ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד

שם רשמי
ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד
שם לועזי
The Assassination of Jesse James by the Coward Robert Ford

במקור: The Assassination of Jesse James by the Coward Robert Ford
תסריט ובימוי: אנדרו דומיניק
על פי ספרו של רון הנסן
שחקנים: קייסי אפלק, בראד פיט, סאם רוקוול, סאם שפרד

'ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד'. איזה שם לסרט, הא? ארוך, לא קליט, לא קצבי, לא מתנגן. מצד שני, יש משהו מהפנט באריכות הזו. בהתעקשות הזו על כל פרט קטן, כמו הצורך להדגיש בשם הסרט עצמו את העובדה, המובנת מאליה כמעט, שרוברט פורד היה פחדן.

ולא רק פחדן, אם יורשה לי לומר. בכלל מדובר באישיות חלשת אופי וחסרת יחוד. את פורד אנחנו פוגשים כבר בסצינת הפתיחה של הסרט, כאשר החבורה של ג'סי ג'יימס ואחיו מתארגנת לשוד רכבת באמצע היערות של מיזורי. ג'סי ג'יימס, שאין צורך להציגו בפני הצופה האמריקאי, הוא הסלבריטאי, בהא הידיעה, של המערב הפרוע. למרות היותו פורע חוק ומורד לשעבר, נקשרת לו הילה רומנטית ואנשים מעריצים אותו. פורד, כך אנחנו לומדים, הוא אחד מהמעריצים האלה. תמיד אפשר לשמוע מפיו את אחד מסיפורי הגבורה של ג'סי, שעלילותיהם מופצות בספרונים פופולריים, וגזרי עיתונים אודות השודד מצויים תמיד בכיסיו. לא פלא, לכן, שהוא היה להוט כל כך להצטרף לחבורתם של ג'סי ואחיו, ולנסות ולהתחבב עליו. פורד לא מוצא חן בעיני אחיו של ג'סי כבר מההתחלה: הוא מגמגם, בוחר במלים הלא נכונות ובכלל עושה רושם שלילי. אך משום מה הוא מצליח להתחבב על ג'סי, שמשאיר אותו לצידו גם לאחר השוד, כאשר יתר השודדים מתפזרים לדרכם. שוד הרכבת הזה, כך מתברר, היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת רשויות החוק, והן מחליטות לצאת למרדף אחר ג'יימס וכל מי שהיה מעורב בשוד – מרדף שישים קץ לתופעה הזו של שודד דרכים שזוכה לפופולריות כה עזה.

מכאן עלילת הסרט יוצאת למסע ארוך, שיוביל בסופו של דבר, כפי ששם הסרט מספר לנו, להתנקשות בג'יימס, שגם היא ידועה בפולקלור האמריקאי. המסע הזה מתחיל בהתחברות בין ג'יימס לפורד. אי אפשר לקרוא ליחסים אלו חברות, שכן לג'סי יש רק מעריצים, או אנשים המפחדים ממנו, ופורד הוא שילוב של השניים (פחדן, כבר אמרנו, לא?) – וממשיך בקורות את חבורת השודדים, הנמלטת מאימת החוק ומסוכסכת בינה לבין עצמה. אך עיקר המסע הוא המסע של ג'סי לעבר מותו והמסע של פורד לעבר הרגע בו הוא יורה את היריה הגורלית. הסוף הידוע מראש של הסרט טוען את היחסים של ג'יימס ופורד במשמעות נוספת. אט אט אנו לומדים מדוע פורד מעריץ כל כך גדול של ג'יימס, וכיצד הוא נדחף, כמעט בעל כורחו, למצב הטראגי ששמו של הסרט מספר לנו עליו. במקביל אנו לומדים להכיר את ג'יימס הפרנואיד, העצבני, שמרגיש שהתפקיד שהועידה לו ההיסטוריה לאו דווקא תפור למידותיו. אך שניהם נעים לפי קווים קבועים, הנמתחים משמו של הסרט ועד לסופו.

המסע הזה מורכב מהרבה מסעות קטנים, הלוך ושוב: ג'יימס הרודף אחרי בני החבורה, בני החבורה הנמלטים מג'יימס, ג'יימס הנמלט מהחוק ופורד שנע ככדור בין כל הצלעות (חלש אופי, כבר אמרנו, לא?). והמסעות הללו, המתרחשים ברחבי הנופים המרהיבים של "המישורים הגדולים" במערב ארצות הברית הם, ובכן – מרהיבים. בלי פירוטכניקה ובלי אפקטים הצליחו הבימאי אנדרו דומיניק (שגם כתב את התסריט) והצלם רוג'ר דיקינס ליצור צילומים מופלאים ועוצרי נשימה. הפתיחה של אחת הסצינות הראשונות בסרט – שוד הרכבת – היא אחד הסיקוונסים הקולנועיים היפים ביותר שראיתי מעודי, עם משחקים מנקרי עיניים של אור וצל, והייתי מעז לומר שרק בשבילו שווה לצפות בסרט.

הצילום הנהדר הזה מתחרה על תשומת הלב עם השחקן המרכזי בסרט. זה איננו בראד פיט, המשחק את ג'סי ג'יימס, אלא קייסי אפלק, המגלם בצורה יוצאת דופן את רוברט פורד (והיה מועמד לאוסקר על כך). אפלק הופך את פורד הקולנועי לשילוב טראגי ונוגע ללב של עליבות, פחדנות ורצון לתהילה. פורד, בגילומו של אפלק, הוא יותר מכל אדם שמנסה בכוח לבנות לעצמו אישיות, ומובס פעם אחר פעם.

'ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד', כיאה לשמו, הוא סרט ארוך, לא קצבי ולא מתנגן. אבל הוא מהפנט, והוא, כפי שנרמז בפתיחת הביקורת, מתעקש על שלמות בכל פרט קטן. הוא לא מהסס לעצור להרהר, לא נבהל מרגעים ארוכים של שתיקות, הנשברות על ידי דיאלוגים קצרים וסתומים לעתים. זהו סרט על אנשים שלכודים בגורלם, לא מצליחים לברוח ממנו ולבסוף הם מקבלים אותו בהשלמה ובהכנעה. זהו סרט על הערצה, על הרצון מסנוור העיניים לתהילה ועל התדמית החזקה מכל מציאות. זהו במלוא מובן המלה סרט ענק.