נטלי פורטמן מתוחקרת בתוך חדר מוגן על ידי מדען בחליפת מגן ששואל אותה על המשימה אליה נשלחה, שהיא הניצולה היחידה ממנה. לא נטלי פורטמן עצמה, כן? הדמות שלה. בסרט. בכל מקרה, דמותה של פורטמן מספרת את הסיפור שלה: היא ביולוגית שבעלה הלך למשימה מסתורית לפני כשנה ומאז לא היא לא שמעה ממנו. היא די השלימה עם זה שהוא לא הולך לחזור, ואז לפתע הוא צץ מחוץ לחדר השינה שלהם. אחרי חיבוק חמים, היא מנסה לתחקר אותו מה קרה ואיפה הוא היה אבל משהו בבירור לא בסדר איתו, כמו למשל זה שהוא מקיא דם, ולפני שהיא מספיקה להביא אותו לבית החולים, הממשלה חוטפת אותם.
במתקן הסודי אליו היא נחטפה, היא מגלה שלפני כמה שנים, נחת מטאור כלשהו ליד מגדלור, והוא מפיק הילה מוזרה שאי אפשר לראות לתוכה אבל נראה שהיא משבשת את הסביבה שנמצאת בהילה. ההילה הזאת גדלה, והממשלה רוצה לעשות משהו לגבי זה. אז היא ניסתה לשלוח צוותים של חיילים לתוך האזור לאסוף מידע אבל עד שבעלה צץ בתוך הבית שלה – אף אחד לא חזר משם בחיים. וגם בעלה במצב לא משהו, מה עם כל זה שהוא בתרדמת מלאה. בשלב הזה פורטמן מחליטה להיכנס פנימה לאזור עם צוות של ארבע מדעניות אחרות. בפנים, בצורה מפתיעה, דברים מוזרים קורים.
הדבר הראשון שבולט בנוגע ל"הכחדה" זה השאפתנות שלו. מדובר בסרט שאפתני במידה שלא נתקלים בה כל יום. הוא לא סתם עוד סרט מדע בדיוני על נושא כלשהו, אלא הוא סרט שרוצה להיות ה"2001" הבא – איזה יצירה פילוסופית כל כך מעמיקה שהקולנוע המד"בי יישפט לפניה ולאחריה. הוא לא מצליח בזה, כי איזה סרט יכול, אבל הוא לא נופל מאוד רחוק. הבעיה היא שאם סרט רוצה להיות אפוס פילוסופי עמוק, אז צריך להתחיל להעמיק בו. ואם מתחילים להעמיק בסרט כמו שראוי, אז מתחילים לצוץ ניטפוקים מעיקים שמורידים ממנו. וגם אם מתעלמים מהם ורק עוסקים ברעיונות הפילוסופים והרגשיים של הסרט על אבל ואובדן אז.. עדיין נשארים קצת מאוכזבים, למען האמת.
כי יש בסרט הרבה חומרים מעניינים שאפשר לעבוד איתם ולחשוב עליהם, אבל במקום שהסרט יצליח להתעסק באחד מהם בצורה מושלמת, הוא קצת מזגזג ביניהם. הייתי יכול לבלות את כל הסרט עם הכימרות שיש בתוך האזור המדובר, אבל אז הסרט החליט שמיצינו את זה ובוא נעבור לדברים הבא, למרות שאני בדיוק התחלתי להתלהב מהפוקימון GO אקסטרים שהדמויות נמצאו בו. הייתי מסוגל גם להיות בסרט שלם שבו דברים מוזרים קורים ומשבשים את המוח של האנשים ואין לאף אחד ממש מושג מה קורה ולאן נעלמו ארבעת הימים האחרונים, אבל הסרט גם מזה בורח ולקראת הסוף שלו די ברור מה קורה ולמה. והייתי מסוגל גם לראות סרט על המסע הרגשי העמוק של נטלי פורטמן בעקבות החזרה המוזרה של בעלה, וההתמודדות עם ההיעדרות והשיבה שלו אבל סרט על שלושתם איכשהו יוצא קטן מסך חלקיו. שלא תבינו לא נכון – הסרט מאוד יפה, הפסקול מרשים, המשחק טוב (אוסקר אייזק בתפקיד קטן ואפקטיבי, ג'ניפר ג'ייסון לי בתפקיד כבוי בכוונת תחילה), יש לו כמה המצאות וסצנות נהדרות, הסיום שאפתני ובכל זאת התחושה בסוף היא "כמעט" – כאילו הסרט כמעט הגיע לגבהים מאוד מרשימים, אבל נעצר רגע לפני.
הדבר השני שבולט בנוגע ל"הכחדה" זה שהוא בעצם סרט אימה. טוב, "בעצם" זאת מילה כבדה. אבל הוא בהחלט גם סרט אימה, בנוסף להיותו מד"ב. יש הבהלות, יש רעיונות מפחידים, יש לא מעט ממה שמכונה "מראות קשים" ויש מפלצת אחת שנכנסה ישר לפנתאון המפלצות הכי מפחידות ומגניבות אי פעם. אני מבין למה הסרט לא שווק כסרט אימה (חובבי אימה שיצפו בו כנראה יתאכזבו), אבל לאנשים עם רגישות לסרטים מהסוג הזה – הייתי נזהר.
לזכותו של "העולם שאחרי: הכחדה", זה סרט שאמור לגרום לך לחשוב עליו ואין ספק שהסרט מעורר מספר שאלות בתגובה אליו. לא מעט אכן עוסקות בתוכן של הסרט, אבל לצערו חלק הן גם למשל "למה לעזאזל זה התרגום שלו בעברית במקום פשוט לקרוא לו 'הכחדה'"?, "מי המטומטם שמאשר לצוות מדענים ללכת בלי ציוד הגנה לתוך אזור שממנו אף אחד לא חזר בחיים?", "למה לא דבקו יותר בעלילה של הספר?" ובעיקר "איך אנשים אמורים ליהנות מזה על מסך קטן?"
כי אם תחפשו ביקורות ל"הכחדה", אתם כנראה תראו כמה וכמה ביקורות טובות, ובצדק – אבל כנראה שכל הביקורות האלה נעשו על ידי מבקרים שראו אותו על מסך גדול. בין אם הם מארצות הברית, שם הסרט יצא להקרנות מסודרות ובין אם זה בארץ איפה שהסרט הוקרן למבקרים, במה שככל הנראה הייתה ההקרנה היחידה שלו בארץ עד שנטפליקס ישחררו את הרסן מהסרטים שלהם. ואני לא בטוח שהעוצמה של הסרט (ויש לו עוצמה) שורדת את המעבר למסך הקטן. לא בגלל הויזואליציה דווקא, שאני מאמין שתשרוד, אלא בעיקר בגלל הסאונד. לאורך כל הסרט, ובייחוד בסופו, הסאונד משחק תפקיד משמעותי ומי שיראה את הסרט על מסך קטן עם מערכת סאונד מעפנה יחווה חוויה שונה (וכנראה גרועה יותר) ממי שיראה אותו על מסך גדול שם הצליל כמעט במובן המילולי עוטף אותך.
ההחלטה להביא את הסרט הזה בצורה בלעדית למסך הקטן בארץ היא מובנת ומתסכלת בו זמנית. אין ספק שמדובר בעסקה חכמה לכל הצדדים – פאראמאונט נפטרו מהצורך לשווק את הסרט רק כדי שייכשל בקופות, נטפליקס הרוויחו סרט אחד בקולקציית המד"ב שלהם שלא יהיה קטסטרופה מוחלטת ואנשים יכולים לראות את הסרט מתי שהם רוצים ובמחיר מנוי לנטפליקס – אבל התחושה היא שהסרט עצמו הפסיד. כי אומנם "מדע בדיוני אינטליגנטי בלי אקשן" זה לא בדיוק ז'אנר שובר קופות, וגם אם הוא היה מגיע לארץ הוא היה יורד מהמסכים אחרי שבועיים אבל הבמאי של הסרט בוודאות יצר את הסרט במחשבה שאנשים ייראו אותו בקולנוע, על מסך גדול, דבוקים לכיסא, בסאונד הכי גדול שאפשר. ובמקום זה הם יראו את זה במיטה, יעצרו רגע להפסקת שירותים, ילכו לאכול משהו, שנייה יבדקו את ההודעות שקיבלו, יחזרו לסרט, יעצרו שוב פעם כי הם נזכרו שהם רעבים, יחממו משהו, יעברו לשולחן של המטבח כדי להמשיך לראות את הסרט וכל זה על מסך קטנטן עם סאונד מעפן. וכמובן, יש לא מעט סרטים שזוכים לסוג הצפייה הזה אבל לרוב זה קרה אחרי שהיה לפחות למישהו צ'אנס לראות אותם על מסך גדול. כאן, מראש נמנעה מהקהל הרחב ההזדמנות, וחבל.
כמה ימים אחרי שצפיתי בו, עדיין אין לי תשובה חד משמעית לגבי דעתי על הסרט: לא אהבתי אותו, אבל גם לא שנאתי אותו; יש תחושה שאולי אלכס גארלנד כיוון קצת גבוה מדי בסרטו השני, ושהוא היה צריך להישאר באזורים הפשוטים יותר של "אקס מאכינה" הקודם, אבל מצד שני יש מספיק רגעים שבגללם אני שמח שהסרט הזה קיים; קשה לי לבטל את העובדה שהוא כן עמוק בחלק מהמקרים, אבל אני לא חושב שהוא חכם כמו שהוא חושב שהוא; חלק מהסצנות שלו סובלות מאפקטים גרועים, אבל חלק מהסצנות שלו עשויות בצורה מדהימה; יש בסרט מספיק רגעים מרתקים שמונעים כל טענה שהסרט גרוע, אבל גם מספיק פעמים שבהם הוא לא מצליח להתרומם ואפילו רגעים בהם הוא נופל על הפנים כדי שזה יימנע טענות שמדובר ביצירת מופת. יש אנשים שיתאכזבו מכך שהסרט היה כל כך קרוב אבל אז נכשל בדברים קטנים ומשמעותיים, יש אנשים שיחליקו על זה ויאהבו את הסרט בגלל השאפתנות והרגעים הייחודיים שלו, ויש אנשים שפשוט יהרהרו קצת במה מנע מהסרט להיות ממש טוב ולהישאר בגדר "כמעט".
לגבי הפסקה הלפני אחרונה
אולי אני יוצא דופן בקטע הזה, אבל אני דווקא מוצא את חווית הצפייה הביתית הרבה פחות מסיחת דעת מאשר זו הקולנועית. נכון שרמת הסאונד והתמונה לא בדיוק שקולה, אבל מבחינת יכולת הריכוז – וזה בהחלט נשמע כמו סרט שדורש ריכוז – דווקא הצפייה בבית קולנוע, מוקף בקהל צופים שלא מפסיק לקשקש, לסנוור ולהפריע, זורקת אותי החוצה מהסרט לעתים קרובות.
בקיצור, לראות עכשיו (בימים הקרובים) או לדחות סיפוקים ולראות אצל מישהו עם טלויזיה גדולה בעתיד?
רוב הסרטים שדורשים מסך ענק הם ממילא לא ממש הקטע שלי. היחיד שאני ממש מתבאסת שלא ראיתי בקולנוע הוא מקס הזועם החדש.
מצד שני אני לא אוהבת לדחות סיפוקים, ולחכות למסך גדול אצל חברים/משפחה אומר שכניראה אצפה בסרט בפסח. אז מה כדאי?
אולי צריך לארגן הקרנה מסודרת שלו בארץ?
ככה שמי שמעוניין לראות אותו על המסך הגדול יוכל להינות מן האיכויות שציינת בביקורת. אני לפחות, אהיה מעוניין לראות את זה על המסך הגדול. אהבתי את הסרט הקודם שלו "אקס מכינה".
אם נטפליקס היו מארגנים הקרנות על המסך הגדול לקהל הרחב
זה בהחלט היה אחד מהסרטים הראשונים שהיינו דוחפים להקרין שוב. לצערנו, הם לא מאפשרים דברים שכאלה.
שרותים? בדיקת הודעות? חימום אוכל?... תגיד, ראינו את אותו הסרט?
אמנם הייתי מעדיף לראות אותו על המסך הגדול (ועד לפני מספר שעות עדיין חיפשתי נואשות הקרנה), אבל גם מול ה-"56 הייתי מרותק מהדקה הראשונה ועד לסוף. זהו סרט מסוג שאין כמוהו הרבה בשנים האחרונות, וחבל. הפספוס הגדול מבחינתי הוא עניין הקשר לטרילוגיה של ואנדרמיר, שהוא רופף מדי (הבנתי שהתסריט נכתב על בסיס סקיצה ראשונה של הספר הראשון). הספרים האלו היו בגדר אודיסיאה מפרכת, שבסופה מסר מאד פשוט אבל רב עוצמה, שהסרט מתייחס אליו אבל די ממסמס אותו. ועדיין: סרט עשוי מצוין, שלא מזלזל באינטליגנציה של הצופה (ולא עף על עצמו ברמות של "סרט מדע בדיוני אינטליגנטי" אחר, מצליח יותר, מהשנים האחרונות).
מכיוון שלא ראיתי אותו על מסך קטן
ולא דיברתי עלייך אישית – כן, ראינו את אותו הסרט. כמובן שישנם אנשים כמוך שיצפו בהכל בצפייה אחת ביתית ומרותקת, אבל יש גם את הזן השני. יכול להיות, כמו שזאב למטה אומר, שזה אותו זן של אנשים שהיה מתנהג כך בקולנוע, אבל בבית זה חמור פי כמה.
""סרט מדע בדיוני אינטליגנטי" אחר, מצליח יותר, מהשנים האחרונות"
איזה מהם? נראה לי שהיה יותר מאחד, בטווח של "השנים האחרונות" (כמה זה "אחרונות"? 3? 5? 10?).
אינטרסטלר
אני מנחש
מה המסר הפשוט אך רב העוצמה?
(ל"ת)
לא הייתי מאשים כל כך את נטפליקס, הבעיה יותר אצל האנשים.
בלי קשר לציוד הקולנוע ביתי המושקע שבו ראיתי את הסרט, גם כשאני רואה במחשב ובתנאים פחות טובים, אני משתיק את הטלפון בצד ומשתדל לא לעצור בכלל אם אפשר. זה פשוט הרגל, בסרטים או בסדרות. גם בקולנוע כבר לא הרבה אנשים עושים את זה, המון אנשים היום פותחים את הטלפון, או יוצאים לשירותים אפילו שהסרט ממשיך לרוץ.
יש אנשים ש"נכנסים פנימה" לסרט ולא נותנים להסחות לדעת להשפיע ויש כאלו שלא, בבית ובקולנוע.
ולגבי הסרט – אכן הייתי מעדיף לראות בקולנוע, אבל לא פגע בחוויה. רק לפני כמה חודשים השלמתי את "סולאריס" ו"סטאלקר", ולא כל כך הצלחתי להתחבר כי הם התיישנו מאוד ולא שומרים על עניין היום, למרות העלילה המצוינת. תהיתי מתי מישהו יעבד את הסרטים של טרקובסקי לגרסא שמתאימה ל-2018, וזה מה ש"הכחדה" לדעתי. קצת כמו מה שחשבתי על "המפגש" של וילנב, שהוא לדעתי הסרט הכי טוב בשנים האחרונות, סיפור המד"ב מצוין, והמסר הנוסף הופך את כל הסרט למושלם.
הלוואי ולהוליווד יהיה אומץ לעשות עוד סרטים כאלו, ולא ישנו את הסוף למשהו שמתאים לצופים פחות חכמים, גם אם אצטרך לראות אותם בנטפליקס.
ממש לא מסכימה
"המון אנשים היום פותחים את הטלפון, או יוצאים לשירותים אפילו שהסרט ממשיך לרוץ"
מהקביעה הזו אני מבינה שאת רוב הסרטים אתה נוהג לראות בבית ושרגליך לא דרכו בקולנוע בעשור האחרון. כי אם היית טורח לעשות את זה (ואני לא מבקשת פעם-פעמיים בשבוע, כמוני. נסתפק בפעם בחודש) היית מגלה שקט, אפס טלפונים (ואת הבודד שכן מאיר ממרחק כבר טורחים להסות) ויציאה אנקדוטלית – לרוב למטרות שירותים.
כל אלו יוצרים חוויה משותפת שמאוד מכניסה לסרט ולא נותנת גם לך להסתובב חופשי או להיתקע על הווטסאפ
"יש אנשים ש"נכנסים פנימה" לסרט ולא נותנים להסחות לדעת להשפיע ויש כאלו שלא, בבית ובקולנוע"
ממש לא נכון. אני סובלת מבעיות קשב. אין מצב שאני אשב בבית מול מסך קטן ועם אלף גירויים מסביב ואתרכז במשהו. אני צריכה את הניתוק הזה שכתבתי עליו, את הסאונד העוצמתי ואת הדודה שמעליי שתגער בי אם אעז להביט לנייד. בשבילי זה סוג של מדיטציה שאני לא אחווה עם עצמי מול ה 24 אינץ' שלי
לגביי הסרט – אין לי דיעה, כי די ברור שאני לא הולכת לראות אותו
הולך לקולנוע כמעט כל שבוע כבר שנים
נדיר שאני מצליח לראות הקרנה בלי טלפונים או אנשים שמסתובבים, ולא בכמות קטנה (לא יצא לי לספור כי מנסה להתרכז בסרט, מוכן לנסות בפעם הבאה).
גם יצא לי לראות רק פעם אחת מישהו מתלונן על שימוש בנייד חוץ ממני.
מצטער שאת לא יכולה לחוות את הניתוק הזה גם בבית, אבל בהחלט יש הרבה אנשים שלא מסוגלים אליו גם בקולנוע.
מדויק.
גם כשהולכים באחה"צ להקרנה של סרט מעט נישתי יותר, כגון "חוטים נסתרים" יהיו במקרה כמה 'דודות' שיקשקשו לאורך הסרט כולו על איזה יופי ואיזו יצירה קלאסית מתנגנת בפסקול… או איזה סבא שיסביר לנכדה מה העלילה ב"לה לה לנד". גם אם מחכים שבועיים-שלושה אחרי הקרנת הבכורה.
אני מבקר בקולנוע לעיתים תכופות יחסית כי הוא במרחק הליכה ומה לעשות שאני קצת מאוד אוהב סרטים. אבל באמת שלא זוכר את הפעם האחרונה שהייתי בהקרנה שבה הקהל לא הפריע לי במובן כזה או אחר. אולי כשצפיתי ב"כולם רוצים את זה!!" לפני איזה פאקין שנתיים בהקרנה האחרונה לאותו יום.
ככה זה כשיש אנשים מסביב
אני יכולה להגיד מהצד השני
שלשום הלכנו לצפות בפנתר השחור, קבוצה גדולה של חברים.
בזמן הסרט היינו בשקט (כי צפינו בסרט…) אבל בזמן ההפסקה הבענו את חוסר שביעות רצוננו מהסרט ומההתפתחות שלו, וזוג שיושב לפנינו התחיל לנזוף בנו לכעוס עלינו מה אנחנו מנתחים את הסרט ולמה אנחנו לא יכולים פשוט לשבת ולהנות מהסרט. (שוב, הדיון היה במהלך ההפסקה!).
ככה זה כשהולכים לחוויה ציבורית. אנחנו מושפעים ומשפיעים על האנשים שסביבנו, לטוב ולרע.
מהי ההקבלה כאן?
בהחלט נכון להגיד שהכל סובייקטיבי וכמו שזה שזוג אקראי נזף בכם במהלך ההפסקה זה אבסורדי בעיניי ובעינייך, אז זה שלגונאי מפריע ששתי גברות מתפעלות מהשמלה או מציינות סרטים קודמים של דיי לואיס ואיזה שרמנטי הוא היה בהם יהיה אבסורדי לחלוטין להן ולרוב הקהל שמגיע לקולנוע.
אבל בכל-זאת יש הבדל קטן של הפרעה פעילה במהלך הסרט לבין כזו שלא התרחשה במהלך הצפייה עצמה.
אני לא פוקד מדינות אחרות פחות או יותר בכלל, אבל כן הייתי בקולנוע בקליפורניה כמה פעמים לפני מספר שנים טובות, ולא זכור לי שחוויתי זילות של המרחב הציבורי והתייחסות אליו כאל מרחב פרטי באופן שאני חווה כאן בארץ פחות או יותר בכל מרחב שכזה.
בכל-אופן, הבעיה היא בהחלט בי כי אין דף בפייסבוק נגד אנשים שדוחפים את הברכיים לתוך המושב שלפניהם באוטובוס גם כשהם בגובה 1.75 מ' בקושי או נגד זאטוטים שמתווכחים בקול עם ההורים כי הם לא מחונכים כראוי (מדהים לראות את זה לפעמים באופן פעיל עם איומי סרק וכו'). אבל עדיין, לא נכון להגיד "אנשים", אולי "ישראלים".
אגב
גונאי, ככל שהסרט נישתי והאולם ריק יותר, כך הצופים מרגישים יותר בבית ומדברים/מסמסים יותר. דווקא בהקרנות הגדולות יש הרבה יותר מחויבות לסביבה.
מיפ, איפה את רואה סרטים, שעדיין יש הפסקות באמצע? סתם שאני אדע לא להגיע לשם
נסיוני מראה כי הקרנות גדולות מושכות קהל מעצבן.
לנצח אזכור את השמוק שהרס לגונאי הצעיר את "שני הצריחים" כי הוא לא הפסיק להתפקע מצחוק תוך-כדי קריאות "גימלי, גימלי!!1" בכל-פעם שהיה מצב קומי כלשהו שעירב את הגמד.
את החבורה שהחליטה שלהוריד סנדלים ולהניח את כפות רגליהם על המושבים מקדימה בהקרנה של "וורקראפט" זה לחלוטין מקובל חברתית.
את בני-הנוער שסימסו במרץ ובקול (כי לא רק שמכשירי הסלולר בהקו במלואם אלא גם לא הושתקו) כשצפיתי ב"בלייד ראנר 2049". נישתי יותר, אבל היה חנוכה או משהו אחר בסגנון.
לסרטים נישתיים יותר לרוב מגיע קהל שלא סתם מחפש להעביר את הזמן אלא באמת מעוניין לצפות בסרט, בטח ובטח כשהולכים להקרנה בשעה מאוחרת יותר ולא באחה"צ המוקדמים אז הקהל מורכב ממבוגרים שמחפשים גם הם סתם להעביר זמן אבל הסרטים שעיניהם נופלות עליהם שונים מהסרטים הגדולים יותר.
עכשיו כשאני חושב על זה לא לקחתי בכלל בחשבון את העובדה שלא יצא לי ללכת להקרנה באמת מאוחרת בשנה וחצי האחרונות עקב אילוצי לו"ז, אולי זה באמת הפיתרון.
אה ו,הפסקות באמצע יש ברשת גלובוס מקס יימח שמם. 6 דקות, אם אני זוכר נכון.
מצחיק אותי שהזכרת את שני צריחים, בגלל שאני הייתי נער צעיר שראה את שני צריחים באולם ריק לחלוטין בהקרנת צהריים באולם קולנוע בניו הייבן. וזה היה חוויה די מפחידה (בסצנה של הביצות לא הייתי מסוגל להסתכל). הייתי כנראה מעדיך אולם עמוס בקהל לא סימפתי
גלובוס מקס באר שבע
והסיבה היחידה שהלכנו לגלובוס מקס ולא ליס פלאנט היא שיכולנו לצאת בתאריך מאוד ספציפי, וההקרנה בגלובוס מקס היתה חצי שעה יותר מוקדם, וזו חצי שעה מאוד רלוונטית כשיש תינוקת+פעוטה בבית, תשלום לבייביסיטר, ויודעים שהילדות תעשנה השכמה מוקדם מדי בבוקר.
בהנתן בחירה – יס פלאנט, תמיד.
(שהוא די מוצלח בב"ש באופן עקרוני, אפילו התלת מימד שם לא רע בכלל)
אז כנראה שחוויית ניתוק וריכוז הם מאוד אינדיבידואליים
יכול להיות שאני לא רואה ולא שומעת את הסביבה כשאני ממוקדת בסרט טוב שמוגש לי על מסך גדול, בחושך ובסאונד עוצמתי כל עוד אין לי מסביב את הפיתויים של לעצור כל שתי שניות למטרות שירותים, ווטסאפ או פשוט לקום ולהעביר סמרטוט איפשהו.
טוב, את הפיתוי לקום ולהעביר סמרטוט איפשהו אין לי אף פעם.
(ל"ת)
אז אולי בכלל הפתרון הוא להגדיל את מסך הטלוויזיה הביתי?
אגב, גם בקשר לסאונד, יש היום מערכות סאונד ביתיות שנותנות תחושה (עבור צופה יחיד) לא פחות מרשימה מזו המתקבלת בקולנוע.
אז לא הבנתי
ראיתי שהסרט יצא אתמול (12/3) בבתי הקולנוע, אבל לא מצאתי אותו ביס פלנט ובגלובוס מקס. אז איפה הוא בדיוק יצא לקולנוע?
הוא הופץ בנטלפליקס ב-12.3
אחרי שיצא בארה"ב ובסין לבתי הקולנוע בסוף פברואר. פאראמאונט מכרו את זכויות ההפצה לנטפליקס כנראה בגלל שהסרט מתוחכם מדי והם לא רצו להפסיד כסף על הפצה בחו"ל.
נטפליקס*
(ל"ת)
שווה צפיה אם כי מאכזב
כל כך הרבה רעיונות טובים ומסקרנים , ויזואליה מרהיבה ברובה ומוזיקה מוצלחת אבל….
זה כמו לקחת לק מארטיק. טעים, צהוב ומתוק אך ממש לא מספק.
כמו לקחת לק מארטיק
ולגלות שזה קרטיב. אכן מאכזב.
פרשנות מעניינת לסרט
ממליץ לקרוא את הפרשנות של אחד מכתבי קוליידר לסרט. היא מוסיפה המון ונותנת סיבה מאחדת לנושאים הנפרדים בסרט שמעניקים את תחושת הבלבול
http://collider.com/annihilation-movie-explained/
כמה ימים אחרי שצפיתי בו, הסרט הזה לא יוצא לי מהראש
התסריט שלו אמנם לא מושלם, ויש לו כמה בעיות חמורות, בעיקר בחלקו האחרון, אבל הוא שופע ברעיונות עיצוביים וויזואליה שפשוט רודפת אותי, לרמה ש
" rel="nofollow">שלט הפרסום התמים הזה שתלוי ברחבי הארץ, מעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש. יש בו את השלד הכי מרהיב/מלחיץ שראיתי אי פעם, והמפלצת המדוברת עדיין לוחשת לי באוזן בלילות. גם הביום של אלכס גארלנד מכיל שבבי גאונות (שימו לב, למשל, למעבר המהיר בין תחושות של קירבה וריחוק שמיצרת סצינת המטבח בפתיחה, עם ההשתקפויות בכוס המים), וגם העריכה המקוטעת מייצרת רמה נכונה של תחושת ניתוק ובלבול. לגבי המשחק – נטלי פורטמן עושה עבודה לא רעה, למרות שהיא לא הבחירה האידיאלית לתפקיד המדענית/חיילת (חישבו עליה ביחס לסיגורני וויבר או ג'ניפר ג'ייסון לי מלפני עשור או שניים). ג'ייסון לי, לעומת זאת, נותנת הופעה נהדרת – הריחוק שהיא משדרת מהרגע הראשון נראה לי כמו אחד הדברים היותר קשים לביצוע כשחקן – איך מתרכזים בלהיות מנותק?
אבל אי אפשר טוב ללא רע – וכל הרע מתרכז בעיני בעשר הדקות האחרונות, מבחינה עלילתית, הסרט עובר מסיפור מדע בדיוני "פשוט" עם רובד סמוי/סמלי/מטאפורי שהולך ומתבהר, להפצצה של סימליות. זה לא נורא כמו "אמא!", בעיקר כיוון שהמטאפורה פה מספיק מעורפלת כדי לעורר דיונים מרתקים (ראו את הלינק של Roik מעלי), אבל זה עדיין מקושקש וצעקני למדי. בנוסף, האפקטים המיוחדים, שגם לפני זה היו מעט חורקים, הופכים בסצינת השיא למשהו שמזכיר קצת את "מכסח הדשא" מהניינטיז, ומביכים למדי אפילו לסרט עם תקציב בינוני (בהחלט ייתכן שהסרט "דילג" על שלב של פוסט-פרודקשן בשל החארקירי ההפצתי שנעשה לו).
בכל מקרה – אם זה לא היה מובן עד עכשיו – אני ממליץ על הסרט הזה בחום: החוזקות שלו עולים בהרבה על החולשות. רק הקפידו להתארגן על מערכת הסאונד ותנאי הצפיה הטובים ביותר שתוכלו למצוא.
והערה טכנית לגבי תנאי הצפיה
אם יש לכם מערכת קולנוע ביתית – שימו לב שנטפליקס לא תומכים בסראונד (5.1) בכל הפלטפורמות. למשל, אם אתם משתמשים ב-Windows, בשימוש בדפדפן תקבלו סאונד סטריאו בלבד, ולכן כדאי להשתמש באפליקציית נטפליקס ל-Windows.
מספיק מיוחד בשביל להצדיק צפייה.
מסכים פחות או יותר עם הביקורת: זה לא סרט מעולה.
הייתי סוג של בעניין שעתיים אבל לא הייתי מרותק לרגע. רוב הזמן אין התפתחות משמעותית-זה פשוט עוד ועוד דברים מוזרים, שדומים מדי אחד לשני, ובלי מספיק אסקלציה במהלך הסרט. הוא מרגיש מאוד מונוטוני.
הדמויות הן הכשלון הכי רציני, כמעט מפתיע בגודלו. נטלי פורטמן היא גיבור האקשן הכי גנרי שנוצר בערך. ולא גנרי במובן של שומרי הגלקסיה/איירון מן/עולם היורה. גנרי במובן של קול אוף דיוטי. היא מסתובבת עם פרצוף קשוח ומשעממת את התחת.
המקסיקנית והשחורה שטוחות. הפסיכולוגית מעניינת אבל לא מקבלת מספיק זמן מסך או קטעים שיממשו את הפוטנציאל. קאסי הייתה הדמות היחידה בכל הסרט שעוררה אצלי אמפתיה, והיא נאכלת ראשונה. הייתי מעדיף בהרבה שהיא תהיה הגיבורה הראשית.
עקרונית, פה הייתה צריכה להסתיים הביקורת. סרט שמכיל בעיות כאלה לא יכול להיות סרט טוב. אבל "הכחדה" הצליח להכנס לי מתחת לעור איכשהו. הסרט נותן תחושה שמעט מאוד סרטים נותנים-קריפיות. שום דבר לא קופץ עליך ומבהיל אותך, פשוט מראים ומשמיעים לך דברים שאתה חושב עליהם גם יומיים אחר כך. הפסקול מדהים. הקונספט מרתק.
זה בדיוק מהסרטים שמוכיחים למה אי אפשר לתת ציון מספרי לסרט: בשכלול הייתי מביא להכחדה 7. אפילו 6.5. אבל זה סרט שפשוט אין כמוהו, הוא נשאר איתי הרבה זמן, ואם לא תראו אותו כבר לא תראו משהו כזה אף פעם. שורה תחתונה-ממליץ.
אני לא מבין את הקטע עם דמויות
בזמן האחרון ביוטיוב ובכל מיני פורומים של קולנוע אני רואה כל מיני טענות על כמה שהדמויות חשובות, והן מניעות את הסרט, וכו' וכו'..וזה בא בניגוד גמור למה שההיגיון שלי אומר לי.
המטרה של סרט היא לעורר בך רגש ומחשבה, ואם הוא 'נשאר איתך הרבה זמן'- אז הרי שהוא עשה את עבודתו לא רק נאמנה, אלא פי שתיים. המטרה של סרט היא לא להראות לך איזה אנשים עמוקים במיוחד, בשביל זה יש לך את החיים המזורגגים! והרי גם אז לא ממש אכפת לך מהם.
הדמויות הן כלי כדי להעביר את הסיפור, את הפואנטה. הדמויות הן לעולם לא מטרה, הן נולדות ברגע שהמסך נדלק ומתות כשהוא נכבה. הרעיון לעומת זאת, הוא זה שאמור להישאר איתך. ולפי עדותך, הוויזואליה והרעיונות של הסרט אכן עשו את העבודה.
באינספשן נגיד, דיקפריו יותר עמוק או מעניין מנטלי פורטמן?
לשניהם יש פלאשבקים ממערכת יחסים, המניעים שלהם פשוטים. כמו כל דמות קולנועית פחות או יותר. אני באמת, נדיר, נדיר, נדיר, שאני נתקל בדמות שבאמת אכפת לי ממנה. וגם אז זה בעיקר בפיצ'רים של קומדיה דווקא (כי רק שם באמת אפשר להזדהות עם הדמויות..). או יוצאי דופן כמו הג'וקר, טיילר דרדן, וכאלה..וגם הם כוחם שלהם נבנה על ידי הסיפור, לא על ידם! בשעתיים של סיפור, לא משנה מה התסריטאי יעשה הדמות תהיה כמו פלקט שטוח, שאין בו מעבר למה שזקוק לו הסיפור.
הסיפור הוא זה שעושה את הדמות, ולא להיפך. אם תשים את דיקפריו מאינספשן בתוך הרובוטריקים. הסרט לא ממש ינוע הלאה אל עבר משהו מעורר מחשבה, נכון? אך אם תשים את שיה לה באף מרובוטריקים באינספשן, זה לא יורד מערכו כלל, וגם אם כן אז לא באיזו צורה משמעותית.
מצטער שהגזמתי עם אינספשן. הייתי צריך סרט מהעשור האחור שיש עליו קונזצוס. אין טעם להתווכח בנוגע לטיבו. תחשוב שזה פשוט איזה סרט שאתה ממש אהבת.
החשיבות של דמויות טובות היא
שהן גורמות לעולם של הסרט להרגיש אמיתי.
הוא לא חייב להיות מבוסס על המציאות, אנחנו מנהלים את הדיון הזה על סרט מד"ב אחרי הכל, אבל אם הסרט רוצה לעשות את כל הדברים שאמרת ("לעורר רגש ומחשבה" ו"להישאר איתך לאורך זמן") אז הוא צריך להיות מסוגל לשאוב אותך לתוך העולם שלו.
אם הדמויות הן לא מתנהגות כמו בני אדם אמיתיים, אשליית המציאות שהעולם של הסרט מנסה לבנות קורסת והסרט נכשל בכל הדברים האלו.
התהליך המחשבתי שלי הולך ככה: בכל פעם שדמות מתנהגת בצורה מסויימת בסרט אני שואל את עצמי "למה היא עושה את מה שהיא עושה עכשיו", כשאני יכול למצוא תשובה הגיונית שמבוססת על הסיטואציה שהיא נמצאת בה ועל תכונות האישיות שהסרט ביסס לפני כן – אני יכול להבין את המעשים שלה, להזדהות איתה ולזרום עם המסע שהיא עוברת.
כשאני לא מוצא תשובה הגיונית – אני אומר לעצמי "אה רגע, הסיבה שהיא עושה את זה עכשיו זה בגלל שהתסריטאי היה צריך שהיא תהיה במקום הזה בזמן הזה/התסריטאי ממש ממש רצה להעביר לי איזשהו מסר בוטה/התסריטאי קיבל הערה מהמפיק שעברו חמש דקות בלי בדיחה או סצנת אקשן והקהל שלנו מאבד עניין". זה מסיח את דעתי מהאירועים וגורם לכך שאני לא אצליח לעבור חוויה רגשית או מחשבתית כי למה שאני אשקיע את המאמץ הזה בסרט שלא מנסה אפילו להעמיד פנים שהוא מתרחש בעולם האמיתי? למה שיהיה לי אכפת מסיפור שכל האנשים בו הם כלים לקידום העלילה ולא אנשים אמיתיים?
אתה לא מגיב לשום דבר שכתבתי.
הבעיה של נטלי פורטמן היא לא שהיא לא עמוקה אלה שהיא משעממת את התחת.
"הדמויות הן כלי ולא מטרה"-נכון, הן כלי ליצירת הזדהות, להעביר את הצופה לתוך הסיפור, ולגרום לו להרגיש את התחושות שהבמאי רוצה שהוא ירגיש. זה לא עובד. בגלל שהן גרועות כל כך, בכל רגע שהסרט מבלה איתם ולא עם האזור הנגוע, הוא משעמם. וזה חלקים גדולים.
לכן הטענה שלך כאילו הדמויות לא מניעות את הסרט היא כנראה טענה שגם הבמאי לא יבין מאיפה הבאת אותה. הסרט מתחיל בפאקינג מונטאז' על החיים של נטלי פורטמן, ממשיך עם פלאשבקים כל כמה סצנות לחיים שלה בשנים האחרונות, ונגמר במה שקרה *לה*, לא לעולם, כפואנטה. זה סרט מונע דמויות לחלוטין, הוא נכשל בזה, נקודה.
וכן, חד משמעית, באינספשן די קפריו הוא דמות טובה יותר, מעוררת הזדהות יותר, ומשוחקת טוב הרבה יותר מנטלי פורטמן (עזוב כבר את ה"עמוקה"). אם ניסית להראות את הנקודה שלך בחרת דוגמה גרועה.
"אם תשים את די קפריו ברובוטריקים"-אין לי מושג מה ניסית להגיד פה.
הסרט הזה מבשר את סוף הקולנוע!
לא, סתם. אבל ברצינות, משהו בכל הקלאסטר פאק ההפצתי של הסרט הזה הרגיש לי כמבשר רעות.
למי שלא יודע, המפיצים איבדו כל אמון בסרט הזה, הפיצו אותו בארהב בצורה מינימלית לחלוטין וביטלו לגמרי את ההפצה בשאר העולם (זרקו אותו על נטפליקס במקום).
עכשיו תקשיבו, באמת שזה סרט די קומוניקטיבי. זה ממש לא דיוויד לינץ'. אני יודע שכבר הרבה זמן אנחנו הולכים לכיוון של סרטי ענק מבוססי פרנצ'ייזים ויקומים משותפים, סרטי אינדי קטנים, ושום דבר באמצע. אבל פאק, ברגע שסרט טיפה מיוחד, טיפה איטי, טיפה שובר שיגרה, האולפנים מתפלפים ולאף אחד אין אומץ להפיץ אותו? סרט ב40 מליון דולר נהיה הימור גדול מדי? אנחנו באמת חיים בעידן שאפילו סרט כזה כבר נחשב כל כך קיצוני שאין טעם להפיץ אותו כמו שצריך?
לא יודע, אולי אני סתם מגזים. בסוף גם אני חשהתי שהסרט לא מדהים, אז אולי פשוט החליטו בצורה מושכלת שזו האסטרטגיה שתביא הכי הרבה כסף. אבל הצעד הזה פשוט משתלב לי טוב מדי במגמה חזקה שנמשכת הרבה שנים, ושאני ממש לא אוהב את איפה שהיא הולכת.
מה שעצוב זה שהם צדקו
הסרט נכשל בקופות בארה"ב ככה שהעסקה עם נטפליקס היא מה שהציל אותו מלהיות קטסטרופה כלכלית (למרות שניתן לטעון שהעסקה היא מה שגרם לכישלון מלכתחילה), ומי שכן צפה בו בקולנוע ממש שנא אותו (ציון C בסינמהסקור, ששמור בד"כ או לסרטים ממש גרועים, או לכאלה ששווקו לקהל יעד לא נכון).
אני לקראת סיום הספר הראשון לטרילוגיה.
ואני חייב לציין שכל הכבוד לאלכס גרלנד. יחסית למישהו שעשה את הסרט מהזיכרון אחרי קריאה אחת של הספר – הוא תפס את האווירה והתמות העיקריות בצורה מדויקת ומצוינת. ועם זאת – יש פרט עלילה אחד שממש הםפריע לי שלא נכנס לסרט, והיה יכול להפוך אותו לאפילו יותר קריפי ופרנואידי.
שהוא?
תחת ספוילר וכו'
גארלנד שינה הרבה בסרט
ואני בסדר עם זה יחסית, כי כמו שאתה אומר את המהות הוא תפס. אבל מה שאתה מזכיר זה רק אחד מכמה דברים שחסרים ומשנים הרבה מהסרט לספר, חלקם מובנים (העובדה שהן רואות דברים בצורה שונה בתוך האזור), חלקם פחות משמעותיים (משך הזמן שלוקח לה לצאת למסע מרגע חזרתה), חלקם פחות משמעותיים אבל לא ברורים למה דווקא ככה (הסיפורים על המשלחות הקודמות) וחלקם לא ברורים בכלל (מסיכות וחליפות מגן, הדינימקה בין הקבוצה בצורה כללית, הדבר שציינת).
נכון.
לא התיימרתי למנות את כל הדברים שהסרט החסיר. הזכרתי ספציפית את זה כי כמו שאמרתי – "יש פרט עלילה אחד שממש הפריע לי שלא נכנס לסרט, והיה יכול להפוך אותו לאפילו יותר קריפי ופרנואידי".
חכם וחזק
כן, כסרט עלילתי זה לא תמיד עובד – אבל מי שציפה אחרת, כנראה התעלם מכל המורכבות של "אקס מאכינה". גם שם לגארלנד היה הרבה מאוד מה להגיד, אבל את רוב הדברים הוא סירב להגיד מפורשות. זה מאפשר לו להכניס מסרים סותרים, רעיונות מורכבים, להשתמש בתמונה להגיד דברים אחרים ממה שנאמר בקול וכדומה. בהחלט, ב"אקס מאכינה" הוא הצליח טוב יותר להסתיר את כל זה בתוך תחפושת של סרט סטנדרטי – אבל כאן, לעומת זאת, הוא משתמש בתפאורה בצורה הרבה, הרבה יותר מרשימה. יש חלקים שלמים מ"הכחדה" שעוברים רק מעיצוב הנוף, הסאונד, תנועת המצלמה.
קשה לי לדבר על הסרט הזה בלי ספוילרים – אנסה עוד רגע עם – אבל כש"הכחדה" מדבר על זהות אישית דרך הקשר שלה לגופניות וליציבות, הוא חכם ויוצא דופן בצורה מעוררת השתאות ממש. כשהוא מדבר על מערכות יחסים הוא טוב הרבה פחות, אבל אני מתחיל לחשוד שזה בגלל שגארלנד לא כל-כך אוהב אנשים, ועוד פחות את הצורה שבה הם בוחרים לראות את עצמם.
והפרויקט הבא של גארלנד: סדרת טלוויזיה
https://nerdist.com/alex-garland-devs-annihilation-nick-offerman-fx/?utm_campaign=coschedule&utm_source=facebook_page&utm_medium=Nerdist&utm_content=FX%20Orders%20Tech%20Thriller%20DEVS%20From%20ANNIHILATION,%20EX%20MACHINA%20Team
דיווחו על הסדרה והסינפוסיס ממזמן החידוש עכשיו שיש קאסט
(ל"ת)
סונויה מיזונו וניק אופרמן?
אני בפנים.
סרטון פרשנות מעולה
https://www.youtube.com/watch?v=xk4eAwg5Snk
מצוין! תודה