד לא באמת הפך את עורו והפך לאנטי-מלחמתי: קייל מתייסר וסובל מקשיים בהסתגלות בחזרה לחיים האזרחיים, אבל מה שמטריד אותו הוא לא האנשים שהרג במו ידיו – זה הגיע להם, לכל אחד ואחד מהם – אלא רק החיילים האמריקאיים שלא הצליח להציל. הגישה שלו היא של החייל הפשוט: עושים מה שהמפקד אומר ולא שואלים שאלות. לפעמים זה קשה, אז מתגברים. לשאול אם הפקודה היתה מוצדקת – זה לא התפקיד שלי.
אולי איסטווד כיוון לגישתה של קתרין ביגלו ב"מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר": מינימום מעורבות. זה מה שקרה, נציג את זה בפניכם באופן הנייטרלי ביותר האפשרי, ואת הפרשנות תעשו אתם. אלא שאם זו היתה הכוונה, זה לא עובד: להבדיל מהטון הכמעט תיעודי של ביגלו, איסטווד לא יכול בלי מניפולציות רגשיות זולות. זה לא נראה כמו סרט תיעודי, זה נראה כמו סרט. דרמטי. מלודרמטי. סופר-דופר-דרמטי. כזה שמנחית את המציאות לתוך מוסכמות הוליוודיות בין אם היא מסכימה לכך או לא. ובכל הנוגע לבימוי סצינות קרב מורטות עצבים, לאיסטווד יש עוד הרבה מה ללמוד מביגלו.
בסיפור חייו של כריס קייל יש פרט אחד של אירוניה אכזרית שהוא יוצא דופן באמת: האופן שבו הם הסתיימו. עיסוק בפרט הבודד הזה היה יכול להפוך את כל הסרט על ראשו, ולגרום לו להוות דיון מרתק וקשה במלחמה ומשמעותה. במהלך כל הסיורים השגרתיים בעיראק ובבית, המתנתי שהסרט יגיע לחלק המעניין, בידיעה שכל זה נבנה לקראת משהו גדול, משהו שלא יאפשר לאיסטווד להתחמק מאמירה כלשהי. ואז – זה לא שם. הדבר הכי מעניין בסרט פשוט לא נמצא בסרט. איסטווד מדלג עליו. הוא מוצג ככתובית על המסך בסוף הסרט – וזהו. למה הדבר דומה? כאילו "מיליון דולר בייבי" היה מספר אך ורק את סיפורה של מתאגרפת מצליחה, ומסכם את כל אירועי השליש האחרון של הסרט בשקופית אחת על המסך. זה לא קרה, משום שב"מיליון דולר בייבי" איסטווד רצה לספר סיפור מעניין ככל האפשר ולהשמיע דיון, וב"צלף אמריקאי" הוא מעוניין רק להצדיע.
"צלף אמריקאי" הוא סרט מלחמה מופק היטב ברובו*, אבל בסופו של דבר, ריקני: אין לו שום דבר לומר מלבד "כריס קייל היה גיבור". טוב. הוא היה גיבור. לאמריקאים, שנהרו בהמוניהם לסרט, זה מספיק, כי צפיה בסרט היא הצדעה לגיבור, ומי שיגיד משהו רע על הסרט – זה אומר שהוא מזלזל בבחורינו האמיצים. אבל אולי בתור ישראלי מותר לי להשתעמם קצת. לפני שאיסטווד עשה את הסרט הזה, סטיבן ספילברג היה הבמאי המיועד שלו; אני לא יודע אם הסרט שהוא היה עושה על כריס קייל היה יוצא יותר או פחות טוב, אבל הוא בטח היה פחות כללי. בהצדעה.
פורסם במקור בוואלה
אני אהבתי
אולי בגלל שאני לא ממש רואה סרטים בעיניים של אנשי קולנוע. אהבתי את שתי האמירות: א. שלהרוג אזרחים במצבים של אין ברירה כדי למנוע אבדות בצד שלך זה נכון. זה נורא וזה מחריד אבל לא אנחנו יצרנו את הטרוף הזה. מורכבות מספר אחת. והשנייה: להיות חיל נאמן ושלם עם עצמך עדיין לא מקנה לך ביטוח שתצליח לחזור לחיים הרגילים. ובגלל זה לא שמתי לב לכל השאר. אפילו חשבתי: סוף סוף מישהו אומר את זה במקומי. כן, וזה קלינט איסטווד. (שבגללו הלכתי לסרט)
אני רק שאלה
אם לא אנחנו יצרנו את הטירוף הזה, מי כן?
(אנחנו זה האמריקאים, כן? ו"הטירוף הזה" זה הנוכחות האמריקאית בעירק. סתם כדי שלא יהיו אי הבנות).
בשום מקרה אני לא מסוגל להבין איך אפשר להצדיק שימוש בילדים לצרכי מלחמה. ארצות הברית לא הייתה צריכה להיות בעיראק, אין בזה ספק. הנוכחות שם הייתה מטופשות בצורה לא סבירה, שנראה שהם הספיקו לשכוח מאוד מהר מה קורה כשמנסים לשחק בלהיות המשטרה העולמית.
אבל בשום מצב שימוש בילדים הוא לא מתקבל על הדעת. וזה הטירוף הזה. לשלוח ילד לרוץ מול טנק, זה טירוף.
יש לי רק ארבע מילים בשבילך:
חסמב"ה
חחח
גם דני דין תרם למאמץ המלחמתי ללא חת (אבל לפחות היה לו סופר פאוור)
מה הכוכבית בפסקה האחרונה?
(ל"ת)
* חוץ מתינוק הפלסטיק.
(הכוכבית נשארה בטעות, אבל אם כבר:)
מה לעזאזל הקטע עם תינוק הפלסטיק?!
ברגע אחד בסרט קייל מחזיק את בנו שזה עתה נולד. והוא מחזיק בובת פלסטיק. זה אפילו לא נראה כמו משהו אחר. זאת בובה של תינוק. סרט הוליוודי בתקציב של מה שזה לא יהיה ולא יכלו להשיג תינוק?
הקטע עם תינוק הפלסטיק הצחיק הרבה אנשים, מספיק כדי שאחד מהאנשים המעורבים בהפקה יפרסם טוויט (שנמחק מאז) שאומר משהו בסגנון שתינוק מס' 1 היה חולה והתינוק החליפי איחר לעבודה (או משהו), אז הלכו על בובה. וזה כמובן טפשי. אם יש לך סצינה עם תינוק ואין לך תינוק, אתה מחכה עד שיהיה לך תינוק. אחרת אתה נתקע עם סרט הוליוודי ענק שבאמצע שלו בראדלי קופר מחבק תינוק פלסטיק.
מעולה.
(ל"ת)
דווקא שיחות הטלפון הן ראליות
אכן היו, ועדיין מתקיימות, שיחות רבות שכאלו (במקרה של הסרט הזה, הן מתוארות בביוגרפיה שלו). ברוב המקרים אלו טלפונים לוויניים ולא סלולרים, וזה מה שנקרא "שימוש לא נאות בציוד צבאי", למרות שלא ממש טורחים לאכוף את זה.
ראיתי את הסרט לפני שעתיים וגם לי ממש הפריעה הסצנה "ממעוף הציפור" של המזלט – כאילו החליטו בכח להכניס שוט "מיוחד", אבל לא היה תקציב\זמן – אז יצא סרטון ממוחשב ברמה של לפני כמה שנים. עדיף היה לוותר על השוט (לדעתי).
את הסרט ראיתי בבית קולנוע ביום שלישי אחר הצהריים במדינת אורגון בארה"ב. היה מפוצץ – כל השורות היו מלאות (בשאר האולמות היה די ריק). כל הקהל הגיב לסרט כאילו ראו סרט תעודה כמו שמשודרים ביום הזכרון – בסוף הסרט הייתה דממה, אנשים לא פצו פה עד ליציאה מהאולם. ומה אמרו אז החברים האמריקאיים: איזה סרט חשוב. לא שיבחו שום פרט חוץ מהיותו "חשוב".
המועמדויות לאוסקר נובעות לדעתי אך ורק מפטריוטיות – הסרט לא מצולם יפה במיוחד, העלילה לא מתוחכמת, המשחק סביר. הדמות הראשית שטוחה לחלוטין, ואכן נעשה עידון לכל הסיפור (פוסט טראומה? מה פתאום, זו דאגה לחברים ששם). המונטז' בסוף הסרט הוא מצילומים אמיתיים, לדעתי אמצעי זול לעורר רגשןת הצופים.
יש סבה שבראדלי מועמד לאוסקר. על הסצינה הזו
צריך להיות סופר שחקן כדי להחזיק פלסטיק היד ולהקרין אהבת אב אמיתית.
לא הבנת. העבדה שהתינוק מפלסטיק היא אנלוגיה למצב של מעמד הביניים ולניתוק שלהם מילדיהם על ידי עבודתם, ריחוק שגורם לכך שהם רואים את ילדיהם בעיקר כמטלה שהם עושים כדי לצאת ידי חובה במקום לראות בהם אנשים אמיתיים.
אני שונא אנשים שלא מבינים מטאפורה גם היא מונחת להם מול העיניים
"ציטוט מתנשא כלשהו" (פילוסוף פלצני כלשהו, מזמן)
חחחחחח את\ה אדיר\ה :)))
לא יודע לגבי האצבעות.
אבל הידיים זזות בגלל שברדלי קופר מזיז אותן באמצעות האגודל שלו, וזה קורע מצחוק.
אוי ואבוי,
בתור אב לילדה בת חודש, בערך בגודל הזה, הסצינה הזאת מזעזעת.
מזל טוב!
(ל"ת)
תודה תודה :-)
(ל"ת)
לא חושב שמדובר בתעמולה
אבל הסרט לוקח את המלחמה בעיראק כדבר הגיוני ומובן מעליו, בלי להתייחס בשום צורה להקשר ההיסטורי שבו היא התרחשה. הוא כולל, בין השאר סצנה (שלא קרתה במציאות), בה כריס קייל נוזף בחברו, שמעז לפקפק בנחיצותה של המלחמה. כמה מהפרטים הביוגרפיים הפחות הירואיים מחייו של קייל לא נמצאים בשום צורה בסרט, והוא מוצג בתור פטריוט שעושה הכל בשביל להגן על המולדת, ולא חס וחלילה בשביל כבוד ותהילה (מה שהוכח במציאות כשקר).
אני חושב שכל זה ביחד מראה לנו מצוין מה איסטווד רצה שהקהל יבין, גם אם הוא לעולם לא אומר זאת במפורש.
מילא זה, אבל הסרט פשוט רע. כל העניין בסצנות צליפה מותחות אמור להיות ההקשר הגאוגרפי (כלומר, מי נמצא איפה). איסטווד פשוט זורק את הצופים שוב ושוב לתוך סיטואציות עם הסברים מילוליים בלבד ("האויב נמצא על הגג הזה והזה"), ולא משתמש בשום אלמנט קולנועי בשביל להמחיש לנו מה בעצם מתרחש. זה מגיע לנקודה שבה סיקוונס לקראת סוף הסרט בו דרוש לצופים מידע מסוים בשביל להעריך את משמעות הפעולות של קייל, פשוט לא כולל את המידע הזה. הסרט נזכר לתת לנו את המידע הקריטי הזה רק בדיעבד.
אני מדבר על הסיקוונס שבו קייל הורג סוף סוף את מוסטאפה. העובדה שהאמריקאים נמצאים בבניין מבודד, וההריגה של מוסטאפה תביא לתקיפה של הבניין על ידי האויב מכל הכיוונים, לא מועברת לצופה בשום צורה. רק אחרי שקייל מצליח לפגוע במטרה, פתאום איסטווד נזכר להראות לנו את זה. ואז משום מה יש גם שלוש דקות של אנשים יורים בתוך סופת חול, שמצולמות בצורה כזאת שאי אפשר להבין מי יורה במי. פשוט רצף של אנשי יורים ורצים, בלי שום הקשר או הסבר. אפילו אצל מייקל ביי לא קרה דבר כזה אף פעם.
לגבי סצינת החול
ממש לא מסכימה איתך!
נכון שזה חוסם את שדה הראייה שלנו בתור צופים ולא ברור לנו מי נגד מי וכו
אבל מי אמר שלקבל הכל על כפית זהב עם אלמנטים גאוגרפים קולנועיים זה טוב?
במציאות יש חול- אז גם הכפית עשויה חול. דווקא בגלל הקושי אתה נכנס לסצנה עוד יותר!!!
ממש חסמתי כל גירוי חיצוני, התישבתי על קצה הכסא כאילו זה יעזור לי לראות טוב יותר,
ועוד רגע היתי נכנסת לתוך המסך! לחלוטין היתי שקועה בתוך הסצנה הזאת כי ניסיתי להבין מה הולך בה. אז לדעתי זו היתה סצנה טובה. אם יש פאקינג סופת חול, אז קשה לך לראות!! אז גם לצופה קשות לראות!
לדעתי זה מגניב שיש הזדהות.
_
ולגבי סצנת הגג- איסטווד לא "נזכר" לפתע להראות לנו…
אומרים לכריס אלף פעם לפני – שזה מה שהולך לקרות, זה לא היה מפתיע.
זה אולי היה יכול להיות יותר מותח אם היו מראים איפה כל אחד ממוקם במלא שוטים מתוחכמים
אבל מה שהיה פה שזה שהם לפתע מגיעים בהמוניהם כמו נחיל ג'וקים שלא נגמר וזה מתאר את תחושת הטירוף והלחץ בצורה נאמנה
לא צריך שוטים מתוחכמים
היה מספיק establishing shot בסיסי. אחד החוקים הכי חשובים של קולנוע (וסיפורים באופן כללי) הוא "show, don't tell", והסרט הזה רוב הזמן אפילו לא ניסה לעשות את זה.
״למה הדבר דומה?״
למשחק החיקוי. זה למה הדבר דומה.
פלאגיאט עצמי
כמו שכתבתי בכתבה על האוסקר:
*כל* מועמדות של צלף אמריקאי היא בושה וחרפה. הסרט מבוסס על ספר שמציג את עצמו כאוטוביוגרפי, אבל מלא שקרים בוטים, והכותב של הסרט הפסיד בתביעת דיבה. (שזה ממש ממש קשה בארה"ב). כדי להוסיף על החרפה, במקום לקבור את הסרט, המדיה יורדת על ג'סי ונטורה שזכה במשפט דיבה על כך שהוא טיהר את שמו.
וכן אני יודע שזה *סרט* ולא החיים. אבל יש מקרים שהשקר כל כך בוטה שלטעמי אי אפשר להתעלם ממנו.
לא בדקתי את הנושא לעומק
אבל אתה בטוח בקשר לשקרים הבוטים וכו'? הסרט הפטריוטי-הידד-לחיילנו של השנה הקודמת, "השורד האחרון" (מלבד היותו מגוחך) היה מבוסס על "סיפור אמיתי" שהיה בחלקו הגדול בדוי או מוגזם מאוד; דווקא בקשר ל"צלף אמריקאי" לא נתקלתי בטענות כאלה. על העובדות הבסיסיות – האיש הזה חיסל לפחות 160 אנשים – נדמה לי שאין חולק. ובקשר לתביעת הדיבה, היא קשורה לפרט שאפילו לא מופיע בסרט.
אני בטוח שכמו כל סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, הסרט לא ממש מדייק, אבל דווקא במקרה הזה נדמה לי שהסרט לא רחוק במיוחד מהמציאות, ואין סיבה להאשים דווקא אותו ב"שקרים בוטים".
לדעתי מדובר על שקרן פתולוגי
גם לגבי תביעת הדיבה, וגם לגבי טענות פנטסטיות אחרות בספר (הרג שני חוטפי מכוניות, נשלח להרוג בניו אורלינס). יש גם ברשת הפרכות לגבי תיק השירות שלו ועוד.
ולכן גם המספר שהוא טוען ל"חיסולים" צריך להיות מוטל בספק. אלא שבכל מקום להתקיף גיבורי מלחמה (גם אם מזוייפים) ובמיוחד אם הם מתו תוך כדי עזרה לוטרנים (מה לעזאזל המלה העברית לזה) זה די בלתי אפשרי.
דבר נוסף לגבי המספר הזה, יש סבה שהפנטגון *לא* מאשר שום מספר כזה לא לקייל ולא לאף צלף אחר. וצלפים רבים מאד בארה"ב חשים לא בנוח עם המספר הזה (ואחרים) כיון שאי אפשר ממש לאמת אותם.
ייתכן בהחלט שהוא שקרן פתולוגי,
(כתבה מהוושינגטון פוסט בנושא, פה:
http://www.washingtonpost.com/news/morning-mix/wp/2014/07/30/the-complicated-but-unveriable-legacy-of-chris-kyle-the-deadliest-sniper-in-american-history/)
אבל לא 'גיבור מלחמה מזוייף'. לא מקבלים שני כוכבי כסף וחמש כוכבי ברונזה על זיוף. אחד, כן. שניים, אולי. שבע יחד? פשוט לא הגיוני.
רד פיש אני לא יודע אם שמת לב, אבל בתקופה האחרונה יש רצף גדול של סרטים גרועים או לפחות ביקורות על סרטים שלא אהבת
מה קרה לכל הסרטים הטובים?
לא אני קובע את מועדי ההפצה של סרטים.
לפעמים יוצא שהפיזור האקראי של סרטים יוצר "רצפים". חוץ מזה, אני לא כותב ביקורות מלאות על כל הסרטים. יצא שדווקא על סרט שמאוד אהבתי – "את לי לילה" – לא יצא לי לכתוב ביקורת (עדיין).
אני כבר שנים מתנזר מכל סרט שאיסטווד עושה.
חוץ מ"גרנד טורינו" שלא היה אכזבה מוחלטת, שאר הסרטים שלו הם פשוט סרטים בנאליים. אני לא מת הסלנג "סחי" אבל הפעם אני חושב שהיא המילה הטובה ביותר לתאר את הסרטים שלו – איסטווד עושה סרטים סחים. או סרטים לסחים. וכשראיתי את הפוסטר התחשק לי דווקא לראות את הסרט. סרט אקשן על צלף אמריקאי? נשמע כמו שידור חוזר של "מטען הכאב", מעולה! אבל הספיק לי מבט אחד לראות את השם של הבמאי כדי להבין באיזה סוג סרט מדובר (והביקורות רק אישרו את זה).
ואגב, אני חושב שלאיסטווד יש מקום חשוב בהוליווד ומגיע לו מונטאז'ים בטקס האוסקר וכאלה. אבל בתור שחקן. עבודות הבימוי שלו לא עושות לו חסד.
ג'רזי בויז לא סרט לסחים.
הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא גם לא סרט לסחים. (ולצערי, הסרט הטוב מבין שני סרטי איסטווד 2014.)
סרט סביר
בשנה וחצי האחרונה יצאו שני סרטים שמכילים בשמם את המילה "אמריקאי" בצירוף מילה נוספת. בשניהם, משחק לא אחר מאשר בראדלי קופר ועל שניהם, וכאן מגיע החלק המעניין, הוא הועמד לאוסקר. בפעם הראשונה לא ממש הגיע לו. הפעם, מדובר בביזיון של ממש שהוא מועמד לפרס לשחקן הטוב ביותר, על "צלף אמריקאי" ולא ג'ייק ג'ילנהול על "חיית הלילה" או רייף פיינס על "מלון גרנד בודפשט". אבל לעניין הזה אחזור אחר כך.
"צלף אמריקאי", כשמו כן הוא: סרט (כמו רבים לאחרונה – ביוגרפי, הקונספט קצת מתחיל להימאס) על צלף (כשמתחשק לו, לפעמים הוא גם סתם עוד חייל קרבי מן המניין) שנולד באמריקה וכל חייו חלם להיות… קאובוי. כי הוא קיבל חינוך נוקשה בבית מאבא שכל תפקידו בסרט היה לספר משל פסאודו-מעניין או איזשהו סיפור עצוב כזה או אחר. יום אחד, הבחור המרתק הזה, כריס קייל שמו, שומע על התקפות כנגד שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ומחליט שהוא רוצה להפוך לחייל בחיל הים האמריקני. אז הוא סובל באימונים קשים מכל והופך לחייל בחיל הנחתים האמריקני. אה כן, והוא גם מגלה שהוא יודע לירות ממש טוב. אז הוא נהיה צלף.
בדרך, הוא גם מכיר בחורה שטוענת שלעולם לא תתחתן עם חייל מהנחתים, מתחתן ומקים משפחה איתה ומתלבט: "לירות או לא לירות, זו השאלה", בילד שנושא רימון נגד טנקים. וזו בערך ההתלבטות היחידה של הדמות הזאת כל הסרט.
כאן למעשה, עולה הבעיה העיקרית של "צלף אמריקאי" – זה סרט על כלום. אין בו דילמות או קונפליקטים עצמיים, שמתבקשים מדמות שאמורה להיות מורכבת. זה סרט שכנראה מנסה להעביר מסר מסוים, אך לא מובן בדיוק איזה. אם על-ידי ההתייחסות הבעייתית שלו לצד השני – ערבים נקראים "פראיים" ומקבלים אופי של דמויות במשחק מחשב, שמתות אחת אחר השנייה ובראשן עומד מעין בוס, צלף-על בשם "מוסטפה". או אם בהצגת המלחמה כפי שהציגו אותה פעמים אינספור בעבר – מקום שעלול לדפוק לך את המוח, בו מתים אנשים. הסרט הזה לא מחדש דבר, לא מספר את הסיפור בצורה מקורית ואין הוא מצליח או בכלל מנסה לצאת ממלכודת הקיטש האמריקאי הדביקה.
לסרט הזה היה פוטנציאל והמון הזדמנויות להרחיב ולעסוק קצת יותר בנפשות הפועלות בו ובהתרחשויות הכואבות שקורות במהלכו. במקום, הוא העדיף להתעסק במלחמה ובהתעקשות האינסופית של קייל להיות גיבור-על סטייל סופרמן. במובן מסוים, זה סרט גיבורי-על. אם הייתה נעשית יציאה קצת מהתדמית הזאת של "הייל אמריקה ואיזה גברים החיילים שלנו", היה יכול לצאת פה סרט מצוין. זה לא קורה. הסרט נשאר באותו קו של מעשה גבורה אמריקאי ולא מציג אף שאלות מעניינות או מסרים מעבר.
ועכשיו, לאחר הוצאת הקיטור הנוקשה, כמה נקודות זכות: הבימוי אחלה וסצינות המלחמה גם כן והמשחק טוב. אלו הופכים את הסרט ליופי של דרך להעביר את הזמן, אבל זהו בערך. שום ערך מוסף.
7/10
ואם כבר ערך מוסף, בגלל שאנחנו פחות מחודש לפני האוסקר, בנימה קצת אישית אני חייב לשאול – מה לעזאזל עבר לחברי האקדמיה בראש כשהעמידו את בראדלי קופר לאוסקר על התפקיד הכל-כךךךךךךךךךך נורמלי כאן ולא את פיינס או ג'ילנהול??? מה???? זה היה תפקיד בנאלי. פשוט בנאלי. ובכלל קופר הוא כזה שחקן אובררייטד. אני מאמין שהוא יוכיח לי בחמש השנים הקרובות, שהוא יודע לשחק וייתן באמת משחק גדול מהחיים. אבל בינתיים, להיות מועמד לאוסקר שנה שלישית ברצף, על פחות-או-יותר תפקידים שטותיים ("אופטימיות" היה נהדר, אך גם מוגזם) תסלחו לי, אבל לעזאזל אני לא מבין את זה. קטונתי. לא היה פה משחק מדהים אפילו לא לשנייה. כנראה שככה זה עם חברי האקדמיה: "היי, הוא מגלם כאן גיבור לאומי שחיסל 160 מחבלים, אחד האנשים הכי גברים שאי פעם דרכו על כדור הארץ. אנחנו חייבים לפחות להעמיד אותו לאוסקר". ואגב, די! נמאס לי לראות ביוגרפיות בקולנוע כל הזמן. תנו לי קצת חומר מקורי. הוווו, מחר סוף סוף יוצא "בירדמן". איזו הקלה.
יש גם את העניין הקטן הזה
ש"להציל את טוראי ראיין" הוא אחד מסרטי המלחמה הטובים שנוצרו אי פעם. הייתי שמח לקבל "צלף אמריקאי" ברמה הזאת אפילו אם הוא היה מזוהם, אללי, ברגע של קיטש.
וסצינת הצלף שם,
גם אם היא אורכת שתי דקות, היא מצמררת.
יש שם גם את מה שהיא אולי סצינת האקשן הכי טובה אי פעם
הכוונה לסצינת הפתיחה, כמובן. באופן מוזר זו הסצינה היחידה בקריירה של ספילברג שהוא השתמש במצלמת כתף רועדת, אבל לטעמי זו היתה החלטה מבריקה לצלם אותה ככה כי זה רק עזר להרגשה המחוספסת והמציאותית של סצינת הפתיחה המדהימה הזו, ואצל ספילברג בניגוד להרבה במאים אחרים אפשר להבין בדיוק מה הולך גם אם המצלמה רועדת.
היי רינגו,
אם אתה רוצה להמשיך לדון בטוראי ראיין, בוא תנסה לעשות את זה בלי לספיילר ללא אזהרה את סוף הסרט בשתי הודעות רצופות.
אכן, כמישהי שטרם צפתה בסרט.
אנא למהר ולסמן את ההודעה שלו כמספיילרת למען יכוו פחות ממני. תודה.
זאת בטח שריטה אישית,
אבל אחרי הסרט "גאוות האומה" בכיכובו של פרדריק צולר, אני מתקשה לראות סרט על צלפים בלי להרגיש ציניות מנכרת.
קצת כמו לראות סרט אימה על בקתה ביער אחרי "בקתת הפחד".
אתה וסת רוגן...
http://www.thewrap.com/seth-rogen-clears-up-american-sniper-outrage-again-and-calls-out-uncle-kid-rock/
טוב, אני מקווה לפחות
שכאן לא יטגנו אותי על הגריל כמו את רוגן.
ומסתבר שהאמריקאים מהירים לא פחות מאיתנו בלצווח 'למי קראת נאצי' ולהיעלב.
מה ספילברג היה עושה טוב יותר
את צלף אמריקאי או בין כוכבים?
מסתבר שיש לו קטע לבחור פרוייקטים מעניינים בטירוף, לנטוש אותם ולתסכל אותנו בתהייה 'כמה טוב היה אם ספילברג היה מביים'.
וגם אם הוא עושה אותם בסוף, אתה שואל את עצמך "כמה טוב היה אם קובריק היה מביים".
(ל"ת)
יותר מחשבתי, לא יותר טוב.
אני מצטער אבל עם כל כמה שאני מעריץ את קובריק, אני *אוהב* את ספילברג, ופה טמון ההבדל. אני מעדיף את החמימות והרגשות שאני מקבל בסרטים של ספילברג על פני הניכור, הקרירות והציניות של הדמויות והסרטים של קובריק.
ועוד עניין, ספילברג כן יודע ליצור *גם* סרטים חכמים, כן כן, מה ששמעתם, זוכרים את "דו"ח מיוחד"?
אז אפשר להגיד שאני הכי מעדיף סרט *חכם* של ספילברג על פני פחות או יותר סרט של כל במאי אחר, אני רק מקווה שנזכה לראות עוד אחד כזה לפני שהבחור יפרוש.
היה אחד כזה. קראו לו "לינקולן". בן-זונה של סרט.
(ל"ת)
האמת שלא ראיתי
ובגלל זה אין לי מושג אם אתה מתכוון לזה בציניות או לא.
מן הסתם ברצינות, כי הוא צודק.
(ל"ת)
אני חושב שהבנתי כמה הוא טוב רק כשניסיתי להסביר לחברים שלי
למה כל כך אהבתי את אחד המונולוגים של טומי לי ג'ונס וזה היה כל כך מסובך עד שנשמעתי באיזשהו שלב כמו דאנה איבגי ב"את לי לילה". זה לא סרט וירטואוזי במופגן, כמו סרטי האקשן, המלחמה או המד"ב של ספילברג (ובעיני הוא גם לא אחת מיצירות המופת שלו באמת), אבל ספילברג יודע איך לתת דגש בולט לדיאלוגים המבריקים של טוני קושנר, וקרקע פורייה למשחק המדהים של ג'ונס ודיי-לואיס. והצילום מעולה.
זו בדיוק הסיבה שלא צפיתי בו
אני לא רק מעריץ את ספילברג בגלל הלב שלו אלא בגלל הוירטואוזיות שלו והקולנועיות שלו והגרנדיוזיות שלו. "לינקולן" היה נראה לי מהטריילרים כמו סרט טלוויזיה שהיה יכול להעשות על ידי כל אחד אחר והיה נראה פחות או יותר אותו הדבר, לא מה שאני מצפה מספילברג.
למען האמת, לא התכוונתי לעורר ויכוח, בעיקר כיוון שאני די בור בנוגע לקובריק
ורק בשנים האחרונות השלמתי קצת פערים עם "הניצוץ" ו"אודיסאה בחלל" – רק לאזכר את הפעם היחידה שבה ספילברג קיבל תסריט ש"התגלגל" מבמאי מהולל אחר…
ואל תשכח את "אקסודוס"
גם את הסרט הזה ספילברג היה אמור לביים בשלב מסוים. בתוך בערך חודשיים קיבלנו טרילוגיה שלמה של סרטים שספילברג היה אמור לביים ובטח היה עושה את זה טוב יותר.
אז רגע, אם הוא אמריקאי,
אז האוייבים שלו מדברים במבטא בריטי?
ניטפוק קל
הוא התגייס לצבא כי ההתקפה על השגרירויות ב-98. הוא נשלח לעיראק כי 11/9.
וואלה. תודה על התיקון.
(ל"ת)
נטפוק קל נוסף: סיבת הגיוס כפי שהוצגה בסרט היא שקר מוחלט
During this time, he approached the recruitment office to enlist—not, as the movie suggests, because he witnessed American lives lost on the news, but because he had always intended to join the military following school.
http://www.slate.com/blogs/browbeat/2015/01/23/american_sniper_fact_vs_fiction_how_accurate_is_the_chris_kyle_movie.html
רד פיש, זה שאתה לא מבין שזו פרופגנדה, לא אומר שזו לא.
הסרט הזה הוא פרופגנדה פוליטית.
קשה לראות את זה, כי רוב הסרטים שיוצאים מהוליווד ועוסקים בנושאים האלו, הם פרופגנדה פוליטית, כמו גם החדשות שלהם ושלנו גם כן. כל סרט שמציג את מה שקרה בעיראק כמלחמה בין חיילים גיבורים לטרוריסטים חסרי מוסר, הוא פרופגנדה. זה שזה תואם נקודת המבט של רוב הציבור במערב את האירוע, לא עושה את זה פחות פרופגנדה. אלא רק מוכיח שהיא עובדת.
אם זוכרים שמה שהיה שם זאת בעצם התקפה של המעצמה הגדולה בעולם, על מדינה שלא היוותה עליה שום איום ולא תקפה אותה. שמה שהיה שם זה הרג של מליוני עיראקים, בשל אינטרסים של כסף ותו לא. אם רק זוכרים את זה, מבינים כמה זו פרופגנדה. שמה לעשות, עובדת מצוין.
אגב, בישראל יש דוגמה מצוינת למשהו דומה. בישראל שתי תחנות הרדיו הפופולריות נשלטות ע"י הצבא, והן כמובן משרתות את האינטרסים שלו, אבל איש לא מרגיש שזו פרופגנדה, משום שהתחנות האלה לא שונות בהרבה במסרים שלהן מתחנות השידור האזרחיות. שגם מי שעובד בהן, נתון, כמו כל האזרחים כאן, לפרופגנדה שמציפה אותנו מכל פינה, עד כדי כך שאנחנו לא רואים אותה ולא מודעים לקיומה.
סופ"ש טוב לכולם
אני חושב שלהסתכל על כל סרט כזה כפרופגנדה פוליטית, זו פרופגנדה פוליטית בפני עצמה.
ולהגיד שcמלחמת עיראק נהרגו מליוני עיראקים,
שעיראק מעולם לא היוותה שום איום על ארה"ב ושהמניע של המלחמה היה כסף ותו לו, זו לא פורפגנדה פוליטית, ואחת זולה במיוחד?
במילה אחת- לא.
עיראק מעולם לא היוותה איום על ארה"ב.
האיום היחידי שהם היוו היה להתחרות איתם בשוק הנפט.
הסיבה הרשמית לפלישה האמריקאית לעיראק הייתה "יש להם נשקים ביולוגים וכימיים להשמדה המונית".
בפועל האמריקאים לא מצאו שם נשקים כאלה.
הסיבה האמיתית לפלישה לעיראק היתה כלכלית. שום נשק להשמדה המונית לא נמצא, האזרחים העיראקים נהרגו בהמוניהם וסובלים עד היום מתוצאות המלחמה הזאת שהן חוסר יציבות וצמיחת פנאטים גרועים הרבה יותר מסדאם, כמו דעא"ש. המרוויחים מהמלחמה הזאת הם עשירים אמריקאים ששולטים בתעשיות הנפט, הנשק, והבניין. על "שיקום עיראק" הרוויחו חברות בנייה אמריקאיות מליארדים של דולרים.
העובדה שאתה לא מכיר את העובדות האלה מראה כמה פרופגנדה פוליטית אמריקאית (שמקיפה אותנו מכל פינה, כמו הסרט הזה) עובדת.
כמעט שדייקת. האשמים הם היהודים וישראל, לא חברות הנפט.
אני לא מתייחס לטעות ההגיונית לפיה כתוב "מליונים" כשאין מליונים. זה בגלל שהמערב האימפריאליסט רוצח את הנפש, את התרבות, את הכלכלה ואת החברה, ורק אז את הגוף, ולכן כל אדם נהרג חמש פעמים, ומכאן שספירת 'מליונים' נכונה. כמובן שגם מוסלמים שרוצחים מוסלמים אחרים, זה אך ורק באשמת ארה"ב, וכיוון שעיראקים כולל גם סורים, איראנים, ירדנים ואינדונזים, גם אותם צריך להוסיף כדי להשלים ל'מליונים'.
אבל לאור ההוצאות שנגרמו לארה"ב והרווחים המועטים יחסית, ובפרט לאור הגידול העצום בתעשיית הנפט האמריקאית בשנים האחרונות שמגמד את הרווחים שנעשו בעיראק, שלא לדבר על כך שלא כולם לאמריקאים ושבאופן כללי הרבה יותר זול להגיע להסדר עם שליט מושחת מלהתחיל נגדו מלחמה, צריך להסתכל במקום אחר והגיוני יותר:
היהודים אשמים.
אחרי הכל, הרווח של חברות הנפט הוא מפוקפק ולא מהווה תמריץ מספיק. אבל לעומת זאת, ברור לגמרי מי המרוויחה הגדולה: ישראל.
– איום 'החזית המזרחית' וצבא שבשיאו היה הגדול בעולם והיווה מרכיב חשוב בתכנונים הישראליים, נעלם!
– מנהיג שהעז לירות על ישראל טילים ארוכי טווח, סולק מכסאו, נתפס והוצא להורג!!
– סדאם חוסיין תמך כלכלית במאבק הפלסטיני ואף מימן משפחות של שאהידים, וסילוק משטרו חסם את העברת הכספים, לשמחת ישראל!
– זמן קצר אחרי הפלישה לעיראק, ישראל פלשה לערי הגדה ובודדה את עראפת. כשבוע וחצי לאחר תחילת הפלישה לעיראק, פלשה ישראל; וכשבוע וחצי לאחר שארה"ב הודיעה על סוף המלחמה, ישראל הודיעה על סוף המבצע שלה. מקריות? רק מי שמוחו שטוף בפרופגנדה יאמין.
– הניאוקונים התומכים בפלישה לעיראק היו כמעט כולם ידידי ישראל, חלק ניכר מהם יהודים שחלקם אף בעלי קשרים עם ביבי וניסו לקדם את האינטרסים שלו.
– העיראקים עצמם הכירו בכך שהסיבות לפלישה עלולות להיות "נפט וישראל", ויהודי בשם ג'ו קליין כתב ב-2003 ב"טיים" היוקרתי ש"A stronger Israel is very much embedded in the rationale for war with Iraq".
בקיצור, אף שייתכן שיש אשמה תורמת לתעשיית הנפט, הרי שעיון פשוט יעלה שהאשמה האמיתית היא ישראל והיהודים התומכים בה.
העובדה שאתה לא מכיר את העובדות האלה מראה כמה פרופגנדה פוליטית יהודית (שמקיפה אותנו מכל פינה, כמו הסרט הזה, ואפילו מסתירה את עצמה תחת פרופגנדה פוליטית אמריקאית) עובדת.
נחמד
אני מניח שזה נכתב בציניות. מה שמצחיק זה שממשלת שרון ככל הנראה התנגדה למבצע נגד סדאם חוסיין בטענה שאיראן היא האיום האמתי ולכן "להוריד" את האויב מספר 1 שלה זה לא בדיוק צעד חכם. כמובן שהמלחמה עלתה (בערך) 2 טריליון דולר, הרבה מעבר לכל רווח נפט שארה"ב הייתה משיגה מעיראק. מעניין שהתפיסה הזו כ"כ נפוצה גם בקרב אלו שאינם מחזיקים בתפיסות מרקסיסטיות.
חוק הדוב, כמובן.
חוק פו.
אבל לא המצאתי אף טענה שם ואף טיעון, וכולם הועלו הרבה פעמים, חלקם אפילו באתרים יותר מכובדים מאלה שנוהגים להפיץ את קונספירציית הנפט, וההגיון הפנימי הוא לא פחות מאשר כל תיאוריית קונספירציה אחרת.
רק צריך להיות 'הרביעי בגודלו בעולם' ולא 'הגדול בעולם'.
(ל"ת)
סחתיין טווידלדי
הודעה מושקעת, ותפסת אותי בטעות רצינית עם מספרי ההרוגים. פשלה שלי. זכרתי מספרים מופרעים, אבל טעיתי בפקן סדר גודל. לא הולך ברגל.
אבל מה לדעתך התשובה לסוגיה המהותית שציינתי? נשק להשמדה המונית לא נמצא בעיראק והממשל האמריקאי הובך מאוד, אמנם אף אחד מאנשי הממשל לא שילם בחייו על הטעות הזאת (בניגוד ל"רק" 100,000 אזרחים עיראקים), אבל הם בודאי התביישו נורא.
אז מה אם כו הסיבה האמיתית למלחמה הנוראית הזאת? טעות תמימה? אופס? מישהו טעה בדו"ח וכתב "יש" במקום "אין" ובעקבות זאת המעצמה החזקה בעולם ובעלות בריתה יצאו למלחמה הרסנית של שנים?
לקיפוד-
אתה מסתכל על העניין בצורה לא נכונה.
השאלה היא לא כמה עלתה המלחמה וכמה כסף נכנס מנפט בעקבותיה.
השאלה היא מי שילם את העלויות של המלחמה, לאן הכסף הזה הלך, ומי נהנה מהרווחים שהניבה המלחמה.
איש לא טוען שהאזרח האמריקאי הפשוט נהנה מרווחי המלחמה. אין ספק שהוא נושא בעלויות. טריליונים כאמור. אבל טריליונים שממש לא נעלמים באויר, אלא זורמים לכיסן של חברות ענק שמקורבות לאנשים שמחליטים על היציאה למלחמה.
לדוגמה, חברת הענק האליברטון, שעסקה בבניה ותחזוקה של מבנים צבאיים ושדות נפט, הרוויחה 17 מליארד דולר (!!!) ממלחמת עיראק. הצ'רמן והמנכ"ל של האליברטון עד שנת 2000, היה דיק צ'ייני. סגן נשיא ארה"ב בתקופת המלחמה.
סליחה, אבל שוב: הרווח של היהודים היה גדול הרבה יותר.
וכבר הבהרתי: החיצים מצביעים על הלובי היהודי והאינטרסים הישראליים. אם מחליטים שיש סיבה אחת מוסתרת, בלעדית וקונספירטורית, זקני ציון הם הסבר הרבה (!!!) יותר משכנע מחברות הנפט, מהסיבות שציינתי.
(אם, מצד שני, מחפשים הסבר קצת יותר מורכב וקצת יותר רציני מ'פרופגנדה אמריקאית' והאשמותיו של ראנד פול, יש סדרה שלמה של ספרים, מ-Plan of Attack של וודוורד ואילך, שמתארים את הדינמיקה הקבוצתית, ההתנהגות העיראקית והאמריקאית, החשבונות הישנים והשכנוע-העצמי שהוביל למלחמה. אפילו הערך בויקיפדיה שמוקדש ל-Rationale for the Iraq War קצת יותר מורכב מ'זה הנפט').
why not both?
תעשיות הנפט והנשק חברו ללובי היהודי ישראל וערב הסעודית (המפיצה הגדולה של איסלמיזם סוני ומתחרה גדולה בשוק הנפט במזה"ת) כדי להפיל את עיראק.
ואחרי מה שטווידלדי כתב, באמת שאין לי מה להוסיף.
(ל"ת)
דוגמה מאזורנו-
519 ילדים עזתים נהרגו ביולי אוגוסט האחרונים.
כמה מהם לדעתך סיכנו חיילים?
דוגמה של פרופגנדה מאזורנו.
אמנם ג'יזברה בצד שלך, מה שמשום מה וחוק פו לא שמת לב כנראה, אבל הגדרת "ילד" בדו"ח של ה-519 – גם אם נניח שהספירה מדוייקת, וההיסטוריה מלמדת שלא בהכרח (http://presspectiva.org.il/%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%A1%D7%98%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A2%D7%96%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%94%D7%9C%D7%9A-%D7%A6%D7%95/)- היא "מתחת לגיל 18". וזה, אפעס, כולל מן הסתם גם כמה לוחמים בגיל 17 (בסטטיסטיקה של ה-PCHR יש עליה מוזרה בגיל 17, וכבר היו לוחמי חמאס מתחת ל-18. היי, אפילו בצה"ל היו כמה לוחמים מתחת ל-18 במהלך ההיסטוריה).
תלוי בהגדרה שלך ל"סיכנו"
כי הרי ידוע (ומתועד) שחלק מהם החזיקו נשק וירו. אבל מלבדם יש את אלו ששימשו מגן אנושי, גם בניגוד לרצונם. כשחייל נמצא במצב כזה, הוא צריך להגן על עצמו, אחרת הוא ימות. אני חושב שזה נכלל תחת ההגדרה של "סיכנו חיילים".
תחת ההגדרה הזו, הייתי אומר שרובם המוחץ.
האם זה הוגן? לא. צודק? לא. מלחמות אף פעם אינן כאלו. אבל הניסוח שלך, שאם יורשה לי- מתעלם באלגנטיות מהמציאות, נשמע לי כפרופוגנדה בוטה לא פחות מזו שאתה מלין לגביה.
כנראה שרובם
מתוך 1.8 מליון אנשים בעזה, 200,000 חמושים, יכולים להיות לא מעט כאלו שהם פחות מבני 17.
בתור מי שהיה בעזה בקיץ האחרון, אתה לא מסתובב שם בתחושה של "אני יכול לעשות מה שאני רוצה איזה יופי". אתה עסוק בלחשוב על המשקל המוגזם שאתה סוחב, על השמש, על הזיעה מתחת לווסט ולקסדה, על המטענים שנמצאים בכל מקום, על הצלפים, על החבר'ה, על הבית, על המשפחה.
אתה בטח לא מסתובב כמו איזה שר צבא רומי ורק מחפש ילדים קטנים להרוג. להפך.
רוב ההורגים בעזה לא נפגעו על ידי חיילים בשטח.
הם נפגעו על ידי פגזים וטילים.
אבל חלק לא קטן
נפגע עקב היותם של חיילים בשטח. ראה לדוגמה ההפגזה הארטילרית המטורפת על רפיח בעקבות החטיפה של הדר גולדין.
השאלה היא האם הילדים שנהרגו במבצע סיכנו חיילים.
בהתחשב בעובדה שהם נהרגו בהפצצות נרחבות, שבהן היה ברור וידוע שיהיו אזרחים שיהרגו, אני חושב שהתשובה היא "לא".
ומראש: לא אמרתי שההחלטה להפגיז לא הייתה לגיטימית. לא אמרתי שהאוכלוסיה האזרחית בעזרה לא הייתה מעורבת, או לפחות מעורבבת, עם לחימה או לוחמים. רק אמרתי שהילדים הללו לא נהרגו כי הם היוו, אחד אחד ובצורה ברורה, איום על חיילים. מה שדולב כתב, שרובם סיכנו חיילים, נראה לי לא מדויק.
אשמח אם מישהו שמכיר את המצב בשטח – הן מבחינת ההרוגים בעזה, הן מבחינת הכוחות הלוחמים – יתקן אותי.
טוב, בבקשה לא.
אני משתדל להימנע כמה שפחות מהגבלת דיונים, אבל התרחקנו מאוד מהנושא של הסרט, ואני רואה לאן זה הולך, אז בבקשה, קחו את זה למקום אחר.
יש לי כיוון אחר מעולה!
מה לגבי דיון על התועלת והסיבות להגבלת נושאי השיחה באתר?
תת-סעיף, על מה מותר לדבר ועל מה לא?
היי, תאר לעצמך, מישהו כבר דיבר על זה פעם!
ואפילו סיכם הכל בעמוד אחד מסודר. מי היה מאמין.
http://www.fisheye.co.il/faq/faq_comments/
טוב, בזכות הדיון הזה למדתי לעשות לעצמי אווטאר, זה כבר משהו, לא?
(ל"ת)
עכשיו הכל ברור
אוף טופיק זה סבבה, אבל יותר מידי אוף טופיק זה לא סבבה.
אוף טופיק זה לא סבבה,
אבל זה דורש יותר מדי micro management מכדי שיהיה שווה את ההתעסקות.
ברצינות עכשיו
לדעתי ממש אין צורך להגביל את הדיון. שום דיון.
אנחנו לא יושבים פה בועדה שצריכה לקבל החלטה ואם היא תסטה מהנושא יותר מידי, היא תצטרך להתכנס עוד פעם.
כל ניסיון לשים גבול בין אוף טופיק לגיטימי ללא לגיטימי הוא ניסיון מלאכותי ומבולבל.
אני מניח שעיסוק בפוליטיקה זה מה שמרתיע את רד, שמנסה לשמר פה איזו בועה של אסקפיזם, ושאם הדיון היה סוטה לכיוון של ויכוח על גלידה שוקולד או גלידה תות, זה לא היה מרגיז את בעל הבית באותה מידה וגורם לו להתחיל למחוק תגובות.
אבל ההפרדה הזו היא מלאכותית. וזה מתקשר להודעה הראשונה שלי כאן- הכל פוליטי. סרטים הם פוליטיים. לפעמים דווקא כשנדמה שהם לא פוליטים- הם הכי פוליטיים, כמו במקרה של הסרט הזה.
יש אינסוף דרכים להציג את המציאות- דווקא במאי שלוקח נושא כמו המלחמה בעיראק- ומתיימר להציג אותו באור לא פוליטי- יעני אובייקטיבי- זה הכי פוליטי.
סטיתי מהנושא.
מה שאני רוצה להגיד זה שאי אפשר להציב את הגבול הזה. הוא פשוט לא קיים, כל ניסיון להגביל את נושאי השיחה המותרים הוא מלאכותי ובהכרח פוגעני.
זה אתר על סרטים.
וזה יישאר אתר על סרטים גם אם יהיה פה טיפה יותר חופש לאנשים להביע את עצמם.
שמת לב?
"סטיתי מהנושא". מה עשית? עצרת.
בדיוק.
בסרט על המלחמה בעיראק,
זה און-טופיק לדבר על המלחמה בעיראק. אבל אם אתה רוצה להתווכח על "צוק איתן" או על גלידה, קח את זה למקום אחר, כי זה אוף טופיק.
yes boss.
(ל"ת)
הטעות הפרוידאנית בכותרת שלך
היא Hilarious, אבל נפסיק כאן כמו שרד פיש ביקש.
בהתחלה חשבתי שהסרט סביר אבל אז צפיתי ב"זעם"
צפיתי בשני הסרטים בהפרש של יום וזה הדגיש לי את הכישלון של הסרט הזה. זעם נמצא כמה רמות מעל.
מסכימה עם כל מילה (ומוסיפה את המשחק המאד גרוע של כל הדמויות) -אבל כל כך נהניתי מהסרט!
אמנם היו המון רגעים של תלישת שערות (הסצנות עם אשתו, הסצנות שמתיימרות להביע רעיון או עיקרון חשוב) – אבל בגדול זה פשוט שעתיים של כיף. מומלץ למי שבא לקולנוע בלי שום רצון לרדת לעומקים או פשוט לחשוב. אני עפתי על זה
סרט חלש מאוד, סתמי, בלי פואנטה ממשית
שמחתי לראות שהביקורות הראשונות ב IMDB נתנו לו ציון 1 מתוך 10 (דירגתי 2 מפאת כבוד לאיסטווד קשישא), כי זה היה באמת די גרוע. כל קלישאה אפשרית פטריוטית נמצאת כאן, הסצינות בעירק סובלות מחוסר ליטוש משווע, הסצינות בארה"ב מרושלות ועייפות מתוכן. חבל. קתרין ביגלו הוכיחה עם 'מטען הכאב' שלה שעדיין אפשר לעשות סרטי מלחמה מצוינים בשנות האלפיים, לשם השוואה.