צרפתים. אי אפשר איתם, אי אפשר להכין חמאה כל כך טעימה בלעדיהם. הם גם די טובים בקולנוע, כפי שיעידו שני הסרטים עליהם אנחנו מדברים היום, שניהם הוקרנו לראשונה במגרש הביתי של פסטיבל קאן. "אנטומיה של נפילה" זכה בדקל הזהב בעוד "הקדירה" בפרס הבימוי. עד הסיבוב החוזר כבר היה לגמרי ברור מי ניצח בתחרות הזו – כש"הקדירה" הוכרז כמועמד הצרפתי לאוסקר, כולם רק דיברו על העובדה שהוא לא "אנטומיה" והאם זה בגלל משהו טכני או שיש פה עניין פוליטי פנים-צרפתי או מה. בסוף "הקדירה" לא היה מועמד לאוסקר ו"אנטומיה" היה מועמד לחמישה אוסקרים, זכה באחד וגרם לחצי עולם להפוך למעריצים של הכלב מסי.
מפתה מאוד לדפוק פה איזה דל"פ רותח ולהגיד שבעצם אוסקר התסריט המקורי + 96 אחוזי טריות ברוטן + הלקטורים של פסטיבלי ירושלים וחיפה בחפיפה נדירה + מלא ביקורות מצחיקות בלטרבוקסד בעצם טעו. אך אבוי, אין לי הרבה דברים רעים לומר על "אנטומיה של נפילה", אאלץ ללכת עם הזרם ולהגיד שזה סרט ממש ממש טוב. ובעצם, גם ל-97 אחוזי הטריות של "הקדירה" אין לי טענות – גם זה סרט טוב מאוד. אפילו אוסיף אמירה על זה שתחרויות באמנות אמורות להיות דרך כיפית להרים לסרטי אותה שנה ולהפיץ אותם לקהלים חדשים, לא מירוץ אל הזהב שבו רק המנצח ראוי לשבחים ולתהילה בעוד המפסיד נשכח. "זה כבוד להיות מועמד" זו לא רק קלישאה, זאת האמת.
הנפילה ב"אנטומיה של נפילה" מתייחסת גם לנפילה ממשית אבל גם לזוגיות המתפוררת של צמד אינטלקטואלים, שניהם מוצבים לבחינה חוזרת במשפט ארוך, מתקושר ומסובך. סנדרה הולר וסמואל תאיס מגלמים כאן דמויות שגם נקראות על שמם. היא סופרת, הוא מורה עם שאיפות ספרותיות שהוא לא מצליח לממש, וביחד הם מגדלים את בנם בן ה-11 דניאל ואת הכלב החמוד סנופ. המשפחה גרה באיזה חור מושלג ומשמים בצרפת, עוברת בין צרפתית לאנגלית וסובלת מהגרסה הבורגנית ל-"קדחת ביקתה". יום אחד הגבר נופל אל מותו והעדויות לא מצליחות להכריע האם הוא קפץ או שמישהו דחף אותו. משם והלאה נפרש משפט מפותל ומלא תפניות, שמעלה כל מיני שאלות דרמטיות על זוגיות, נראטיבים וגבולות היכולת שלנו להבדיל בין אמת, זיכרון, אמונה ופנטזיה.
התסריט (כאמור, זוכה האוסקר) של "אנטומיה" די אדיר מלכתחילה, אבל נעשה ממש מבריק בזכות הבימוי והעריכה המתעתעים שלו, שבכל רגעים משחקים לנו בציפיות. הסרט הזה נוצר בעולם שבו כולנו מכירים היטב את על הטריקים של סרטי מתח עם טוויסטים ויצירות פשע אמיתי, כך שהסרט יודע בדיוק איך ללחוץ לצופיו על כל הכפתורים, פעם לכאן ופעם לכאן. הסרט יודע, למשל, שפלאשבקים יתפרשו עבורנו בתור האמת המוחלטת, אז הוא יודע מתי להציג לנו אותו בשלמותו ומתי לחתוך ממנו, כדי שנדע מספיק בשביל להגיע למסקנה מסוימת ואז רק נתבלבל עוד יותר.
כל זה אולי לא היה עובד כל כך טוב עם שחקנית טובה פחות מהכוכבת הבלתי מעורערת שלו – סנדרה הולר, שגם זכתה עליו למועמדת מאוד מוצדקת לאוסקר. כל דמות בסרט רואה בה משהו אחר, לפעמים כמה דברים בו זמנית, והיא מצליחה להיות כל הדברים האלה יחד. היא מקסימה, רגישה, סוערת ואכזרית בעת ובעונה אחת, מושא אהבה נחשק אבל גם פאם פאטאל מלחיצה, אישה מורכבת שמכאיבה למי שהכי קרובים אליה אבל גם רעייה מכילה שמוכנה להקריב לא מעט למען אהובה. אך הכל עובד ביחד? לא בטוח שהכל עובד ביחד. אולי חלק מהדברים האלה הם אשלייה שהדמות יוצרת במכוון, אולי היא יום ככה-יום ככה, אולי לא זה ולא זה. וזה בדיוק העניין.
בתוך כל הבלאגן הזה, הבסיס הכי יציב להיאחז בו היא דמותו של הילד דניאל (מילו משאדו גארנר, מהילדים-שחקנים הכי טובים שראיתי). נקודת המבט של דניאל קצת דומה לשל הצופה – הוא מתחיל את הדרך כמעין חוקר שמחפש אמת מגובה ראייתית, אבל העלילה כל הזמן דוחפת אותו לכיוון ההפוך – אל הצורך להבין את הסיטואציה דרך הרגש ולא השכל. העובדה שדניאל נפגע בילדותו בתאונה שהשאירה אותו לקוי ראייה בטח לא עוזרת לו במאמצי הבלשות. דמות המראה שלו היא זו של עורך הדין של הגיבורה (סוואן ארלו), שמתוקף תפקידו בחייה לוקח את הצד שלה באופן מוחלט, אבל לא לגמרי מצליח להתחמק מהשאלות המתבקשות.
אם לצטט מסרט אחר שמוקרן כרגע בקולנוע ("חדר משלו"), השאלות בסרט הזה מעניינות הרבה יותר מהתשובות, לכן מומלץ לא לצפות בו לבד. זה סרט שנעשה עוד יותר טוב אם ממשיכים לנתח אותו אחרי הצפייה, כי יש כל כך הרבה לתוך מה לצלול וזוויות לבחון אותו מחדש דרכן.
ואחרי שהסברתי שוב ושוב כמה זה לא הגיוני להשוות בין שני הסרטים, אני אגיד שזה בעצם לא הגיוני כי "הקדירה" הוא בבירור הסרט שנדפק מההשוואה, ולא מגיע לו. הוא באמת סרט סבבה מאוד, אבל הוא גם סרט חמודי כזה, רומנטי על גבול הנאיבי, מתוק כמו ללקק דבש ישר מהצנצנת. הוא מנסה לעשות משהו אחר לגמרי – והמשהו הזה הוא להתענג על הדברים הקטנים בחיים בדרך נטולת הציניות והמוחלטת שבה ילדים נהנים מדברים. בהתאם, הגיבורים שלו הם חבורה של צרפתים מזדקנים בבגדים יפים שמעניקים משמעות לחייהם דרך ההנאה מאמנות טובה, ספציפית קולינריה. הם נפגשים כדי לאכול דברים מיוחדים ואז מתפלספים על הדברים המיוחדים שהם אכלו. אמנם אין לי מבשלת פרטית או אחוזה כפרית בצרפת, אבל תחליפו "אוכל" ב"סרטים" ואני קצת יותר מדי מזדהה.
"הקדירה" הוא סרט דל למדי בעלילה, ואת רוב זמנו הוא מקדיש לבישול, אכילה או שיחות רומנטיות וחמודות בין הגיבור לשפית העובדת בביתו (בנואה מג'ימל וג'ולייט בינוש, אקסים במציאות). הם מבשלים יחד כבר 20 שנה, כשהיא עצמה השפית שמנהלת את המטבח והוא מתפעל את האירוע כולו – קצת מבשל, קצת מארח והרבה חופר לחברים הסקרנים שלו. השניים מנהלים גם מערכת יחסים רומנטית ומינית ארוכת שנים והוא מאוד רוצה להתחתן, אבל היא מסרבת שוב ושוב.
יש כמה קווי עלילה קטנים – בניית תפריט לארוחה עם אורח עשיר, ילדה עם כישרון בישול מפתיע וגם דברים שלא מזכירים את "רטטוי" – אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שוטים ארוכים של פרחים, יערות, בגדים יפים, הפנים (או הגב) של ז'ולייט בינוש, וגם אוכל, וואו אמאלה כמה אוכל. אגב זה הכל אוכל אמיתי, כן הכל, אין פה דבק שמתחזה לחלב וגם כל הירקות נבחרו ככה שייראו כמו ירקות מכוערים ואותנטיים מהתקופה וגם יש סצנה ממש ארוכה שבה הגיבור מתעסק ברגליים של תרנגולת תיזהרו.
לא כל מה שקורה ב"קדירה" נופל למחוזות הכיף והצחוקים, אבל בסוף זה סרט שרק רוצה שתעצרו רגע כדי להריח את הפרחים (כאילו, באמת, תראו איזה פרחים יפים!), אז הוא לחלוטין נופל לקטגורייה של פיל גוד קליל. מה לזה ולאוסקר? בעיקר איכות העשייה שלו, שכפי שציינתי קודם תהיה כיפית עוד יותר אם אתם קצת בקיאים באמנות אימפרסיוניסטית. הסרט מצולם כמו תערוכה קבועה במוזיאון אירופאי, כשרוב הזמן הוא מעלה לראש ציורים של מונה, פיסארו או רנואר, אבל לפעמים פוזל קצת לכיוון אמנות ניאו-קלאסית, בארוקית או רומנטית. להשלמת האווירה התאורה מתבססת (רוב הזמן) על נרות או אור שמש טבעי והפסקול כולל את כל ציוצי הציפורים שאי פעם רציתם, לפעמים עד כדי כך ששומעים אותן יותר טוב מאשר את הדמויות. אפילו יש חתול שמיילל ברקע כל הזמן, אבל הוא לא נכנס בשום שלב לפריים. חבל.
אם לחזור רגע לתחילת הטקסט, ההשוואה בין "אנטומיה של נפילה" לבין "הקדירה" היא מוזרה בעיקר בגלל שאלה סרטים שונים לגמרי שמכוונים למטרות מרוחקות מאוד. פשוט היה להם את חוסר המזל לעבור את אותו המסלול באותה השנה, ואז לצאת גם בארץ בהפרש של שבועות ספורים. זה בעצם הברבנהיימר הצרפתי. "אנטומיה של נפילה" הוא כוכב פסטיבלים מהסוג שאוהבים גם באוסקר וגם בלטרבוקסד. זה סרט רציני ורב רבדים אבל גם מצחיק ואייקוני מספיק בשביל שאנשים יצטטו בהתלהבות רגעים דרמטיים מתוכו ו/או בשביל להפוך לפאנץ' של ג'ימי קימל באוסקר. "הקדירה", לעומת זאת, הוא סרט שמתרחש בסוף המאה ה-19 ומאוהב באוכל, בבישול וברומנטיקה. הוא מומלץ מאוד לבוגרי מגמות אמנות אבל גם יתאים ל"מועדון טרום בכורה" כלשהו. אם "אנטומיה" הוא סרט מטריד וקשה, "הקדירה" הוא סרט מטריד וקשה אם באתם אליו רעבים.
אני קצת פחות התלהבתי - משני הסרטים
אבל אין ספק שהם סרטים טובים במובן של "יודעים מה הם רוצים להיות, יודעים איך לעשות את זה, ועושים את זה באופן טוב". כל התבאסות אחרת היא יותר חוסר סנכרון שלי עם השאלה "מה הם רוצים להיות", מה שנראה לי בעיקר בעיה שלי – סרטי מזון אף פעם לא היו כוס התה שלי, ואני מודה שאני מעריך את חטיפת הז'אנר של דרמות משפט/תעלומות מוות לאזורים יותר מתוחכמים ומעונבים, אבל אני מחבב – נראה לי – אותם דווקא כשהם קצת יותר "זולים" באיזשהו מקום.
או שאולי "אנטומיה" לא לחלוטין עובד לי פשוט כי אני נשארתי עם פחות סימני שאלה משאני אמור (אם הבנתי נכון איך הסרט עובד) ואז חלק גדול מה"לחשוב עליו הרבה אחר כך" הלך לאיבוד.
מה שנשאר בזיכרון, בעיניי זה לא סימני שאלה
אלא סימני תשובה.
דוגמאות לא חסר. אבל נניח ״החוש השישי״, ״החשוד המיידי״, arrival,ועוד רבים וטובים, ענו על השאלות, הם פשוט עשו את זה באופן כזה שקשה שלא לחשוב על התשובה הרבה אחר כך.
כן, יש גם סרטים עצומים שנשארו אצלי בראש שבועות אחרי ולא ענו על השאלות (דוני דארקו, מלהולנד דרייב), אבל זה לא משנה את העובדה.
אנטומיה לא משאיר שאלות, הוא משאיר ריק שקשה היה (לי לפחות) שלא לחשוב עליו במשך ימים אחר כך.
למה אנטומיה של נפילה הוא מבריק
מה שיפה בסרט הזה הוא לא רק העיסוק המורכב שלו בשלל נושאים – זוגיות, אלימות, אמביציה וכמובן יותר מהכל אמת, זיכרון ואשמה – אלא שהוא מצליח להיות מאוד אמנותי-אירופאי מבלי להיות אמנותי-אירופאי כמעט בכלל. לא רק שהוא מכיר את כל הציפיות שלנו מתעלומת רצח ומשחק בהן, הוא גם מכיר את כל הציפיות שלנו מקולנוע אירופאי ומשחק גם בהן: המצלמה לא מהורהרת (חוץ מאשר קצת בהתחלה), הדמויות לא מדברות בצורה פילוסופית (אלא אם זה מחזק את הטיעון שלהן בבית המשפט), אין משחקי אור וצל וכדומה. זה מאוד סרט של show, don't tell אבל הוא עושה את זה דרך אנשים שכל הזמן מדברים – כעדים, כהורים, כזוג, כעורכי דין – ותמיד בתוך קונטקסט שבו הגיוני שידברו כפי שהם מדברים.
נכון!
הוא מקרה באמת יוצא דופן של סרט שהוא לא בדיוק ארטסי, ולא בדיוק הוליוודי, אלא מין משהו נפרד שפשוט מרגיש טבעי, וגורם לך לתהות למה בעצם לא כל הסרטים הם כאלה. הוא גם ריאליסטי, מעמיק ומקורי, אבל גם מותח ומעניין לכל אורכו.
לגבי הקדירה
זאת לא חווית קולנוע!
אני אוהב מאד לבשל ולאכול אוכל צרפתי אבל לראות צילומי תקריב של איברי פנים שנתלשים מחיה אני מעדיף לראות בנשיונל ג'אוגרפיק, וגרגרנים שאוכלים כל היום אני מעדיף בגידי ואהרוני בשידורים חוזרים!
אל תמכרו לי את הדבר הזה כסרט, חוץ מרעב לא לקחתי איתי הביתה כלום.
עושים עוד הרבה יצירות כאלו, פשוט רובן הולכות לטלויזיה
וגם במקרה של הסרט הזה הייתה לי את התחושה שמצד אחד לשבת איתו שעתיים וחצי בלי הפסקה זה טיפה הרבה, אבל היה אפשר בקלות להנות מהכתיבה ומהמשחק המבריקים גם לשישה פרקים של שעה.
לא שאני חושב שפורמט של מיני סדרה היה מיצר תוצאה טובה יותר, אבל בניגוד להרבה סדרות מתח שמרגישות כמו "סרט מרוח", כאן נשארתי עם טעם של עוד.
טוב, עכשיו כשסוף סוף ראיתי את אנטומיה של נפילה
זה בהחלט סרט מבריק שראוי לכל השבחים שקיבל. הגענו אליו עם ג'ט לג מאוד חריף, אבל התסריט הפשוט והאלגנטי שלו מצליח להחזיק אותנו עירניים לחלוטים לכל אורכו מצד אחד, אבל גם לא להציף בפרטים מיותרים, ובעיקר להצליח להחזיק במקביל גם את הצד הרגשי, גם את הדרמה המשפטית וגם את הדיון על המהות של אמת משפטית מול ההבנה שאנחנו לא תמיד יכולים לדעת הכל. שמוסיפים את המשחק והעריכה המבריקים (הסרט היה צריך לפחות להיות מועמד לפרס עריכת הסאונד) מקבלים את מה שהוא בעיני הסרט הטוב, או לפחות החכם, מבין המועמדים לאוסקר השנה. הבעיה היחידה שיש לי לגבי המיסתורין שהסרט בונה סביב האמת המשפטית/העובדתית שמאחורי האירוע המחולל של הסרט (ואני אפרט בתגובה עם ספויילר)
אהה, ושכחתי לציין את הבחירה הפסקול המופלאה
של למצוא גירסת קאבר איומה של שיר אמריקאי סופר מוכר. ולהפוך אותה למוקד המוזיקלי המעורר חלחלה של הסרט. אני מזמזם אותו בתיעוב כבר יומיים.