ביקורת: עוזרת אישית

לא קורה כלום, עד שאתה מבין שבעצם קורה משהו. משהו חמור ממש.
שם רשמי
עוזרת אישית
שם לועזי
The Assistant

“עוזרת אישית" הוא אחד הסרטים המשעממים הכי טובים שראיתי. 

ה"עוזרת" היא ג'יין – זהו שמה, אבל היא לא צריכה שמישהו יקרא לה, היא באה לבד. היא העוזרת האישית של בוס גדול בתעשיית הקולנוע במשרד ניו-יורקי. "עוזרת" מתרחש ביום עבודה ארוך שבו ג'יין נדרשת למשימות השגרתיות שבמסגרת תפקידה: לקרצף את הספה במשרד של הבוס, להדפיס קורות-חיים של שחקניות שבאות להיבחן מולו, לתאם לו טיסות, לסנן את אשתו המציקה ולספוג בשקט את התקפי הזעם הטלפוניים שלו. אבל לג'יין יש אף ואוזניים, והיא מבינה שמשהו לא כשורה. 

ג'יין מתפקדת במהלך הסרט כעין בלשית, שלא מנסה אבל נתקלת בעל כורחה בראיות מפלילות למעשים נוראיים שביצע הבוס שלה, בלי שהתכוונה להיות עדה להם. הסרט לא מתעכב על הראיות האלו: דין עגיל אבוד שג'יין משיבה לבעליו כדין שייק בריאות שג'יין מכינה לבוס שלה. צופה שיבין לבד מה קורה שם, שיהיה בריא; מי שלא, עשוי להשתעמם. שווה להיות ערניים. 

זה שעמום שקיטי גרין, הבמאית, בבירור בנתה עליו. היא מתעכבת כמו להכעיס על הפעולות הכי שוחקות בשגרת יומה של ג'יין, כשמובהר לנו שבמשרדו של הבוס שלה מתרחשים דברים מחליאים. וכשפיסות הפאזל מתחברות, שגרת יומה הסיזיפית של ג'יין מפסיקה לשעמם והופכת את "העוזרת" לסרט מתח אפקטיבי ולא-שגרתי. 

ארבעה דברים עובדים לטובתה של גרין: ראשית, היא פשוט במאית מוכשרת. גם כשהבחירות האומנותיות שלה לא עלו בקנה אחד עם מה שהתחשק לי לראות באותו הרגע (באמת, חיאתי, הבנתי שהיא יוצאת מהבניין שלה והולכת לבניין הסמוך, אבל עלי לראות את כל זה בזמן אמת? עולה לך בבריאות לעשות איזה קאט בקטנה ככה?), ידעתי שהן בבירור שלה. יש כאן במאית שיודעת מה היא עושה. אפשר לסמוך עליה שכל דבר מופיע פה מסיבה מסוימת ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. 

השני הוא שהסרט בדיוק באורך הנכון – פחות משעה וחצי. הלוואי שיותר סרטים יזכרו שזה סבבה. לעיתים קרובות אנשים – בין אם הם עושים סרט או מסבירים לי איך לעלות על כביש 6 – יכולים להמשיך להסביר את עצמם רבע שעה אחרי שהגיעו לפואנטה, או לקחת רבע שעה מיותרת לפני שיגיעו אליה. התמציתיות של גרין מבורכת, במיוחד בסרט שעקרונית, לא קורה בו הרבה. כן ירבו! 

השלישי, האס שמרים את "עוזרת" שלוש רמות למעלה, הוא העוזרת עצמה – ג'יין, בגילומה של ג'וליה גארנר. ג'וליה זכתה לפני כשבוע באמי השני שלה על תפקיד רות, הקרימינלית הצעירה ב"אוזרק", וכאן היא מגישה הופעה שבגדול סוחבת על כתפיה את הסרט. התפקיד של ג'יין עלול להיות כפוי טובה: קשה להתחבר למישהי שרוב הסרט פאסיבית לחלוטין. היא לא גיבורה, לא יורה משפטי מחץ בקצב מסחרר, אינה זוהרת במיוחד ולא מעניינת במיוחד. אבל ג'וליה והנוכחות שלה הופכות את ג'יין לדמות שאשכרה אכפת לי מגורלה. היא יודעת איך להגיב למתרחש סביבה, איך להימנע מגלישה למלודרמה במקומות בהם שחקנית אחרת הייתה מטביעה את הפריים בדמעות, ואיך להפוך הדפסת חשבוניות להתרחשות מאפיינת-דמות שלא דירדרה אותי לעלעול באינסטגרם. סחתיין עליך, ג'וליה! שאי בעול בכתפיים איתנות ובהצלחה בהמשך הדרך. אוהב, זוהר.

ולבסוף, הדבר הרביעי שהפך את "עוזרת אישית" לסרט מצוין שנשאר איתי, הוא העובדה הפשוטה והמצערת שהוא לא רק סרט – הוא בהחלט בהשראת סיפור אמיתי. חשוב לסייג: "עוזרת" לא בהכרח משחזר אחד-לאחד סיפור שהיה באמת. אם כן, גרין לא מתהדרת בזה – להפך, הסרט קצת מצניע את העובדה שהוא מזכיר ידיעה חדשותית שהכתה גלים בעשור הקודם. אבל "עוזרת" אינו רק הסיפור הפוליטי-מגדרי-ברנז'אי שהוא מייצג. הוא סיפור על תעשייה רעילה שבכיריה מרשים לעצמם להתעמר ולהקטין מי שתחתם בשרשרת המזון, ויותר מזה: הוא סיפור על בחורה צעירה שרואה עוול מתרחש ולא יודעת איך לעשות את הדבר הנכון בלי להיות קורבן של אותו עוול.

כמובן ש"עוזרת אישית" סרט חשוב שנוגע בסוגיה שמסעירה את התעשייה, ולא רק אותה, כבר כמה שנים; אבל עבורי, הוא אחד הסרטים המיוחדים שראיתי השנה משום שהוא סיפור בלשי שבו הצופים הם הבלשים. אנחנו יודעים מהרגע הראשון מי הוא הנבל, אבל אנחנו לא רואים אותו עד הרגע האחרון. כל הפרטים לנגד עינינו, אבל אין מספיק מהם, וזה מתסכל ומרתק ומעצבן וחכם. ולמרות שלא קרה בו כלום, ולמרות שמדובר בעצם בסרט די משעמם, מאז שראיתי אותו הוא לא יוצא לי מהראש.