לרוב כשקומדיות לא עובדות, האשמים המיידיים הם התסריט, השחקנים או העריכה. הרי מה בדיחה צריכה? פאנץ' טוב, שחקן עם תזמון מוצלח, ועורך שידע לקחת את התזמון הקומי המוצלח הזה ולעשות איתו משהו. "אמסטרדם", סרט שהוא לא גרוע בכלל אבל הוא בהחלט ירידה ברמה מסרטים אחרים של דיוויד או. ראסל ("חלום אמריקאי", "אני אוהב האקביז"), מראה שמדי פעם אלה דווקא האנשים הבלתי נראים שיכולים לעשות את ההבדל. במקרה הזה: המוזיקה המקורית של דניאל פמברטון, מלחין שבסך הכל יודע את העבודה, אבל מתישהו הוא ודיוויד או. ראסל החליטו שהמוזיקה שהוא יוצר צריכה ללכת כנגד הקומדיה של הסרט וליצור אווירה מלודרמטית במקום, נו, אווירה של קומדיה.
אולי הבלבול הזה נובע מכך שהסיפור הוא קצת מבלבל – הסרט מתחיל בשקופית שמספרת ש"הרבה ממה שאתם הולכים לראות באמת קרה", אבל רק בשלב מאוד מאוחר אנחנו מתחילים להבין מה הפואנטה שלקראתה אנחנו מתכנסים. בינתיים, הסרט מתחיל בכך שרופא חצי יהודי ועורך דין שחור נשכרים לבצע נתיחה לאחר המוות בגנרל אותו הם הכירו אישית כשכולם שירתו יחד במלחמת העולם הראשונה, והצרות שנופלות עליהם כתוצאה מכך. כל זה נשמע כמו קומדיה של טעויות, אלא שבשלב כלשהו, כשהדמויות מבינות מה מונח על השולחן, הסרט מתחיל להרצין, וזה כשהוא לא עסוק בלשאול את עצמו על מהות האהבה. בעיה די חמורה, כי הסרט פורח כשהוא קומדיה של טעויות ועובד הרבה פחות טוב כשהוא עושה את שני הדברים האחרים הללו.
ובכל זאת, אי אפשר שלא לשים לב שיש הרבה בדיחות בסרט שהפסקול לא מאפשר לנו לצחוק מהן כי במקום לתת לנו מקצב קליל או לעצור את המוזיקה לשנייה כדי לאפשר לנו לעכל, אנחנו נאלצים להמשיך הלאה בסצנה עם המנגינה הדרמטית. אני לא אומר שהאולפן היה צריך לעשות מעשה "יחידת המתאבדים" ולהכניס את עורכי הטריילר כדי להעיף את המוזיקה המקורית, אבל אם מישהו מתישהו יעשה איזה גרסת במאי עם פסקול חדש לחלוטין – יש מצב שיהיה שווה לבדוק את הסרט מחדש.
כי שאר המרכיבים בסרט הם… טוב הם לא נהדרים – אבל הם יודעים לעשות את העבודה. בגזרת המשחק, כריסטיאן בייל שוב מוכיח שהוא צריך רק תסריט מינימלי כדי להפנט, ואין לי ממש זמן או מקום לדבר על שאר השחקנים – בכל זאת מדובר בקאסט שכולל את מרגו רובי, ג'ון דיוויד וושינגטון, מתיאס שונארטס, מייקל מאיירס, מייקל שאנון, טיילור סוויפט, כריס רוק, רוברט דה נירו, טימותי אוליפנט, רמי מאלק, אנה טיילור ג'וי וזואי סלדנה. אגיד זאת כך: כל השחקנים עושים עבודה טובה עד טובה מאוד, אבל אני לא חושב שמישהו פרט לבייל ממש מתעלה לדרגת מעולה. מתחרים צמודים הם כנראה אנה טיילור ג'וי, המגלמת אשת חברה גבוהה ומתיאס שונארטס המגלם שוטר.
בעיקר מה שחסר זה קצת ניצוצות בין הזוגות השונים שיש בסרט. דיוויד או. ראסל הוכיח כמה פעמים שהוא יודע לביים כימיה בין שחקנים שמשחקים זוגות נאהבים והפעם הכימיה הזאת חסרה. אולי כי נושא הסרט הפעם הוא חברות ונאמנות יותר משהוא רומנטיקה – אם כי הסרט בעצמו כן חושב שהוא סרט על אהבה, אז אני לא יודע.
התסריט הוא כנראה החלק הכי טוב בסרט – כן, סוף הסרט שובר חזק לכיוון מסוים ואולי בגלל המעבר בין ההרפתקאות שהיו לנו עד כה ל"ועכשיו ברצינות", ואולי סתם כי או. ראסל התפזר – המעבר הזה אינו חלק, חוזר על עצמו, מבהיר דברים שלא נחוץ להבהיר ובכלליות הופך לכבד דווקא במקומות שהוא היה צריך להיות קליל, אפילו כשגורל המדינה נמצא על כף המאזניים. עם זאת, עד אז או. ראסל כותב ומביים כמו שאנחנו מצפים ממנו – דיאלוגים מצחיקים, סיפור מעניין וקוקטייל בין האמיתי והבדיוני שעובד לטובת הסרט. יש כמה חלקים שלא לחלוטין עובדים על המסך – שיר השטויות אמור להיות יותר כיפי ויפה, נניח – אבל אפשר לראות למה זה עבד בתסריט.
בכלליות, נראה שמשהו בסרט הלך לאיבוד בין הצילומים – שם נראה שכולם מאוד נהנים, עובדים טוב אחד עם השני ועם החומר שאו. ראסל נתן להם ומה לא – ובין חדר העריכה, שם איכשהו הכל נהיה פחות כיף, קליל וזורם. ואם עברתי את כל הביקורת הזאת ולא הזכרתי לחיוב את עבודת הצילום של עמנואל לובצקי, זה אמור להגיד לכם מספיק על ההישגים שלו בסרט הנ"ל. או אם לשפוט אותו לכף זכות, לכל הפחות להגיד שהוא לא כאן כדי לתת למצלמה להיות הכוכבת של הסרט אלא רק כדי לתמוך בשאר הדברים.
לא הייתי רוצה שהרושם מ"אמסטרדם" יהיה שלילי – אני כן חושב שהתסריט חזק ברובו ושהמשחק טוב, וזה בכלל לא מעט – אבל כשאני מפרק את הסרט אני פשוט מתאכזב, לא רק כי בגלל שזה סרטו החדש של יוצר שהיה נראה שהוא בדרך להמשיך ולהתפתח ולספק לנו עוד ועוד יצירות נהדרות, אלא גם בגלל שהוא גייס צוות כל כך מוכשר לפני ומאחורי המצלמה, ועדיין משהו בכל הסיפור הזה פשוט יצא פחות טוב ממה שהיה אמור להיות. ועכשיו נותר לי רק לתהות האם זה באמת, בבסיסו, בעיקר באשמת המוזיקה.
הכי מוזר לי בסיפור: עמנואל לובצקי
סרט ראשון שלו מאז 2017, שלושת הבמאים הבולטים ששיתפו איתו פעולה עשו מאז סרטים בלעדיו (מאליק, קוארון, איניאריטו). ואז הוא חוזר עם במאי שלא שיתף איתו פעולה פעם, ואמנם הצילום פה יפה (וגם הסרט אחלה לדעתי), אבל הוא ממש לא פורח פה כמו בסרטים הקודמים.
למה לעזוב את כל הקבועים שלו ולפרוש לכמה שנים ואז לחזור עם זה?
גם בדף הסרט הבעתי תמיהה עוד לפני שהסרט יצא בשילוב עם תקווה קטנה שהוא יודע מה הוא עושה.
לא רק שהסרטים של או ראסל לא יפים לעין במיוחד, לרוב הם לא נעימים כל כך מבחינה אסתטית.
הוא יודע מה הוא עושה, אבל זה לא "התרומם" ממש
או ראסל אוהב שוטים די קצרים. יש הרבה פעמים זוויות ותנועות מצלמה יפות שמזהים שהן של לובצקי, אבל זה די מהר נחתך ועוברים לשוט הבא.
שוב, צילום יפה ואחלה סרט, אבל בשביל קאמבק של 5 שנים מאחד הצלמים הכי מוערכים שעדיין פועלים ואולי אי פעם, מאכזב מאוד.
לא ציפיתי שהשצילום רע, מבין מה אומר.
האחים כבן ידעו להשתמש בלובצקי באופן די מעניין בלקרוא ולשרוף. הסרט לגמרי נראה סרט האחים כהן אבל הנגיעות של לובצקי היו עדיין מורגשות (במיוחד סצנות החוץ).
כמה בעצם זמן מסך יש לרוברט דה נירו, אניה טיילור ג׳וי וטימותי אוליפנט?
אלה השלושה שהכי מעניינים אותי בקאסט בפער די גדול ואני מבין שהם דמויות משנה, אבל עד כמה?
דה נירו בתפקיד משנה משמעותי
טיילור ג'וי בתפקיד משנה משמעותי
אוליפנט בא להגיד שלום
דייוויד או ראסל מנסה לעשות ווס אנדרסון.
קודם כל, זה תסריט קלאסי של אנדרסון. והשחקנים שלוהקו מגישים את השורות כאילו שהם משחקים בסרט עם קצב של אנדרסון. שם הדמיון נגמר.
מבחינת בימוי זה מרגיש כמו סרט של דייוויד או ראסל, ויש כאן את אותה אסתטיקה שיש בכל העבודות שלו בשנים האחרונות, רק עם היילייטס שונים ומעט יותר סטורציה, כנראה בשביל הלוק הוינטג׳י.
אבל בשורה התחתונה ראסל לא יכול לאחד את כל האלמנטים שיש בתסריט האנדרסוני הזה: שילוב של הייפר ריאליזם, מינימליזם, הומור ודרמה ביחד. צריך שגם האלמנטים הטכניים יתמכו בוייב של התסריט, בעיקר אם זה תסריט שמרגיש כל כך ספציפי בוייב.
התוצאה היא בלאגן, וסרט עם טון לא ברור. אני אהבתי את הניגוד הזה ואת הבלאגן, אבל אני גם יכול להבין למה הסרט לא מצא את הקהל שלו.
זה כנראה לא המקרה הכי ברוטאלי של התנגשות בין תסריט לבימוי אבל בהחלט מקרה בוחן מעניין.
איזה משחק משעמם של בייל, שטיקים שביצע בעבר באופן מוצלח יותר. בעיניי רחוק מאד מ״הופעה מהפנטת״ כפי שנטען בביקורת.
(ל"ת)