ביקורת: הארטיסט

מלבד העובדה שהוא לא מדבר, האם יש לסרט עטור התשבוחות, הפרסים וההתעלפויות הזה מה להציע?
שם רשמי
הארטיסט
שם לועזי
The Artist

תקשיבו רגע:‏

מגניב, אה?‏

הקטע עם "הארטיסט" הוא שאנשים לא מדברים בו. זה סרט שעוסק בהוליווד של סוף שנות ‏העשרים ותחילת השלושים, התקופה שבה הסרטים האילמים פינו דרך בהדרגה לסרטים ‏המדברים, והוא נעשה, ברובו הגדול, בשחזור מושלם של הסרטים של אותה התקופה. אין מילים, ‏מלבד אלה שמודפסות על דפי כותרת המוצגים על המסך; התמונה היא, כמובן, שחור-לבן. ‏מבחינתי, הפרט שגרם לסרט להיראות כאילו יצא ממנהרת הזמן יותר מכל פרט אחר היה דווקא ‏צורת התמונה: הפריים בסרט מזכיר טלויזיה ישנה, כמעט ריבוע, וזה אומר שלא משנה על איזה ‏מסך תראו אותו, צידי המסך יהיו ריקים. בעידן שבו אפילו הטלויזיות כבר התרחבו , זה כמעט סוריאליסטי. הדיוק התקופתי לא נגמר בעניינים הטכניים: המשחק, המימיקה, ‏ואפילו הפונטים בכותרות (כן, שוב הנודניק הזה עם הפונטים שלו) – כולם משחזרים באופן מדויק ‏להפליא את המראה של סרטים אילמים משנות העשרים. המוזיקה לקוחה דווקא מהיצ'קוק, משום ‏מה. בעלי השכלה רחבה יותר ממני בתולדות החצי הראשון של תולדות הקולנוע יזהו מחוות רבות ‏נוספות.‏

הפיסקה הקודמת נשמעת כמו משהו שיגביל את הצפיה בסרט למבקרי קולנוע בעלי משקפיים ‏עבים במיוחד, ולכן יש להבהיר מיד ובאופן חד משמעי שזה לגמרי לא המצב: "הארטיסט" הוא סרט ‏חביב לאללה. לא צריך לעמוד בשום מינימום של פלצנות, או להבין משהו בתולדות הקולנוע, כדי ‏ליהנות ממנו. ‏

בהוליווד בסוף שנות העשרים מסתובב לו ג'ורג' ולנטין כמו איזה ג'ורג' קלוני: הוא כוכב קולנוע כל ‏כך ענק שלכלב שלו יש מועדון מעריצים משלו. הוא יושב על גג העולם בזמן שהוליווד מתחילה ‏לדבר על ‏להתחיל לדבר. הסרטים המדברים הראשונים יוצאים, והסרטים האילמים הופכים ‏למיושנים. ולנטין ‏מסרב בתוקף להשתתף בסרטים מדברים, ונשאר מאחור בזמן שהתעשייה ‏צועדת קדימה. ‏במקביל, פפי מילר, אישה שהוא פוגש במקרה, נכנסת לתעשיית הסרטים והופכת ‏במהירות לכוכבת גדולה בעוד הוא דועך.‏

עלייתה ונפילתו, והבערך-רומן בינהם מוצגים כפי שהיו מוצגים בסרט אילם אמיתי: דרך תנועות, ‏כותרות, וקטעי פנטומימה חינניים. ז'אן דיז'ארדן וברניס ביז'ו שניהם מקסימים באופן הקצת מוגזם ‏המתאים לתקופה. זה מצחיק כשצריך ועצוב כשצריך. ואם העלילה דלילה מאוד – למעשה כבר ‏סיפרתי כמעט את כולה – ואם אפשר היה בכיף לחתוך מהסרט כמה דקות טובות בלי להפסיד הרבה, ואם הדמויות מעטות ולא נורא מפותחות, לא נורא. זה בסך הכל סרט ‏קטן וכיפי.‏

אבל ל"הארטיסט" יש בעיה שלא מאפשרת ליהנות ממנו כסרט קטן וכיפי: התשבוחות. בטח כבר ‏שמעתם על איך שמדובר בסרט השנה, ביצירת מופת, בזוכה המון פרסים ובמועמד המוביל ‏לאוסקרים השנה. לכן אי אפשר לצפות בסרט בלי רף ציפיות גבוה מאוד. וזה המקום שבו אני הופך ‏לפארטי-פופר ומתוודה שאני לגמרי לא מבין מה הקטע.‏

כן, הסרט מציע חיקוי מצוין של עידן הסרט האילם, אבל זה רק חיקוי. לאורך רובו הגדול, הוא לא ‏מציע שום פארודיה, אמירה או הסתכלות בפרספקטיבה שונה על התקופה. לאורך רוב רובו של ‏הסרט, ההישג העיקרי שלו הוא העובדה שקשה להבדיל בינו לבין סרטים אילמים ‏‏"אמיתיים" ‏שנעשו ‏בתקופה שבה הוא עוסק.‏ ‏יש רגעים בודדים ‏שבהם הסרט בכל זאת מודע לכך שהוא לא ‏נעשה ב-1929, ומנצל את ההתפתחויות הטכנולוגיות ‏שחלו בתחום הקולנוע ב-83 השנים ‏האחרונות. אחד מהם, שלא במפתיע, הוא הרגע הכי מבריק ‏בסרט, ובוודאי אחת הסצינות ‏המרשימות ביותר של השנה שרק התחילה. אבל זו רק סצינה אחת. לאורך כל השאר, הגימיק ‏אמנם מוצלח, אבל הוא גימיק.‏

יש שיטה קלה לבדוק האם סרט נשען על גימיק או לא: מוציאים ממנו את הגימיק, ורואים אם הוא ‏עדיין עובד. כדי להוציא מ"הארטיסט" את הגימיק, לא צריך לגרום לו לדבר, אלא לגרום לכל שאר ‏העולם לשתוק. במילים אחרות: אם אותו הסרט בדיוק נמרץ – בניכוי אותן סצינות בודדות – היה ‏יוצא ב-1933, האם הוא היה זוכה לאותה המידה של תשומת לב? קשה לענות באופן חד משמעי ‏בלי דלוריאן, אבל הניחוש שלי: ממש לא. הוא היה סרט נחמד ומבדר אז כמו היום, אבל הוא לא ‏היה זוכה בפרסים ואף אחד לא היה קורא לו יצירת מופת. עם כל הכבוד ליכולת הקומית של ז'אן ‏דיז'ארדן, הוא לא צ'רלי צ'פלין, וסצינות הריקוד שבסרט, גם אם הן טובות, לא מציבות תחרות ‏לפרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. אף אחד לא היה קורא ל"הארטיסט 33'" סרט רע, אבל אם הייתם ‏מדברים עליו בתור מועמד אפשרי לאוסקר היו חושבים שאתם פסיכים.‏

אז מה קורה? יכול להיות שכל המבקרים וכל מחלקי הפרסים האלה כולם מתעלפים על הסרט רק ‏בשביל המאגניבות? כדי להראות עד כמה שהם ‏רחבי אופקים ומוכנים לצפות בסרטים אפילו אם ‏אין בהם דיבורים?‏ הדבר היחיד שהופך את "הארטיסט" לסרט השנה – לדעתם של אנשים ‏מסוימים – היא העובדה שהוא נראה כאילו הוא נעשה בשנה אחרת? עם כל הכבוד למחוות לעבר, ‏שמתם לב שיש גם הווה בחוץ? זה לא שחסרים לנו שינויים דראסטיים ומרתקים בעולם של היום, ‏וזה כולל את הקולנוע. מאוד אופנתי, למשל, לבוז לתלת-מימד: זה אומר שנצטרך לחכות 83 שנה ‏עד שמישהו יעשה רימייק של "אווטאר", ואז כולם יגידו כמה שהוא גאוני?‏

בדיוק כמו "נאום המלך" בשנה שעברה, "הארטיסט" הוא סרט טוב בהחלט, שבתחרות על האוסקר ‏אני באופן נחרץ נגדו. ובדיוק כמו במקרה של "נאום המלך", זה בטח לא יעזור לי.‏