ביקורת: אן שירלי (2025)

טקס האמי האחרון היה עבורי קשה מנשוא. לא כי חלילה יש לי משהו נגד "הסטודיו" (באמת אחלה סדרה) או "התבגרות" (באמת אחלה סדרה) או The Pitt (באמת אחלה סדרה… כנראה) אלא כי לאחרונה, פרסי האמי נוטים להכיר רק בסדרה אחת בכל קטגוריה, ואז כתוצאה מכך כל סדרה גורפת איזה 28 פרסים. אז סבבה, "הסטודיו" הכי טובה, אבל האם אין מבין כל מאות הסדרות שעולות מדי שנה (וזה בארה"ב בלבד!) הייתכן שאין אפילו אחת שעשתה לפחות משהו מכל אלה יותר טוב? בעולם אידיאלי, טקסי פרסים היו חוגגים את המדיום לשמו התכנסו, וחושפים את הקהל למגוון העצום שיש להם להציע – במְקום להרעיף שבחים על אותן 3-4 סדרות; זה לא גיוון, זה ההפך מגיוון (נוויג?).

כאן טמון היופי בתור היותי מישהו שאינו תושב ארה"ב: אני לא כבול רק לטלוויזיה אמריקאית, ואם שד בבקבוק היה מאפשר לי הייתי עורך טקס פרסי טלוויזיה כל־כך מגוון עד שאיזה שר לשוויון חברתי היה מעניק לי פרס; הייתם רואים בין המועמדים את "שבאבניקים" לצד "מתקפת הטיטאנים" לצד "המוסד" או "סיפורה של שפחה" (יקירת אמי בעבר ושבעונתהּ האחרונה ניפקה כמה מהפרקים האיכותיים שראיתי השנה. אבל היא לא פופולרית יותר אז למה שהאמי ישימו קצוץ?).

וכל ההקדמה הארוכה־משתכננתי הזו נועדה להכשיר את הקרקע לדבר על אחת הסדרות היותר טובות ששודרו השנה. אחת שגרמה לי לבכות פעם־אחר־פעם, להתרגש, לחייך ולצחוק ועוד מנעד רחב של רגשות – ושללא ספק הייתה מועמדת וזוכה במשהו בטקס הפרסים המגוון והדמיוני שלי – ושגם בעיבוד השד־יודע־כמה־שלה ממשיכה להוכיח מדוע בלי שום רעש וצלצולים, הסיפור שלה אוניברסלי ומרגש.

"אן שירלי" מעבדת מחדש את הקלסיקה הספרותית "האסופית" שעל ברכיה של גרסת האנימה משנות ה-70 רובנו גדלנו, ושעלילתהּ (עד כמה שיש בה כזו) עוסקת בחייה של יתומה ג'ינג'ית שאותה מאמצים זוג האחים מת'יו ומרילה קת'ברט אשר חיים יחדיו בעיירה הקטנה אבונלי שבאיי הנסיך אדוארד, קנדה. היופי של הגרסה החדשה (מבלי לזלזל חלילה בקודמתהּ. בכל זאת, מיאזאקי וטקהאטה עבדו עליה) נעוץ בעובדה שבמְקום לעבד את "האסופית" בלבד, זו החדשה מעבדת את שלושת הספרים הראשונים שאותם כתבה לוסי מוד מונטגומרי: "האסופית" (הידוע בנכר כ-"אן מגרין גייבלס"), "אן מאבונלי" ו-"הנערה מן האי", והיא עושה זאת בצורה פשוט מופלאה. מופלאה אני אומר לכם – וזה ניכר כבר מקליפ הפתיחה הממכר שלה שאותו (ואת הסגיר) ביימה נאוקו יאמאדה ("הצבעים שבפנים").

אמנם על־מנת לעבד שלושה ספרים ב-24 פרקים נדרשה הסדרה לחתוך לא מעט (בעיקר בכל הקשור לספר השני שעוּבּד בחמישה פרקים בלבד) ובכל זאת, אלו שלא קראו את המקור, ואני מוכן להתערב שזה כמעט כולם, לא יבחינו במשהו לא כשר; "אן שירלי" שומרת על קצב נהדר ונותנת לצופיה "לנשום" את אבונלי הציורית (תרתי משמע, הרקעים נראים כמו ציור). עשרות דמויות נכנסות ויוצאות מחייה של אן וכולן מרגישים כמו בני משפחה אחת גדולה, כאלה שאנו שמחים בשמחתם ועצובים בעצבם. ואם מצאתם את עצמכם מייבבים ומנוזלים אחרי המוות ההוא בסדרה שעברה אני יכול רק להגיד שעוד לא ראיתם כלום, בין אם אלה פרקי חתונה, הפרק בו אן מבקרת בבית הוריה המנוחים – או פרק 19.

ועליו אני רוצה להתעכב. לא אגיד במה הפרק עוסק כי לא סדרת האנימה הקלאסית ולא הסדרה המקסימה של נטפליקס מלפני כמה שנים הגיעו לנקודה הזו בספרים (וכפי שאמרתי, את הספרים עצמם, ודאי שלא המאוחרים שביניהם, רובנו לא קראנו) אבל אגיד עליו רק את הדברים הבאים: זו יצירת מופת. רכבת הרים של רגשות. מגנום אופוס בכתיבה ובימוי – ובעיקר מקור להשראה, כי מה שהפרק הזה מעביר את הצופים שלו ב-22 דקות בלבד זה פשוט נס. הייתי אומר לכם שאפשר לצפות רק בפרק הזה כי הוא פותח וסוגר את הקשת העלילתית שבו, ובכל זאת מומלץ לעבור עם הדמויות שבו את המסע שקדם לו על־מנת לחוות את החוויה הרִגשית שאני ואשתי חווינו בעת הצפייה בו. נגיד ככה, ארבעה גלגלי עיניים לא נותרו יבשים כשעלו הקרדיטים.

ואפילו ללא פרק 19 הייתי כותב את הביקורת הזו ומפציר בכם לצפות בה, כי גם בסופם של פרקים שבהם לא קורה הרבה יצאתי עם נפש מזוככת; "אן שירלי" היא מסוג הסדרות שעושות טוב לנשמה. האווירה שבה קסומה ועושה חשק לעבור לגור באבונלי, והשנים בה חולפות מהר. אנו רואים לאורך הפרקים כיצד אן הופכת מילדה פרחחית עם דמיון רב לנערה עם גינונים של ליידי, ויצאתי גאה כמו הורה כשראיתי לְמה היא נהפכת ממש מול עינינו, וממש כמו הורה אמיתי – הלב נחמץ; הקלישאה "הם גדלים כל־כך מהר" מעולם לא הייתה נכונה יותר פה משום שאן תגדל לנגד עיניכם בבינג' של 8 שעות.

על סדרות כמו "אן שירלי" אני חושב כשאני רואה אנשים כמו סת' רוגן עולים לקבל עוד פרס ועוד פרס ועוד פרס. אף אחת מתוך מיעוט הסדרות הקטן שרוצים שנחשוב שהן היחידות שהצטיינו השנה, העבירו אותי טלטלה כפי שהאנימה הקטנה הזו העבירה אותי. בלי פומפוזיות, בלי בדיחות קול אייד (אם כי אן צובעת את השיער שלה לירוק אף פעם לא יהיה לא־מצחיק) ובלי מלודרמה ורופאים שמתייפחים בזמן משמרת קשה (טוב, אולי קצת מלודרמה. אן ידועה בהגזמות שלה). יש הרבה סדרות ממש טובות בעולם הזה ואפילו לא צריך לחפש אותן קשה. הן ממש פה.

היכן: שירות הסטרימינג Crunchyroll הזמין בישראל. אם משום מה מפריע לכם לשמוע קנדים מדברים ביפנית, יש גם דיבוב לאנגלית.