תקשיבו רגע:
מגניב, אה?
הקטע עם "הארטיסט" הוא שאנשים לא מדברים בו. זה סרט שעוסק בהוליווד של סוף שנות העשרים ותחילת השלושים, התקופה שבה הסרטים האילמים פינו דרך בהדרגה לסרטים המדברים, והוא נעשה, ברובו הגדול, בשחזור מושלם של הסרטים של אותה התקופה. אין מילים, מלבד אלה שמודפסות על דפי כותרת המוצגים על המסך; התמונה היא, כמובן, שחור-לבן. מבחינתי, הפרט שגרם לסרט להיראות כאילו יצא ממנהרת הזמן יותר מכל פרט אחר היה דווקא צורת התמונה: הפריים בסרט מזכיר טלויזיה ישנה, כמעט ריבוע, וזה אומר שלא משנה על איזה מסך תראו אותו, צידי המסך יהיו ריקים. בעידן שבו אפילו הטלויזיות כבר התרחבו , זה כמעט סוריאליסטי. הדיוק התקופתי לא נגמר בעניינים הטכניים: המשחק, המימיקה, ואפילו הפונטים בכותרות (כן, שוב הנודניק הזה עם הפונטים שלו) – כולם משחזרים באופן מדויק להפליא את המראה של סרטים אילמים משנות העשרים. המוזיקה לקוחה דווקא מהיצ'קוק, משום מה. בעלי השכלה רחבה יותר ממני בתולדות החצי הראשון של תולדות הקולנוע יזהו מחוות רבות נוספות.
הפיסקה הקודמת נשמעת כמו משהו שיגביל את הצפיה בסרט למבקרי קולנוע בעלי משקפיים עבים במיוחד, ולכן יש להבהיר מיד ובאופן חד משמעי שזה לגמרי לא המצב: "הארטיסט" הוא סרט חביב לאללה. לא צריך לעמוד בשום מינימום של פלצנות, או להבין משהו בתולדות הקולנוע, כדי ליהנות ממנו.
בהוליווד בסוף שנות העשרים מסתובב לו ג'ורג' ולנטין כמו איזה ג'ורג' קלוני: הוא כוכב קולנוע כל כך ענק שלכלב שלו יש מועדון מעריצים משלו. הוא יושב על גג העולם בזמן שהוליווד מתחילה לדבר על להתחיל לדבר. הסרטים המדברים הראשונים יוצאים, והסרטים האילמים הופכים למיושנים. ולנטין מסרב בתוקף להשתתף בסרטים מדברים, ונשאר מאחור בזמן שהתעשייה צועדת קדימה. במקביל, פפי מילר, אישה שהוא פוגש במקרה, נכנסת לתעשיית הסרטים והופכת במהירות לכוכבת גדולה בעוד הוא דועך.
עלייתה ונפילתו, והבערך-רומן בינהם מוצגים כפי שהיו מוצגים בסרט אילם אמיתי: דרך תנועות, כותרות, וקטעי פנטומימה חינניים. ז'אן דיז'ארדן וברניס ביז'ו שניהם מקסימים באופן הקצת מוגזם המתאים לתקופה. זה מצחיק כשצריך ועצוב כשצריך. ואם העלילה דלילה מאוד – למעשה כבר סיפרתי כמעט את כולה – ואם אפשר היה בכיף לחתוך מהסרט כמה דקות טובות בלי להפסיד הרבה, ואם הדמויות מעטות ולא נורא מפותחות, לא נורא. זה בסך הכל סרט קטן וכיפי.
אבל ל"הארטיסט" יש בעיה שלא מאפשרת ליהנות ממנו כסרט קטן וכיפי: התשבוחות. בטח כבר שמעתם על איך שמדובר בסרט השנה, ביצירת מופת, בזוכה המון פרסים ובמועמד המוביל לאוסקרים השנה. לכן אי אפשר לצפות בסרט בלי רף ציפיות גבוה מאוד. וזה המקום שבו אני הופך לפארטי-פופר ומתוודה שאני לגמרי לא מבין מה הקטע.
כן, הסרט מציע חיקוי מצוין של עידן הסרט האילם, אבל זה רק חיקוי. לאורך רובו הגדול, הוא לא מציע שום פארודיה, אמירה או הסתכלות בפרספקטיבה שונה על התקופה. לאורך רוב רובו של הסרט, ההישג העיקרי שלו הוא העובדה שקשה להבדיל בינו לבין סרטים אילמים "אמיתיים" שנעשו בתקופה שבה הוא עוסק. יש רגעים בודדים שבהם הסרט בכל זאת מודע לכך שהוא לא נעשה ב-1929, ומנצל את ההתפתחויות הטכנולוגיות שחלו בתחום הקולנוע ב-83 השנים האחרונות. אחד מהם, שלא במפתיע, הוא הרגע הכי מבריק בסרט, ובוודאי אחת הסצינות המרשימות ביותר של השנה שרק התחילה. אבל זו רק סצינה אחת. לאורך כל השאר, הגימיק אמנם מוצלח, אבל הוא גימיק.
יש שיטה קלה לבדוק האם סרט נשען על גימיק או לא: מוציאים ממנו את הגימיק, ורואים אם הוא עדיין עובד. כדי להוציא מ"הארטיסט" את הגימיק, לא צריך לגרום לו לדבר, אלא לגרום לכל שאר העולם לשתוק. במילים אחרות: אם אותו הסרט בדיוק נמרץ – בניכוי אותן סצינות בודדות – היה יוצא ב-1933, האם הוא היה זוכה לאותה המידה של תשומת לב? קשה לענות באופן חד משמעי בלי דלוריאן, אבל הניחוש שלי: ממש לא. הוא היה סרט נחמד ומבדר אז כמו היום, אבל הוא לא היה זוכה בפרסים ואף אחד לא היה קורא לו יצירת מופת. עם כל הכבוד ליכולת הקומית של ז'אן דיז'ארדן, הוא לא צ'רלי צ'פלין, וסצינות הריקוד שבסרט, גם אם הן טובות, לא מציבות תחרות לפרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. אף אחד לא היה קורא ל"הארטיסט 33'" סרט רע, אבל אם הייתם מדברים עליו בתור מועמד אפשרי לאוסקר היו חושבים שאתם פסיכים.
אז מה קורה? יכול להיות שכל המבקרים וכל מחלקי הפרסים האלה כולם מתעלפים על הסרט רק בשביל המאגניבות? כדי להראות עד כמה שהם רחבי אופקים ומוכנים לצפות בסרטים אפילו אם אין בהם דיבורים? הדבר היחיד שהופך את "הארטיסט" לסרט השנה – לדעתם של אנשים מסוימים – היא העובדה שהוא נראה כאילו הוא נעשה בשנה אחרת? עם כל הכבוד למחוות לעבר, שמתם לב שיש גם הווה בחוץ? זה לא שחסרים לנו שינויים דראסטיים ומרתקים בעולם של היום, וזה כולל את הקולנוע. מאוד אופנתי, למשל, לבוז לתלת-מימד: זה אומר שנצטרך לחכות 83 שנה עד שמישהו יעשה רימייק של "אווטאר", ואז כולם יגידו כמה שהוא גאוני?
בדיוק כמו "נאום המלך" בשנה שעברה, "הארטיסט" הוא סרט טוב בהחלט, שבתחרות על האוסקר אני באופן נחרץ נגדו. ובדיוק כמו במקרה של "נאום המלך", זה בטח לא יעזור לי.
הקשר הסמוי
האחים ויינשטיין. זה בדיוק הקשר בין 2 הסרטים שציינת. בלי מסע הפרסום הברוטלי שלו זכו הסרטים הללו, קשה להאמין שהם היו מגיעים לתשבוחות שקיבלו. לא אומר סרטים לא טובים, אבל לא העיף לי את הפוני.
לא בהכרח
כאילו, ברור שזה עוזר לאוסקר, אבל הארטיסט זכה לתשבוחות לפני שהויינשטיינים היו בתמונה בכלל.
הם רק קנו אותו בקאן, כשהבאז הראשוני כבר היה קיים.
סיקרנת אותי
אפשר בבקשה לדעת על איזו סצינה מבריקה מדובר? אני כנראה לא אראה את הסרט. זה לא שאנטי-אילמות או שחו-לבן, הוא פשוט לא נראה מעניין.
ייאמר לזכות "נאום המלך"
שאין בו גימיק.
אני, אגב, דווקא הייתי בעד "נאום המלך" באוסקר, אבל זו דעתי בלבד.
זה נקרא ספוילר??
(ל"ת)
מאוד כללי, אבל כן, זה סוג של ספוילר
(בהסתמך על הספר. את הסרט לא ראיתי עדיין).
צאו וראו דרכו של עולם.
אדם חוקר סוגיות שברומו של עולם, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, בודק שינויי נוסח ופונטים, עושה לילות כימים למען האמת, מסמן, מנקה, מקטלג, מודד, עושה את עבודתו נאמנה ובעלת ערך מחקרי, ובסוף מגיע איזה ארטיסט וגונב לו את הפרס.
(א. שקולניק יוצא לקולנוע).
אהבתי את התגובה
אחד הציטוטים האהובים עלי של דאגלאס אדאמס אומר שכשאתה נולד, כל דבר בעולם הוא נורמלי ורגיל והוא רק חלק מהדרך שהעולם פועל. כשאתה בין הגילאים חמש-עשרה לשלושים וחמש, כל דבר שמומצא הוא חדש ומרגש ומהפכני ואתה יכול כנראה לעשות קריירה בזה. כשאתה אחרי גיל 35 כל דבר שמומצא נוגד את הדרך הטבעית של הדברים.
האימרה הזאת רלוונטית היום יותר מתמיד. רק שלאלו שחיים מספר שנים מאחור יש תמיד איזשהו מימד כמעט רומנטי. כמו כל אלו שכותבים על מכונת כתיבה או מסבירים על ריח הספרים ותחושת הנייר. כדי באמת להראות מישהו שחי בעולם מת, צריך ללכת עוד יותר רחוק וזה מה שהארטיסט עושה.
עם זאת, המטרה של הסרט אינה לצחוק על אותו אחד שאינו יודע איך להסתגל לשינויים בעולמו, אלא להעביר את האימה וחוסר האונים מאותם שינויים רועשים ומבלבלים להם אינו רגיל. לכן הוא לוקח אותנו אחורה לעולם נכחד בשחור לבן ובלי מילים ומצליח לגרום לנו להזדהות עם אותה תחושה מפחידה שהעולם אותו הכרת כל כך טוב השתנה לבלי הכר, גם אם זהו אותו עולם בו אנחנו חיים היום.
אני חושב שזה אירוני והולם להפליא שאותה אקדמיה שהעדיפה בשנה שעברה פרשה משנות השלושים של המאה הקודמת על סיפורו של האתר הכי פופולארי ומשפיע היום, תעניק את הפרס השנה לסרט שמלווה בסימפטיה ובהבנה, אך גם בלא מעט ביקורת, את חוסר היכולת להסתגל לשינויים.
הערה לשונית: תשבָּחות. אין שם וי"ו.
היחידה, למי שתהה, היא תִּשְׁבָּחָה (אבל אם כבר משבחים שיהיה ברבים).
רד פיש נראה לי שלא כל כך הבנת את כוונת המשורר
בדרך כלל אתה כן…
בתור אחד שלא סובל יותר מדי סרטי ארטהאוס ופסטיבלים ראיתי את זה עכשיו וממש נהנתי.
כמו שבמאים באים לספר סיפור מסויים והם בוחרים לצלם בשחור לבן ( רשימת שינדלר למשל)
אז שבאים לספר סיפור על כוכב סרטים אילמים שלא מוכן להשתנות ולהתקדם ,אז הגיוני שהסרט יהיה אילם.
נו? לא היו לי שום טענות לסרט על כך שהוא אילם.
(ל"ת)
טו-אוב!
בואו נגיד שאם הוא יזכה באוסקר, הוא כנראה יהיה זוכה האוסקר הכי מגניב מאז "נער החידות ממומביי". אולי הוא לא יצירת המופת הגדולה של 2011, אבל הזנוויצוס הזה יודע, יחד עם צוות שחקנים מעולה (ברניס בז'ו הזאת גם יפהפייה וגם ממש ממש חיננית), איך לספר סיפור בלי שום מילים. הוא לא היה נכנס לחמישייה שלי גם אם היה יוצא בארץ ב-2011, אבל היה מקבל מקום של כבוד.
היו שתי סצנות שבאמת הרשימו אותי – הסיוט של גורג', אותה סצנה שאני מאמין שרד התייחס אליה, סצנה שממש גרמה לי להתכווץ קצת בכיסא אפילו, בזכות הבימוי המעולה והמשחק של ז'אן דוז'ארדן (הוא צריך לקבל אוסקר רק על השם הזה), והטייק שג'ורג' ופפי לא מצליחים לסיים. זאת באמת הייתה סצנה יפהפייה, שהצליחה לרגש ולהצחיק ממש. אני חושב שגם אם הייתי רואה את הסצנה הזאת בקולנוע מוגרבי בשנת 1930 הייתי מתרגש.
__________
* אין שום סיבה לתרגם את השם של הסרט בתור "הארטיסט". הוא היה יכול בכיף להיקרא "האומן".
*לסרט הזה יש את הפוסטר הכי טוב לשנת 2011.
אם יקראו לו 'האומן' זה יכול להוביל לתקלות כאלה:
א: "אחי, אתה בא לאומן?"
ב: "כן, שמעתי הולכת להיות מסיבה מטורפת"
א: "לא, התכוונתי לסרט האילם של במאי צרפתי המתאר את עלייתו ונפילתו של כוכב סרטים אילמים בהוליווד של שנת 1927, עם כניסת הסרט המדבר"
ב: "אני מנתק איתך את הקשר"
על מנת שלא ליצור בלבול, כי כידוע למועדון האומן 17 ולThe Artist יש בהרבה מאוד מקרים קהל חופף, בחרו להימנע מזה.
מצד שני, ככה הוחמצה ההזדמנות החד פעמית,
לשווק פסקול של סרט זוכה (?) אוסקר כ'טרק נצחונות'.
אכן אחלה פוסטר.
(ל"ת)
אוף
כן, על טעם וריח וכו'… ועדיין זו אחת הביקורות שאני הכי פחות מסכים איתן השנה.
נתחיל בזה שבעיני להסתכל על הסרט הזה קודם כל במסגרת המירוץ לאוסקר זה קצת לא הוגן. סרטים שמסומנים כמובילים במירוץ כמעט תמיד עולים על העצבים עוד לפני שרואים אותם, בגלל הייפ מוגזם ואובר-חשיפה. אז נכון, "הארטיסט" איננו הסרט הטוב של השנה אבל בעיני הוא בהחלט נמצא בקבוצה המובילה. ובכלל, חוץ מ"ארץ קשוחה" אולי, על איזה זוכה אוסקר מהעשור האחרון אפשר להגיד שהוא בכלל מתקרב לתואר הזה? ובניגוד ל"נאום המלך" וזוכים אחרים, הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהצוות שלו עשה אותו בכוונת מכוון כסרט שמיועד לזכות באוסקר.
ואם נשים רגע את קשקושי הפסלון בצד, אני גם די מאוכזב מהטון החמוץ של הביקורת. למעשה, מרוב שהסרט מסומן כ"מוביל אוסקר" וכ"סרט פיל גוד", הרבה אנשים (כולל דורון) לא נתנו את דעתם על כמה הסרט הזה בעצם מתוחכם וחדשני: הוא חוזר באופן מושלם לעבר לא סתם בשביל לחזור לעבר, אלא בשביל להגיד משהו על הקולנוע של ההווה.
בעיני הסרט לא מאוד שונה באופיו ממה שנניח טרנטינו עושה כבר 20 שנה – לוקח סרטים מתקופה מסויימת (לרוב סרטי טראש מכל הסוגים ומכל העולם שנוצרו בפיפטיז עד הסבנטיז) ועושה מהם מיש-מאש כדי להוציא אמירה חדשה על העולם והקולנוע של היום. יכול להיות שאהדה שטרנטינו מקבל לעומת "הארטיסט" היא תוצר של העובדה שהוא מתייחס לקולנוע שנחשב היום ל"מגניב" וקומוניקטיבי יותר, ואילו הארטיסט פונה דווקא לקולנוע "מיושן" ולא פופולרי במיוחד היום- כלומר הקולנוע האילם אבל גם לקולנוע ההוליוודי של תחילת הפיפטיז (שדרות סאנסט, שיר אשיר בגשם, הכל אודות חווה) – שהוא אחד מתקופות השיא היפות בתולדות הקולנוע ויפה שיש מי שדורש התייחסות ודיון מחדש.
וגם אם אתה זורק את כל ההתפלספויות בצד וחושב שמדובר רק בפרודיה/שחזור/גימיק (דבר שאני ממש לא מסכים איתו), הרי שמדובר באחת הפרודיות המוצלחות והשנונות שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע.
איזו אמירה יש לסרט על הקולנוע של ההווה?
(ל"ת)
תגובה יפה. לא השתכנעתי.
אמרת שיש לסרט אמירה על הקולנוע של ההווה, אבל לא סיפקת שום אמירה כזאת. הבאת כמה נקודות מעניינות בקשר לסרט, אבל אף אחת מהן לא רלוונטית ל-2012 יותר משהיתה רלוונטית ל-1992, 1962 או אפילו 1942. "על ידי קפיצה לעבר הסרט שואל מה בעצם הקולנוע של היום מרוויח לעומת הקולנוע של אז" – זה נכון כל עוד אם "היום" הוא זמן כלשהו עבידן הסאונד ו"אז" הוא העידן האילם. כל מה שההשוואה הזאת אומרת זה "תראו, אפשר להסתדר גם בלי סאונד, עובדה". אוקיי, מקסים. אבל זה לא אומר לי שום דבר על הקולנוע של היום.
עניין האוניברסליות של הסרט הוא באמת נקודה מאוד מעניינת. הוא עשוי בהחלט להיות הסרט הלא-אמריקאי הראשון שזוכה באוסקר, בזכות זה שאי אפשר לראות עליו שהוא לא אמריקאי. וכן, הסצינה האחרונה מאירה את העובדה הזאת באור אירוני במיוחד. אבל כל זה שייך לדיון *על* הסרט ולא נמצא *בתוך* הסרט. הבמאי לא תכנן מראש לזכות באוסקר. הוא אפילו לא ידע מראש שהסרט יוקרן מחוץ לצרפת. ייתכן שהסיפור של הסרט מעניין יותר מהעלילה שלו.
לא טענתי שהסרט היה יכול להיעשות ב-1942
(הוא כנראה לא היה יכול, כי סרטים אילמים היו נראים אז סתם מיושנים, ולא נוסטלגיים. בעניין הטענה שלך שאז עוד לא המציאו את הריפרור, אני לא בטוח שהיא נכונה, אבל אני לא יכול לבדוק כרגע).
אמרתי שאם הוא היה מוקרן ב-1942, האמירה שלו, כביכול, על הקולנוע ה"עכשווי" לא היתה שונה מהאמירה שלו על הקולנוע של 2012. הוא פשוט לא מתייחס אליהם. הוא מדבר על האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על הקולנוע, אבל הטכנולוגיה והתרבות תמיד משפיעות על הקולנוע. תמיד יש איזה שינוי שתיכף קרה או נמצא מעבר לפינה שמאיים או מבטיח לשנות את הקולנוע, והקולנוע תמיד משתנה.
התבוננות פנימית, הגדרה עצמית דרך היצירה וכו': סבבה. אבל כמו שאמרת, זה לא נושא מקורי במיוחד והוא לא מבוצע כאן באופן מבריק במיוחד (ברצינות, העלילה של החצי השני שלו נמרחת לחלוטין, וכן, גם עלילה זה חשוב). אני מרגיש צורך להזכיר שוב שממש לא שנאתי את "הארטיסט". בגדול נהנתי ממנו, ואני ממליץ עליו. אני רק חושב שההתלהבות סביבו מוגזמת ומקורה בעיקר בגימיק, שהוא, מה לעשות, קצת חנפני כלפי אינטלקטואלים של קולנוע.
ניתוח מעניין
מבחינת רעיונות עליהם דיברת, הכל טוב ויפה אבל לא ממש עובד. בחלקים רבים של הסרט הייתה תחושה קלה של מבוכה ושעמום, יש בו חן נסתר יתר על המידה, ציפיתי להרבה יותר, בטח אחרי
כל ההשתפכויות שהיו עליו :)
אני, רק הערה
הסרטים (או יותר נכון הז'נארים) שטרנטינו מתייחס אליהם נוטים להפוך ל"מגניבים" בגלל שהוא מתייחס אליהם – זה לא שלפני גרינדהאוס סרטי הזבל של שנות ה-70 היו כזה שלאגר בקרב אוהבי קולנוע (שלא לדבר על הקהל הרחב). לא שאני טוען שגרינדהאוס החזיר סרטי, אממ, גרינדהאוס לאופנה, או שג'קי בראון הביא לגל בלקספלוסטיישן שממנו אנחנו נהנים עד היום (הם לא) – אבל אי אפשר לטעון שהוא בחר בז'נארים פופלאריים לחקות: טרנטינו, ותגידו עליו מה שתגידו, עושה רק אתה מה שהוא אוהב.
בהתחשב בכמות ה"סרטים הגרועים בכוונה"
שצצו אחרי גריינדהאוס, הוא כן דיי יצר אופנה מסוימת…
אין לי טענות לטרנטינו
הוא אכן אוהב לבחור ז'אנרים "אדג'יים" שלא כולם שוחים בהם. כל מה שטענתי הוא שהיום הז'אנרים האלה הם בעיני הצופה הממוצע יותר "מאגניבים" וקומוניקטיביים מהקולנוע האילם, ובאופן כללי נוטים לצד היותר "פאן" של הקולנוע (לא כמילת גנאי): סרטי נינג'ות, מערבוני ספגטי, סרטי אימה ומותחנים משטרתיים הם ז'אנרים שבאופן בסיסי נועדו גם אז וגם היום קודם כל לבדר, וכשטרנטינו המוכשר מצליח לשכלל אותם למשהו עכשווי אז התוצאה היא לא רק עמוקה ורפלקסיבית, אלא גם מבדרת.
לקולנוע אילם, לעומת זאת (למעט אולי סרטים של צ'פלין), לא תמצא חובבים למעט עכברי סינמטקים (וחבל). לכן אני מבין את הרתיעה של מרבית הצופים מהסרט, אבל אני ממש שמח מצד שני שגם לקולנוע הזה קם עכשיו מעריץ שלא חושש להגיד- תראו איזה דברים נפלאים היו בקולנוע האילם.
לא קיימים לו חובבים
מי אמר שקולנוע אילם הוא במהותו "פחות קומינקטיבי"? קולנוע אילם זה לא ז'אנר – כמו שסרט שחור-לבן זה לא ז'אנר – זה פשוט מגבלה (או יותר נכון "דרישה") טכנית. אין לו חובבים בקרב "הקהל הרחב" מישום שאין לוייצוגים בקולנוע של ימינו: שוב גם לגרינדהאוס (שגם כן לא מייצג, בדיוק, ז'אנר אלא יותר אתוס של עשיה) אין חובבים בקרב הקהל הרחב.
אין שום בעיה להגיד "אילו דברים נפלאים היה בקולנוע האילם" (ראיתי כמה וכמה כאלו ובהחלט נהניתי) – אבל להפוך את הדבר למאין אימרה אמנותית כבדת ראש זה לטט לכל העניין נפח מעבר למה ש"מגיע לו"
נ.ב
כותב התגובה, עדיין, לא ראה את הארטיסט וכל הדיון הוא מבחינתו תיאורטי לחלוטין על חשיבות הפסטיצ' של ז'אנרים קולנועיים בימינו – אין לראות בתגובה עלבון כלפי הסרט המדובר.
"אוף, זה סרט בשחור לבן?"
כשהייתי מראה לתלמידים שלי בתיכון סרטים בשחור לבן, זו כמעט הייתה התגובה האוטומטית, שלא לדבר על סרטים אילמים. בעיני רוב הקהל (בעיקר הצעיר), צפייה בסרט בשחור-לבן או אילם מעוררת רתיעה כמעט אוטומטית, גם אם היא מוגשת במתכונת עכשווית. זו תמיד הייתה הצהרה שמאוד העציבה אותי וגורמת לי לדפוק את הראש בקיר.
גם הטענה שלך שמדובר קודם כל במגבלה טכנית מייצגת לדעתי את קו המחשבה הזה. טכנית אתה כמובן צודק- אבל בעיני, מבחינה אומנותית, הרבה יותר נכון להתייחס לקולנוע האילם כאומנות מעט נפרדת מהקולנוע המדבר (כמו שעושים הפרדה בין דוקומנטרי ועליליתי), שמתבססת בהגדרתה יותר על הויזואלי. למעשה, יותר משהוא שדומה לקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הקולנוע האילם בעיני הוא קודם כל האב הקדמון של הוידאוקליפים.
לעומת זאת, למרות שמעט מאוד אנשים יילכו מיוזמתם לראות סרטי טראש מהסבנטיז, הם יותר מזכירים תוכנית וסגנונית דברים שקיימים גם היום בקולנוע. ולכן כל מה שטענתי שהיכולת של טרנטינו ואחרים להפוך אותם למשהו "מגניב" בסרט עכשווי ולא לעורר רתיעה היא פשוטה יותר. נ.ב – וכדאי לחדד ולציין שטרנטינו לא הושפע רק מהגריינדהאוס, אלא גם מסרטים קומוניקטיביים יותר כמו מערבוני ספגטי, מותחנים משטרתיים וכו. זה לא מקרי בעיני, שסרט הגריינדהאוס המובהק היחיד שלו – שבו הוא ייצר סוג קולנוע שהוא קצת יותר אדג'י ממה שהוא מעבד ומתייחס אליו בדרך כלל – היה היחיד שלא מצא קהל ונחשב לאדג'י מדי גם בעיני חובביו.
לגבי השאלה למה בארטיסט יש בעיני אמירה אומנותית שחורגת בהרבה מהגימיק- ראה את הדיון שלי מול רד….
אני לא יודע כמה זה מעציב, אבל זה מאוד מובן ומתבקש.
קולנוע, בעיני, שונה מכל אומנות אחרת. ציורים ושירים אמורים אמנם לרגש ולהעביר מסרים, אבל קולנוע הוא היחיד שמשגר אותנו לעולם אחר.
אני אסייג – גם ספרות עושה את זה (ואולי גם מוזיקה, ברמה מסוימת). אבל ההבדל הוא שספרות לא משתמשת בשום כלי, אלא נותנת למוח שלנו ליצור בעצמו את העולם. סרטים תלויים בכלים טכנולוגיים כדי ליצור מול עינינו מציאות מדומה, וכתוצאה מכך, כלים חדשים פוגעים ביכולת של הישנים לסחוף אותנו.
אני בטוח שיש סרטים אילמים מדהימים, ואפשר עדיין להנות מהם כיצירות מופת, אבל אני לא ארגיש שאני שם, ובלי ההרגשה הזו, אין בהם טעם מעבר להיותם פריטי מוזיאון מרשימים.
תגובתך מעניינת, הנה משהו שחשבתי עליו בזמן הסרט
אני מניח שזה נכון להרבה סרטים אילמים, אבל הרפרטואר שלי בתחום הזה הוא לא רחב.
היו הרבה קטעים שהדמויות דיברו, ושלא הופיעו כתוביות שיגידו מה נאמר. לפעמים הצלחתי לקרוא את השפתיים, אבל בדרך כלל לא. ברגעים האלה, הרגשתי כאילו אני איפשהו בין "קולנוע" ל"ספר"… כי המוח שלי היה חייב להשלים את המידע החסר, והוא הסתמך על החיבור לעולם שבו אני חוזה. אז בעצם אפשר לומר שיצרתי פיסות עולם תוך כדי שיגור לעולם אחר.
רק אני שמתי לב שג'ון גודמן התחרע? :)
הצלחתי לקרוא קצת משפתיו וזה היה משהו כמו:
'היא זונה! תעיפו אותה דה פאק מפה עכשיו!", ממש צחקתי!
וזו בדיוק הבעיה עם האקדמיה לקולנוע
הם מיושנים. הטעם שלהם מרגיש כל כך שונה ומרוחק מזה של הקהל הרחב והמבקרים שזה פשוט תמוה.
אם הסרט הזה באמת יזכה באוסקר זו תהיה הוכחה חד-משמעית שהאקדמיה מעדיפה להתרפק על העבר במקום לקבל (נשמע יותר טוב באנגלית) את ההווה.
לא מסכים.
"מעדיפה להתרפק על העבר במקום לקבל מההווה"? סליחה, מה עם "מטען הכאב"? "התרסקות"? "השתולים"? "נער החידות"? "ארץ קשוחה" (זה שנות ה-80 באופן טכני, אבל עדיין מודרני יחסית)? "מיליון דולר בייבי"?
בעשור האחרון לפחות, מספר הסרטים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר ומתרחשים בעבר היה קטן בהרבה ממספר הסרטים התקופתיים. וזה עוד בלי להזכיר את כל הסרטים שהיו מודרניים ביחס לשנים בהם הם הוענקו בעבר ("איש הגשם", למשל, ב-1988).
...
כשאמרתי שהם מעדיפים סרטים מיושנים לא התכוונתי לסרטים תקופתיים אלא לסרטים שלא מחדשים שום דבר.
ולזכייה של כל אחד מהדוגמאות שנתת יש סיבה שלא קשורה בהכרח לאיכותו של הסרט.
הרי אם האקדמיה לא מעניקה את הפרס לסרט הקטן והמרגש היא תעניק אותו לאנדרדוג כדי שינצח את הסרט הגדול והחשוב יותר.
"מטען הכאב" ו"נער החידות" היו אנדרדוגים (ו"נער החידות" התאים גם לתואר הסרט הקטן והמרגש"). "ארץ קשוחה" סימן את הקאמבק של האחים כהן לאיכות והאקדמיה אוהבת לייצר סיפורים כאלה. "השתולים" זכה כדי להעניק אוסקר ראשון לסקורסזי.
"מיליון דולר בייבי" זכה כי… אה, האמת לא יודע. אז אני אחשיב אותו ליוצר דופן. למרות שאני לא חושב שהוא היה הסרט שהיה צריך לזכות באותה שנה.
או שאולי האקדמיה פשוט ממש ממש אהבה את הסרטים האלה,
כי "מטען הכאב" הוא סרט מותח לגמרי, "נער החידות" סרט מתוק מאוד, "ארץ קשוחה" סרט מבריק ומטריד (שכמו שרד נימק דאז, גם הוא לא סרט אוסקר ממוצע), "השתולים" סרט פשע מגניב מאוד ו"מיליון דולר בייבי" בוים ע"י גאון קולנועי, וגרם למלא אנשים שאני מכיר לבכות כמו ילדים קטנים. לא *כל* הסרטים שהאקדמיה בחרה בהם היו מונעי טעם אנכרוניסטי ופוליטיקה. לפעמים הם בחרו בהם כי הם סרטים טובים, ואני אישית יכול להגיד שמתוך הסרטים שזכו בעשור האחרון באוסקר לא רק שלא שנאתי אף אחד, אהבתי מאוד את כולם. לא כולם חושבים ש"האביר האפל", "אקס מן ההתחלה" ו"אווטאר" הן יצירות המופת של העשור האחרון, אתה יודע.
ללקק את האצבעות
אז נכון שזה לא חומר לאוסקר, הדמויות די שטוחות והוא היה מחליק בגרון הרבה יותר טוב אילו היה נגמר רבע שעה לפני כן, אבל עדיין זה סרט מקסים. בעיקר בזכות ז'אן דוז'ארדן שהדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני רואה אותו זה קומדיאן מדוכא שהוציאו מתקופה וממקום אחרים.
מזל טוב...?
(ל"ת)
תודה...?
(ל"ת)
אהבתי את שכתבת
יואב
לא יודע בקשר לסרט הזה, אבל מישהו ראה את שיתוף הפעולה האחרון של השחקן והבמאי הנ"ל?
פארודיה על סרטי ג'יימס בונד סטייל של שנות ה-60(קצת כמו 'בלאק דאינומאייט' הגאוני).
הסרט שווה צפיה רק בשביל הסצנה בה גנרל נאצי נותן את נאום ה"אם תדקרו אותנו לא נדמם" המופרסם. גדול!
סרט מקסים.
אני יודע אם הוא שווה אוסקר כי באמת קשה לשפוט אותו לפי המדדים של "היום", מצד שני אני לא חושב שהשוואה ל'מה היה קורה אם הוא יוצא בשנות העשרים' נכונה. הסרט בחר את הנושא שלו, במובן רטרואקטיבי, כלומר היוצרים של הסרט יודעים היום שסרטים אילמים נעלמו והקולנוע עבר לסרטים מדברים. זה לא היה המצב בשנים שהסרט מתרחש בהם (כמו שהיום אף אחד לא יודע מה יהיה עם התלת מימד בעוד עשר שנים). צריך את המרווח זמן הזה כדי לבצע את הרפרנס הזה. כי הסרט אומנם לא מעביר ביקורת, או סאטירה אבל הוא בהחלט עושה מחווה לז'אנר הזה. ומחוות (כמו כל מי שארגן איזשהו טקס כזה יוכל לומר) עושים למישהו או משהו אחרי שהוא הלך לעולמו או לפחות אחרי נקודת השיא שלו, לא במהלכה.
אני יודע מה יהיה עם התלת מימד בעוד עשר שנים
לא ישתנה יותר מדי מצבו.
די ישתנה
ב-2012, תלת היה עדיין בכל מקום, בכל סרט – נחוץ או לא נחוץ.
היום? הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה פחות.
קניתי משקפיים שבאו עם קליפ-און לתלת מימד.
(ל"ת)
עוד עשר שנים
תלת ממד יהיה… תלת ממדי.
כתבה
כתבה הזאת מסבירה למה הסרט יותר מסתם גימיק http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1621769
האם תוכלי להסביר במילותייך את הנקודה שלו?
(ל"ת)
זה לא מאמר. זה משחק טריוויה
קליין צריך ללמוד לכתוב לעניין.
אבל הוא כן
יכולות הניתוח והמבט המעמיק שלו על טקסט קולונעי הן מהמשובחות שיש בארצינו, לצד דובדבני, ארז דבורה, שביט, בלוג סריטה, רוזבאד, נטע אלכסנדר, ימית נטף ('אישה הולכת לקולנוע') ועוד.
הלכתי להקרנה מוקדמת
למנויי הארץ, עם לב חצוי. מצד אחד, שפכו על הסרט סופרלטיבים בכמות מגוחכת. מצד שני, למדתי הסוורים של הקולנוע, ו..ברצינות, למי יש כוח לסרט שחור לבן ואילם? חשבתי שנפטרתי מזה אחרי הצפיה השמינית בערך ב׳דיקטטור הגדול׳.
ראיתי את הסרט, תוך כדי קצת התפעלתי, קצת התייבשתי, וקצת תהיתי על מה כל המהומה, אבל גם נהניתי. הוא באמת פיל גוד. והוא הפתיע אותי לטובה, דווקא במישור ה״ייצוגי״ של השימוש בסאונד. הסרט אילם, והוא מודע לכך היטב, וזה מה שעושה אותו סרט שלא יכול היה להעשות בתקופה שבה כל הקולנוע היה אילם. השתיקה הזו היא לא ״גימיק״, אלא כלי שהבמאי השתמש בו היטב, וזה מציל את הסרט מלהיות סתם עוד סרט עם גימיק (אוואטר?)
הסצנה שהכי ״עשתה את זה״, לדעתי, והייתה חזקה ולא קלישאתית מדי, הייתה היציאה מהאולפן והבנות המצחקקות. האפקטים, העוצמה.אולי כי התרגלנו לשקט, אולי כי ״חשנו את הכאב״ של הדמות- זה היה רגע חזק שמדגים יפה איך הסרט לא ״אילם״, אלא מחכה לרגעים הנכונים להשתמש בסאונד.
גם שחור-לבן וגם אילם?! זה לפחות בתלת מימד?
(ל"ת)
מחזקת את דברייך!
ובנוסף,אולי החלקים המרגשים ביותר בסרט הם החלקים בהם מפסיקה המוזיקה ומשתררת דממה מלאה. לא זוכרת מתי הייתי בקולנוע בפעם האחרונה ולא היה שום סוג של סאונד ברקע, וזו בהחלט הייתה חוויה מעניינת.
סרט מקסים שנהניתי ממנו מאוד.
קצת מוזר לי שאף אחד לא מזכיר סרט חצי-אילם אחר...
מלפני 3 שנים
סרט שמחצית ממנו סרט אילם לחלוטין – אבל הוא מדבר על העתיד, כולל אנימציה ממוחשבת, רובוט, מוצר של אפל, ומצליח לעורר דמעות ורגש עם סיפור אהבה בין שני היצורים שתכלס אין להם פנים.
אז אף אחד לא עשה מזה סיפור , והאקמיה לא התייחסה בכבוד הראוי לסרט הנפלא הזה.
עוד לא ראיתי את הארטיסט – לא יודעת מה המשמעויות הנסתרון שלו – אבל כדאי מאד שיהיו לו, אחרת גם הגימיק לא גימיקי מספיק
סרט אילם הוא לא סרט שלא מדברים בו
יש הרבה סרטים עם מעט דיבורים. בחלק גדול של "וול-E" אין הרבה דיבורים, אבל הוא רחוק מלהיות אילם. הדמויות מתקשרות בקולות, בין השאר במילים: כולם זוכרים את ה"איייי-בה". יש גם סאונד אחר בסרט. בסרט אילם יש רק מוזיקה.
ב"הארטיסט" יש כתוביות?
כמו בסרטים של פעם שאחרי שדמות דיברה היה כתובית גדולה עם המשפט שהוא אמר. או שאין שם בכלל דיאלוגים?
כן, כתוביות, כמו של פעם
(ל"ת)
תכלס נכון...
אני אבל אכן התכוונתי לסרט "ללא דיבור"…חוץ מ"איי-בה" המתוק :)
אולי אפשר להתסתכל על זה כמורדניזציה של ז'אנר האילם – כי הרי ברור לכולם שיש אפשרות היום להכניס כל אפקט סאונד לכל סרט , כולל מילים – לא אומר שחייבים להשתמש בהם. או להשתמש באחת.
פשוט הועלו פה המון טענות/תהיות לגבי האנכרוניסטיות של הסרט – האם זה גימיק מיותר, או סתם חינני, או שזה בכלל חלק מהפואנטה של הסרט – וחשבתי שוול-אי זה דוגמה לסרט בו חוסר הדיבור הוא לא אנכרוניסטי כלל!
הנקודה היא
שסרט אילם וסרט ללא דיבור זה לא אותו דבר. בארטיסט יש לא מעט מילים, רק שהם מופיעים בכתוביות ולא בסאונד.
נפלא.
באמת, סרט מקסים, משמח, מהנה כמעט לכל אורכו. הפסקול נהדר, ובשאלה בין מי צריך לקבל אוסקר, קלוני על היורשים או דז'ירדאן על הארטיסט, דז'ירדאן צריך לקחת בענק.
נאום הארטיסט
אני תוהה אם לפני שנה ישב מישהו וראה איך מרעיפים פרסים על סרט אודות מישהו שמתקשה לדבר.
ראה ואמר לעצמו, אני אראה להם מה זה – אעשה סרט על מישהו שלא מדבר בכלל.
דולי
לא יודע לגבי ארה"ב, אבל נראה שלפחות בצרפת/איטליה/רוסיה הכירו את זה כבר ב-1913: http://www.imdb.com/title/tt0368309/trivia
אבל כן, הצילום בהחלט מרשים (זכורות לי לפחות 2 סצינות עם מדרגות שבהן שמתי לב לכך).
היתמוגגתי מהביקורת!
הסכמתי עם כל מילה ומילה…. אני ממש במיעוט כאן (פלורידה)
אני גם לא מבינה את ה"הו אה" וכל ההיתעלפויות….
לא יכולתי לנסח כל כך מדויק וברור את היתרשמותי מהסרט כפי שעשה דורון פישלר.
נחמד כזה.
לא יכולתי שלא להשוות את הסרט, ממש מתחילתו, לשיר אשיר בגשם. הפרמיס שלהם היה פשוט דומה מידי. ומה לעשות, בהשוואה הזו "שיר אשיר" מנצח בגדול.
אבל גם אם אני מתסכלת על הסרט בפני עצמו, הוא חביב ודי זורם, למרות שאפשר להוריד ממנו כמה קטעים מיותרים. הוא לא יצירת מופת שמגיעה לה כל התשבוחות שהסרט הזה מקבל כל הזמן, למעט אולי סצינה אחת שהיתה מרשימה בעיניי.
אהבתי מאוד
אוסקר? לא יודעת. נשים את זה רגע בצד.
אני מאוד אוהבת יצירות שמגבילות את צורת ההבעה שלהן, ולא נופלות מיצירות שלא מגבילות את עצמן. אני זוכרת כמה התרשמתי בתיכון משירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שלמרות שכפו על עצמם מבנה קשיח מאוד הם יצרו שירים מדהימים שמאוד התחברתי אליהם. או הספר של מאיה ערד "מקום אחר ועיר זרה", שלמרות החלוקה הקשיחה לפרקים, שבכל פרק אותו מספר בתים, ובכל בית אותו מספר שורות, והכל בחרוזים, יצרה רומן שלם עם עלילה מהודקת ודמויות עגולות לחלוטין.
אז התמודדות עם הגבלות זה משהו שמרשים אותי. מתי זה גימיק? אני לא יודעת להגיד בדיוק. נכון לכרגע, אני משערת שהמבחן שלי הוא – האם אחרי שאני מתרגלת לצורת הסיפור, האם יוצא לי "להיזרק החוצה" ממנו בצורה לא טבעית. כן, זה לא ממש הגדרה מוצלחת, אבל אני עדיין מבררת עם עצמי את העניין הזה. ב"כרוניקה" למשל, יצא לי כמה פעמים להגיד – "אה, נכון, הסרט הוא בסגנון ההוא שאין לו שם מוצלח בעברית, לכן זה נראה ככה פתאום, או לכן נאמר משהו לא קשור או לא טבעי פתאום". אז שם בעייני זה גימיק.
בסרט הזה זה לא ככה. אחרי שהתרגלתי לעובדה שהסרט אילם ובשחור לבן, לא היה רגע שבו הרגשתי שעובדה הזו לא מסתדרת או לא טבעית. לכן מבחינתי זה לא גימיק, גם אם את הסיפור היה ניתן לספר בצורה אחרת.
סביר להניח שאני עוד אשנה את דעתי בנושא הזה. נכון לכרגע זו דעתי.
נקודה שנייה היא הסבטקסט. כן, זה סרט אילם והכל. אבל עוד משהו שאני מאוד אוהבת בסרטים או ביצירות בכלל, אלה מטאפורות ואלגוריות. הסרט מלא בהם. בטוח לא קלטתי את כולם, אבל אני מאוד אוהבת לשים לב לפרטים ולהגיד "אה! עם עשו את זה בכוונה, זה מסמל את זה וזה!" אני לא אפרט מחמת הספויילרים, אבל הסרט בצורה אילמת מביע המון על הדיבור. ממש מתחשק לי לצפות בסרט פעם נוספת, כדי לקלוט עוד, הם ממש עשו עבודה טובה. מהבחינה הזו, הסרט הזכיר לי את "הערת שוליים", שגם אותו נהניתי מאוד לנתח אחרי צפייה.
הנקודה החלשה ביותר של הסרט היא העלילה. היא פשוט מאוד לא מקורית – ההתדרדרות של מי שהיה כוכב וכעת דועך כוכבו. שום דבר מפתיע בכיוון הזה. אבל הביצוע כל כך מוצלח בעייני, שזה מחפה על זה.
אני מניחה שנהניתי בעיקר בגלל שמצא חן בעייני הדרך שבה הסיפור מסופר, שלא נופל מהסרטים הצבעוניים המדברים. אני יכולה להבין את מי שמעקם את האף, עליי זה עובד.
אוסקר? לא חושבת שזו בחירה גרועה כל כך. התשבוחות מגיעות. ההתעלפויות – ממש לא. אסכם בזה שהסרט פחות בינוני בעייני מאשר "נאום המלך".
כן, זו לא שורה תחתונה חיובית במיוחד. אני מעדיפה לסיים את התגובה בצורה חיובית יותר:
אוסקר בצד, לא לצפות לסיפור מקורי, סרט מצחיק ומהנה. אני אהבתי.
חמוד.
אז כן – לא מגיע לו אוסקר. אפילו לא מגיעים לו מועמדויות בקטוגוריות הסרט, הבמאי והתסריט. אבל זה לא אומר שהוא רע. לא ממש ראיתי שם בשום מקום משהו ש"גרם לי להיזכר למה אני אוהב קולנוע" כמו שכל המבקרים אומרים, אבל זה עדיין היה אינסייט מעניין על ההיסטוריה של הקולנוע בתקופה הזאת. מבחינת ערכי הפקה, הרי שהסרט כמעט מושלם – עיצוב התפוארה והתלבושות מתאים מאוד לרוח התקופה, השחור לבן עשוי טוב מאוד (אבל מועמדות לאוסקר, במקום "החפרפרת"? באמת) הפסקול נהדר (למעשה, זה הדבר שהכי אהבתי בסרט. זאת הקטגוריה היחידה שנאי לא אתנגד בכלל אם הסרט ינצח בה) וההתנהגות של האנשים שחיו בתקופה הזאת מאוד אותנטית. ואפרופו התנהגות, דוז'ארדן וביז'ו (כן, אני גורם לה להשימע כמו ערס גרוזיני…) מצדיקים את המועמדיויות שלהם, מבחינתי. אומנם לאף אחד מהם לא מגיע לנצח (גארי אולדמן FTW!!!), אבל הם בהחלט עושים עבודה טובה בלגרום לדמויות הדי שחוקות האלה להיות מעניינות וסימפטיות. וכמובן, הסרט עושה עבודה נהדרת במילוי החוק "Show, Don't Tell", ככה שהצלחתי להבין כל דבר שקורה על המסך, גם כשלא היו כתוביות*.
אבל יש גם דברים רעים. לעיתים, נראה שהסרט קצת מנסה לנפנף לנו בפרצוף את ה"אומנותיות" שלו (סצינת הפתיחה, למשל), כאילו הוא צועק לנו "תראו, אני אילם, אני אילם!", וגם יש הרבה סצינות שבהם אנשים מתחילים – אולי בכוונה ואולי לא – להתנהג בערך כמו שאתה רואה אנשים מתנהגים ב*פארודיות* על סרטים אילמים. וגם, אני לא צריך להזכיר את הבעיות שהבעליה הבנאלית שהיא כמעט ריפ-אוף של "שיר אשיר בגשם" ושמתחילה טיפה לשעמם לקראת הסוף. יש שיאמרו שזאת מעין מחווה לעלילות הנבאליות והקלישאתיות של הסרטים מאותה תקופה, אבל על דברים כאלה בכל זאת לא מגיע אוסקר.
הסקרנות הורגת אותי.
הכוכבית אחרי "כשלא היו כתוביות", אמורה להפנות אותנו לאיזו הערת שוליים שנעלמה?
אולי היא אמורה להוביל להערת השוליים שבלוגו האתר...
(ל"ת)
כן, לא שמתי לב.
היא הייתה אמורה להוביל להערה הבאה:
*מה שהופך את הסרט בתוך אחלה כלי לאימוני קריאת-תנועות שפתיים במוסד.
באיחור של חודשיים, כמנהגי בקודש,
כשהסרט כבר נעדר מהסינמה סיטי למיניהם, כשכבר עמדתי לוותר עליו – עשיתי את זה. הרחקתי לקניון גבעתיים וישבתי לצפות בו – עם שני זוגות קשישים. מקומיים, כנראה
אני לא אחזור על כל מה שכבר נאמר פה (אחלה דיונים, אגב). אישית, נהניתי מאוד. צפיתי בו שבוע אחרי שצפיתי ב"הוגו", וזה משעשע. סרט "צרפתי", עם כלב, ועוד שני דברים שמהווים ספוילר ל"הוגו", אז נדלג עליהם כרגע.
אני חושב שזה בכלל לא היה מובן מאליו שכולנו נשב לראות סרט אילם פתאום ב-2012, ונהנה ממנו, גם אם חלקית, גם אם מעט. זה לא הוזכר פה, אבל זה ממש לא מובן מאליו. אישית אני יודע שיש לי כוח סיבולת לראות הרבה דברים שאחרים לא יכולים לראות, טלוויזיה ישנה וקולנוע ישן, אבל זה שקהל רחב מגיע לראות סרט כזה, מנוגד מבחינות רבות למה שאנחנו מורגלים ו"מתוכנתים" לראות, זה מרגש במידה מסוימת. זה הכי בלט ברגעי השקט המוחלט שהוזכרו פה בדיונים מעליי. פתאום יש שקט, פתאום שומעים את הקהל (הזקנים מלפנים) לוחש משהו, או ההוא מסביר לאשתו (הזקנים משמאל) את המובן מאליו. ומבינים כמה אנחנו בסיטואציה שונה לגמרי, שהמוח שלנו לא רגיל אליה.
וביציאה מהסרט חשבתי לעצמי האם יכול להיות עוד סרט אילם בימינו. האם "הארטיסט" הצליח רק בגלל ההייפ-באזז הגימיקי? כן. כי הוא הראשון מזה עשרות שנים. כי הוא חריג וזה "מאגניב". זו הסיבה שאני צפיתי בו. האם סרט נוסף יכול להצליח? לא יודע. אם תהיה לו עלילה טובה זה יספיק? לא יודע. את העלילה הפשוטה של "הארטיסט", שחששתי ממנה בהתחלה בהתחלה (ואגב, לא היתה כזו גרועה בסופו של דבר) אפשר לפטור בתור עלילה של סרט ראשון, של "ניסוי כלים", של הסתפקות במועט. אם יהיה סרט אחר הוא יהיה חייב להיות סרט עם יותר עלילה, אבל שוב – האם זה יספיק, או שתצטרך להיות עוד איזושהי אמירה מיוחדת? האם יצטרך להיות איזשהו גימיק אחר?
אישית, בתור נוסטלגיה, אתגר צפיה ו/או הרחבת היריעה הקולנועית, הייתי שמח לראות עוד סרטים אילמים חדשים (וגם ישנים, אבל זה דיון אחר).
והפרס שאגי קיבל באמת הגיע לו!
אה, ותודה לטקס האוסקר שספיילר את סצינת החלום.
אין קשר בין ''דיבורים'' לאיכות
יש סרטים אילמים מצוינים ומופלאים בהם אנשים יצפו עוד עשרות שנים (צ'פלין, דוגמה בסיסית),
הבעיה עם 'הארטיסט' שהוא סרט אילם בלי ברק או נשמה. 5 דקות ראשונות מושלמות ואז 25 דקות משמימות.
ואז סיום מדהים של המערכה הראשונה, ממנו כבר הייתי בטוח שתתחיל תעוזה מבריקה אבל זה לא קרה.
היו סצינות טובות מאוד, בגדול סרט נחמד. לתת לו אוסקר לסרט הטוב זו עוד בושה לאקדמיה הזו.
אני יכול לחשוב בקלות על לפחות 5 סרטים טובים יותר שיצאו ב-2011.
ובכלל, איזה רצף אומלל של זכיות אוסקר
נאום המלך (בינוני במקרה הטוב), הארטיסט (חביב ולא מזיק ולא יותר) ואז ארגו (זניח, שגרתי, נשכח)