כל הסרטים המסחריים המשעממים משעממים באותה הצורה, אבל הסרטים האמנותיים המשעממים – משעממים כל אחד בדרכו.
"אנה קרנינה" נחשב לאחד הספרים שכל אדם חייב לקרוא לפני מותו. מי שקבע את החוק הזה כנראה רצה לוודא שאף אחד לא ימות מרוצה מדי מעצמו, כי קריאה של 1182 עמודים (בגירסה האנגלית) של יצירת מופת של ספרות רוסית היא מסוג הדברים שנוטים להישאר ברשימת ה"דברים לעשות לפני המוות" הרבה אחרי צניחה חופשית וטיול שורשים לניו-זילנד. מה שרוב האנשים שלא למדו אותו לבגרות יודעים על אנה קרנינה זה שכל המשפחות המאושרות דומות, ואולי גם מודעים לכך שיש בסרט איזה קטע עם רכבת. אם יש ספר שצריך גירסה מוסרטת טובה שתתקצר את הסיפור ותאפשר לנו לעשות כאילו שקראנו, זה הספר. והנה, הידד! הגיע ג'ו רייט המוכשר ("כפרה"), הביא את התסריטאי העצום טום סטופארד ואת השחקנית החביבה (עליו), קירה נייטלי, ועשה בדיוק את זה: "אנה קרנינה" שלם ב-129 דקות. ולמרות הכל, מרגישים את כל כובדם של 1182 העמודים.
"אנה קרנינה" הוא סרט שבו הצורה לא רק מאפילה על התוכן, אלא כמעט מסתירה אותו. הסרט מתרחש ברובו על במת תיאטרון. השחקנים נכנסים ויוצאים מתוך תפאורות שנבנות ומתחלפות על הבמה מסביבם, מבלי לנסות להסתיר את אחורי הקלעים. חדרי הארמונות המפוארים של סנט פטרבורג הם ציורים על לוחות עץ שטוחים, שלפעמים אנחנו יכולים לראות גם את צידם האחר. יותר מזה – לעתים קרובות ההפקה גולשת מהבמה אל אחורי הקלעים, כסאות הקהל, והיציעים שמעל. התחלפות התפאורות והמשחקים בינהן עשויות בוירטואוזיות האופיינית לג'ו רייט, בנאדם שלא מכין קפה בבוקר בלי וואן-שוט מורכב באורך של שש דקות רצופות. הצורה המיוחדת הזאת להציג את הסיפור היא מקורית, מרהיבה, מלאה המצאות ולא נראית כמו שום סרט אחר. היא גם מחסלת את הסרט.
לארס פון טרייר ב"דוגוויל" השתמש בגימיק דומה מצד אחד, ושונה לחלוטין מצד שני: אצלו, הסרט כולו התרחש על במה ריקה, ואת התפאורות כולן הצופים נאלצו לדמיין. זה היה מוזר, אבל אפשר היה להתרגל; בתיאטרון זה הרי עובד כבר אלפי שנים. החוקים בנוגע למה שרואים ומה שלא נשארו עקביים לאורך (רוב) הסרט. אבל כאן, רייט ממציא את החוקים בכל סצינה מחדש. פתאום אנחנו על הבמה, פתאום האולם הוא הבמה, פתאום אנחנו בחוץ בעולם האמיתי. זה מאוד מעניין אמנם, אבל זה גם נורא מושך תשומת לב לעצמו. במקום להישאב לתוך הסיפור לא יכולתי שלא להתפעל מהדרך שבה רייט מצליח להכניס מסע ארוך ברכבת, או מירוץ סוסים, אל תוך במה בגודל מוגבל. כשקירה נייטלי מסתובבת בין תפאורות, חוצה "גן" דמיוני, דרך דלת קרטון אל תוך חדר מלאכותי, היא לא נראית כאילו היא מגלמת את אנה קרנינה, אלא כאילו היא מגלמת שחקנית שמגלמת את אנה קרנינה. זה מוסיף עוד "מסך" של הפרדה בין הקהל לבין הדמויות בסרט ומקשה עוד יותר להתחבר אליהן. אפשר אמנם להבין, רציונלית, את הסמליות שמאחורי ההחלטה הזאת (כל העולם במה, חיי החברה הגבוהה הם משחק-תפקידים אחד ארוך), אבל זה לא עוזר: ההתעקשות להיצמד לסגנון הזה לאורך כל הסרט נותנת הרגשה של גימיק מגניב בלי הצדקה, כמו גירסה של "אנה קרנינה" שבה השחקנים כולם היו מחופשים לארנבים, או גירסת דגלי האיתות ל"אנקת גבהים".
כל זה עובד נגד מה שהיה יכול להיות עיבוד מוצלח בהחלט ל"אנה קרנינה". התסריט של סטופארד חותך החוצה חלק גדול מהספר ומשבץ את השאר בדיאלוגים מחודדים. קירה נייטלי היא אולי לא הבחירה הטובה ביותר כדי לגלם את אחד התפקידים הנשיים המוכרים והמאתגרים בכל הזמנים, אבל אצל ג'ו רייט היא דווקא בסדר. ליהוק בעייתי עוד יותר הוא ורונסקי, המאהב הכובש והמקסים של אנה, שבמהירות הופך למרכז חייה והסיבה להם. את התפקיד קיבל משום מה ארון ג'ונסון ("קיק-אס"), שהוא אמנם בחור חביב, אבל לאו דווקא מקרין כריזמה גברית שאי אפשר לעמוד בפניה, בעיקר לא בעיצוב שיער ואיפור שגורמים לו להיראות כמו תלמידת בית ספר יסודי עם שפם. דווקא ג'וד לאו בתור בעלה של אנה, קארנין המקורנן, מבצע תפקיד טוב יותר ולכן גם מעורר הזדהות יותר. פתאום הסוף הרצוי הוא דווקא שאנה תישאר עם בעלה, ואולי תעשה לו איזה מייקאובר.
התאמצות היתר הסגנונית של הסרט גורמת לכך שככל ש"אנה קרנינה" יפה, ככל שהוא כתוב טוב וככל שהוא משוחק לא רע, על המסך הכל מיתרגם לשיעמום. גם אם שיעמום מרהיב ויצירתי. ג'ו רייט מתעקש להוכיח שהוא לא פחות מוכשר ומביא לא פחות לשולחן ממטולסטוי או סטופארד. מישהו היה צריך לומר לו: ג'ו, כפרה,אתה נורא מוכשר. באמת. עכשיו בבקשה זוז קצת הצידה ותן לשמוע את הסיפור.
פורסם במקור בוואלה
אין כמו מונטי פייתון
עשית לי חשק לראות את שייקספיר בביצוע פרות ודיקנס של תוכיים.
מדובר על מערכון?
או על סרט נוסף שהם עשו?
מערכון. nir שם לינק כמה הודעות למטה...
(ל"ת)
לייק ענק למשפט האחרון המסכם![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ביקורת מעולה
אחת הביקורות השנונות, המושחזות והמדויקות שקראתי.
אין עלייך פיש…
המשפט הראשון פשוט גאוני
(ל"ת)
כל הביקורות השטחיות דומות זו לזו
אבל הביקורות השנונות והחדות- גאוניות כל אחת בדרכה!
וזו ביקורת מעולה!
מלכתחילה לא אהבתי את הליהוק של קירה נייטלי לדמותה של אנה, שצריכה להיות מישהי מפעימה ומסובבת ראשים (או לפחות שתהיה במידות נשיות ראויות שיצליחו להחזיק שמלה של המאה ה-19), כך שכל הדברים הנוספים רק גורמים עוד יותר לוותר על הרעיון לצפות בסרט.
זה רומן מעולה שעד היום לא נעשו לו גירסאות קולנועיות ראויות (אפילו הגירסאות עם וויאן לי וגרטה גארבו) ואולי יש סיבה לכך.
מסוג הביקורות שאני קורא
לא כי הסרט מעניין אותי (להפך, קשה לסרט שכולו קונוטציה לשיעור ספרות עבש בחטיבת הביניים להשמע מעניין) אלא כדי לראות מה (ואיך!) רד יכתוב מה שיש לו לכתוב.
והפעם דווקא סיימתי את הקריאה עם חשק קל לראות את מה שמתרחש על המסך, כפי שתואר. לא אלך לקולנוע בשביל זה, אבל זה נשמע מאוד מעניין.
(הולך לחפש את הטריילר ולצפות בו)
הבעיה עם ג'ו רייט
היא שהוא מאוהב ביכולת הבימוי הויזואלית שלו, וקצת שוכח שסרט בנוי קודם כל סביב סיפור. במובן הזה הוא קצת מזכיר לי את ג'יי.ג'יי. אבראהמס, רק בהפוכה: בזמן אמת אתה כל-כך מתפעל שרק בסוף אתה שם לב שבעצם זה היה גרוע. ההבדל הוא שאבראהמס עושה את הטריקים בתסריט, ורייט בבימוי.
הסרט הזה מראש הטריד אותי
כי ביים אותו ג'ו רייט.
הגרסה שלו לגאווה ודעה קדומה, הייתה אחת העיבודים הקולנועיים הגרועים שראיתי.
וגם קשה לי להבין למה קיירה נייטלי, בחורה שבסך הכול לא ממש יודעת לשחק. ממשיכה לקבל תפקידים כל כך טובים.
היה עדיף שהיא הייתה נשארת בסרטים כמו שודדי הקראיבים. כלומר היא פשוט לא יודעת להעביר רגש. ראיתי אותה פעם בדוכסית, ולדמות שלה שם קרו כל הזמן דברים ממש קשים ולא הרגשתי כלום לגבי זה.
בסרטים קלילים היא חביבה, אבל בסרטים שהיא באמת צריכה לשחק בהן היא פשוט מביכה.
כשראיתי את גאווה ודעה קדומה בכיכובה, היה לי פשוט קשה להאמין שסיפור כל כך קליל, מצחיק, ושנון. הפך לעיסה יבשה, עבשה, ומדכאת. ושדמות חזקה כמו אליזבת הפכה לפקצה ילדותית שבוכה כול שנייה.
אני אפילו לא יציץ בגרסה החדשה של אנה קארנינה, עדיף לא לראות אך ספר שאהבת הופך לעיסה מסמורטטת. עדיף לי לחסוך לעצמי את עגמת הנפש שהייתה עם גאווה ודעה קדומה.
לעולם לא אצליח להבין את השתלשלות העניינים
שהובילה לליהוק של קירה נייטלי המשמימה לתפקידים כמו אליזבת בנט ואנה קארנינה.
כלומר, מי האידיוט שחשב לעצמו – אנחנו מחפשים שחקנית ראשית בסרט תקופתי, לתפקיד של דמות נשית חזקה, מרתקת, לא קונבנציונלית, בעלת יופי מיוחד ואופי נונן-קונפורמיסטי, את מי כדאי לקחת? יש לי! בואו ניקח פיתה עבשה עם כריזמה של חבל כביסה ויכולת משחק של עיסת נייר, רצוי אחת שהיופי (??) שלה לא מתאים בשום דרך לסטנדרט של התקופה הרלוונטית.
אני היחידה פה שאוהבת את קירה נייטלי?
סה"כ שחקנית טובה ולעיתים אפילו מצויינת, לעיתים קצת עושה אובר-אקטינג שאין בו צורך (שיטה מסוכנת). לעיתים קצת הורסת דמויות שהערצתי מילדות (אליזבת בנט). אבל סלחתי להרבה שחקנים על תפקידים גרועים (*שיעול* שרליז ת'רון), וחוץ מהעניין הזה אני באמת לא מבינה מאיפה השנאה היוקדת של כל כך הרבה אנשים פה אליה והיציאה מנקודת הנחה שהיא מחרבת סרטים. זו כבר ביקורת שלישית שאני רואה אמירות בסגנון של "דווקא *הפעם* קירה שיחקה טוב ולא הרסה את הסרט".
לטעמי לפחות, היא נפלאה, וכאשר היא מופיעה בסרט מסויים זה בהחלט שיקול ללכת אליו, כמו הפעם.
לדעתי היא יפהפיה, בסגנון של פעם. והצורת דיבור שלה בסרט היא כמו בהצגות של פעם. בדיוק מה שהסרט הזה מנסה להיות.
למי שמת לדעת איך תראה "אנקת הגבהים"
באיתות דגלים (וגם יוליוס קיסר במורס)
http://www.youtube.com/watch?v=kqiUGjghlzU
נעים להיזכר
טרם ראיתי
ואת הספר טרם קראתי, כך שהתוכן עצמו לא מעורר אצלי ציפייה גדולה במיוחד. אבל שילוב הבמאי-מלחין-צלם הנוכחי יגרום לי לרוץ לקולנוע בכל רגע נתון. למען האמת, העובדה שאת הסיפור אני לא מכיר וגם לא מרגיש צורך עז להכיר כרגע, גורמת לי לחשבו שאיהנה במיוחד. הווירטואוזיות, הפריימים, העשייה הקולנועית המענגת, אותם אני מחפש אצל רייט. והוא טרם אכזב אותי.
הפסקול יפהפה, הצילום מרהיב, הבימוי וירטואוזי, קירה נייטלי יפהפיה, אבל הסיפור הורגש תקוע ולא מתקדם. ולא היה וואן שוט. חיכיתי לזה כל הסרט ולא היה.
ושאני אבין: אצל הרוסים – אם הבעל קרנין אז אשתו קרנינה?
כן.
אנה קורניקובה היא הבת של מישהו קורניקוב. לבת או האישה של ג'ון מלקוביץ' יקראו שקר-כלשהו מלקוביצ'ה.
כמו זכר ונקבה בעברית – רק עם שמות משפחה ברוסית.
לא מדויק.
גברת מלקוביץ תישאר מלקוביץ'. שמות משפחה בעלי הסיומת "ויץ'" לא נוטים לפי מין. אבל כאשר מדובר בפטרונים (שם האב שמסופח לשם הצאצא בתוספת סיומת שייכות מתוך נימוס וכאות לכבוד), השם מקבל סיומת שונה לפי מין. לפי זכרוני המיידי, "ויץ'" או "איץ'" הן הסיומות הגבריות לפטרונימים, והסיומות הנשיות הן ovna ו-yevna. אנטון בן פיוטר ייקרא אנטון פטרוביץ' (הצליל yo בפיוטר נהגה ye בפטרונים), ואנה בת פיוטר תיקרא אנה פטרובנה. אבל אם פטרוביץ' הוא גם שם משפחתם, אזי שניהם ייקראו בפטרונים המתאים למינם ובשם המשפחה פטרוביץ' ללא הבדל מין. כך: אנטון פטרוביץ' פטרוביץ' ואנה פטרובנה פטרוביץ'. אגב, אני נתקלתי בשמות משפחה שנראים כמו פטרונימים רוסיים כמעט אך ורק בקרב חלק מעמים הסלאביים האחרים. בדיקה בוויקפדיה מעלה שמלקוביץ הוא צאצא למהגרים קרואטים.
שמות המשפחה שמסתיימים ב-ov מקבלים בגרסתם הנשית לפעמים את הסיומת "אה" ולפעמים את הסיומת "נה". אני לא יודע מה החוקיות.
במקרה של קרנין אכן הצורה הנשית היא קרנינה.
יש עוד דקויות בנוגע לשמות משפחה ופטרונימים ברוסית, אבל אני לא רהוט מספיק להסביר הכול, וזה גם לא ממש רלוונטי לשאלה.
טוב, אני בטח לא מספיק רהוטה או מבינה בזה. רק שמתי לב שלחברות הרוסיות שלי כמעט תמיד היה שם משפחה שנגמר בסיומת נשית – וגם לאימהות שלהן, בעוד שלאבות שלהן או האחים שלהם היה שם משפחה "אחר", כלומר עם סיומת גברית. כמו במקרה של קארנין וקארנינה. בותר ילדה צעירה יותר למדתי ש"ביץ'" (כמו במלקוביץ' או מרקוביץ' במקרה של המשפחה שלי- לא כמו "כלבה") זה על תקן "בנו של" וזה תקף לשמות מזרח אירופאים, כמו מרוסיה, רומניה, פולין וכדומה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
.
אבל באמת מעניין לקרוא את הפירוט המלא הזה – גם אם הוא לעתים מבלבל משהו
תודה על ההרחבה!
אז פטרונוס הוא הצורה הנשית של פטרונים?
(ל"ת)
ההודעה הזאת מחזירה לי את כאב הראש הבלתי נגמר
שאני חוטפת כל פעם שאני קוראת ספר רוסי. אצל בוריס אקונין כל רגע דילגתי לטבלה בסוף הספר שמסבירה את דרגות הפקידים, באמן ומרגריטה עשיתי בערך הכל מלבד לכתוב לעצמי על דף אינדקס של שמות, ואצל גוגול פשוט נכנעתי כשהבנתי שאין לו בעיה לשים שתי דמויות שונות עם אותו שם באותו הסיפור.
בכל ספר רוסי שקראתי לכל דמות היה שם, שם משפחה, שם האב, כינוי ודרגה – ובכל רגע נתון היה אפשר לקרוא לה בכל אחד מהנ"ל או בכל שילוב שלהם. עכשיו אני מבינה שיש גם פטרונים ושהם משתנים לפי המין של הדמות, כאילו המצב לא היה מספיק מבלבל.
דר' זיווגו הוא דוגמא נוספת לריבוי השמות לדמות.
בלי מפתח שמות אי אפשר לדעת מי זה מי בספר.
במקרה של הסיפור הזה,
אם האשה קרנינה, אז הבעל מקורנן.
הרגת אותי עם המשפט הזה:
"בעיקר לא בעיצוב שיער ואיפור שגורמים לו להיראות כמו תלמידת בית ספר יסודי עם שפם"… ארון ג'ונסטון בסרט הזה, הוא אחד הליהוקים הביזאריים ביותר (כבר דיברו פה על הליהוק ה"מדהים" של השחקנית (?) קירה נייטלי אז אני לא אחזור על זה. אבל הילד החמוד מקיק אס? מה ג'ו רייט עישן כשהוא ליהק את הסרט הזה? אני חייבת להשיג את זה…
וכדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שהגזמתי:
http://outnow.ch/Movies/2012/AnnaKarenina/Bilder/
לכל אורך הסרט הייתי משוכנעת
שרייט ליהק את ג'ונסון מכיוון שהוא לא יכל להשיג את טום הידלסטון (למרות שלא ברור לי למה, כי חוץ ממנו כל המי ומי של תעשיית הקולנוע הבריטית שם). יש רגעים שבהם הייתי בטוחה שהידלסטון משחק את ורונסקי, והרבה יותר מכך, רגעים שבהם הצטערתי שהוא לא עושה זאת, כי הוא לדעתי היה מצליח לשכנע גם במגנטיות של ורונסקי וגם בילדותיות שלו, וג'ונסון מצליח רק באחרון.
דווקא החלק שהעיק עליך הציל את הסרט מבחינתי
כשניסיתי לקרוא בזמנו את אנה קארנינה פרשתי אחרי הכרך הראשון. הצפייה בסרט הזכירה לי למה, אבל גם הצליחה להסביר לי למה בסופו של דבר מדובר בספר נהדר.
אני לא חושבת שהייתי צולחת את סיפור האהבה המייגע הזה עם שניים מתוך שלושה שחקנים ראשיים בעייתיים מאד לולא הסגנון הסוחף שג'ו רייט כפה עליו.
נהנתי מהביקורת
מבלי לראות את הסרט הבנתי על מה אתה מדבר. אני זוכר שבכפרה הצילום המרהיב גרם לי לחשוב כל הזמן על הבמאי והצלם ואיך הכל מושקע ברמת המילימטרים מאשר על הסיפור והדמויות. ואין מה לומר זה פוגע ביצירה עצמה.
אני מעריך מאוד את ההשקעה והעבודה של רייט ושל בימאים כאלה בכלל אבל האליל שלי תמיד יהיה
בילי ווילדר שאצלו הצילום והתפאורה קודם כל ישרתו טוב את הסיפור ואת הדמויות ולא יגנבו את ההצגה לעצמם.
בנוגע לקירה נייטלי, היא טובה והיא הייתה מהממת בגאווה וגעה קדומה (עבודה נהדרת של רייט אגב)
אבל לאנה קרנינה באמת צריך מישהי מתאימה יותר מבחינה חיצונית ונשית.
זה גורם לי לרצות לראות את הגרסה עם ויויאן לי שהייתה מדהימה הן מבחינת יופי ונשיות עוצרת נשימה
והן מבחינת כישרון המשחק המדהים שלה.
הגעתי לסוף ולא הבנתי על מה הייתה כל המהומה.
רק לאחר יום-יומיים הבנתי שזה היה כרך 1 מתוך 2… בכל אופן, בסוף דווקא אהבתי ופיתחתי חיבה לסרטים תקופתיים בזמן האחרון. אבל הקטע עם התפאורה המוזרה בסרט דווקא נשמע לי פחות טוב, הייתי מעדיף לראות את כל הנופים בספר מומחשים כמו שצריך ולא דרך איזה גימיק מוזר.
אגב, הסרט/תסריט הכי טוב של סטופארד לדעתי הוא rosencrantz and guildenstern are dead בכיכובם של גארי אולדמן וטים רות', ושדווקא בו כן היה שימוש בתפאורה המשתנה כפי שהבנתי שהופיע באנה קארנינה, אבל זה התאים בצורה מעולה לרוח הסרט.
(ל"ת)
לא, גם אני כל הזמן מתבלבל.
(ל"ת)
זה "אני היחיד ש" מוצדק,
כי גם אני.
סרט שהוא תענוג לצפייה...
מכירים את הדרמות התקופתיות, האיטיות עם הדיאלוגים הארוכים עד אין קץ? האמת שאני מתה עליהן אבל לא תמצאו אותן פה, אפילו לא מילימטר מהן. וזה לא פחות טוב. הסרט נראה כמו וידאו קליפ אחד של כמעט שעתיים, הרבה תזוזות, מעט מאוד מלל (ככל הנראה התמצית המזוקקת של הספר), פשוט חוויה לכל החושים. הרוב מתרחש על במת תיאטרון, וגם כשלא רואים ממש שמדובר בבמה אתה עדיין מרגיש (בכוונה) שהכל תפאורה מסביב וכולם ניצבים. אבל אל תחשבו שזה נראה כמו מסיבת סיום של כיתה ט'. זה פשוט מרהיב…ואפילו מגניב. לא מאמינה שאני אומרת את המילה "מגניב" על סיפור כמו אנה קרנינה אבל ככה הרגשתי מההתחלה עד הסוף.
על השעה הראשונה פשוט התענגתי. בשעה השנייה הסרט נהיה טיפה יותר איטי, ופינה מקום לעלילה ולקונפליקטים ונהיה טיפה כבד כפי שציפית מלכתחילה מסרט שעוסק בעניינים הללו, מה שגורם למעט דיסוננס וירידת מתח…אבל זה לא בהכרח דבר רע. סך הכל, בשביל זה התכנסנו כאן, בשביל הסיפור של אנה קרנינה.
אגב, קירה נייטלי מקסימה כתמיד ואפילו את ורונסקי חיבבתי, אבל באמת שהיא והשאר פשוט משניים רוב הזמן לכל מה שהולך על המסך. אני מבינה למה זה מעצבן אנשים, בייחוד חובבים של הספר, אבל לי זה לא הפריע אפילו לשניה, ונראה לי שדווקא עשו חסד עם הסיפור וזיקקו ממנו את כל השעמום והאיטיות ופשוט לקחו את התמצית. מה שבטוח, זה היה משהו חדש ומרהיב לכל החושים ואני, בכל אופן, אהבתי מאוד את הסיפור, את הגימיק ואת הביצוע.
אני ממש התפעלתי מהסגנון הנועז והמקורי שג'ו רייט בחר לסרט. ונכון שבהתחלה נראה שהוא מתלהב מהגימיק שלו יותר מדי אבל אהבתי את זה. בשלב מסויים הבנתי שבשבילי העלילה באה רק כתוצר לוואי שבא רק בכדי לסייע בהצגת חזונו הויזואלי הנהדר של רייט. הצילום, העריכה, הבימוי, המוזיקה, הקצב וכל הגימיק של במת התיאטרון הזה הפך לעיקר הסרט עבורי ומאוד נהניתי מזה. וזה היה עיקר הסרט עבורי. לפחות כל עוד זה נמשך. העשרים דקות הראשונות של הסרט היו מופתיות. מתוקצבות נהדר, מפוארות ומבוימות בכישרון רב, אך מהר מאוד מתברר שג'ו שם כל רעיון מבריק שהיה לו בעשרים הדקות הללו וככל שהסרט מתקדם אנו עדים לפחות ופחות מתעלוליו "הגימקיים" והסיפור של אנה קארנינה נהיה למרכז הסרט, וזה לפי דעתי איפה שהסרט נופל.
קודם כל אציין שלא כל כך אהבתי, או יותר נכון לומר *הבנתי*, חלקים רבים בסיפור. רואים שהסרט מבוסס על ספר גדול שאי אפשר להעביר את כל שיש בו אל המסך. ברבים מהמקרים מצאתי את עצמי לא מבין את מניעיהן של הדמויות או לא מתחבר כל כך לרגשותיהן. אלה דברים שבטח הוסברו טוב מאוד בספר אך בסרט לא עברו אליי בהצלחה. מה שגרם לתחושת ניתוק ואי אכפתיות מהמתרחש. בכל השליש האחרון של הסרט בכלל שכחתי שהסרט מתרחש על במת תיאטרון והייתי שקוע בסיפור ועסוק בעיקר בלהתאכזב ממנו. וחבל, הייתי שמח אם ג'ו רייט היה נצמד בניסיון שלו להעביר אותנו חוויה ויזואלית ווירטואוזית (בתקווה שאני מבין את המילה הזאת נכון) דרך הסיפור ולא ההפך.