ביקורת: אוגוסט – מחוז אוסייג'

לא כל כך סרט, יותר כמו אוסף של קטעים שאפשר יהיה להקרין אחרי הכרזת שם המועמד בטקס האוסקר

כשמשפחה מתוסבכת מתכנסת בבית לצורך מפגש טעון, יישברו צלחות. לא במובן המטאפורי, ‏אלא במובן שצריך לטאטא מהרצפה אחר כך. זה סוג של ז'אנר: סרטי צלחות שבורות. הוא מערב ‏קרובי משפחה רבים ככל האפשר המגולמים על ידי שחקנים מכובדים ומעוטרים ככל האפשר, ‏יחסים מתוסבכים, טינה מודחקת, סודות, שקרים, סצינות של ארוחה משפחתית שמידרדרות ‏תמיד לצעקות, נאומים נזעמים, ושבירת צלחות.‏

ובהקשר הזה, "אוגוסט: מחוז אוסייג'" צריך להיחשב לאחד משיאי הז'אנר. יש פה שורה ארוכה של ‏שחקנים בקליבר גדול: מריל סטריפ, ג'וליה רוברטס, כריס קופר, אביגייל ברסלין, בנדיקט ‏קמברבץ', יואן מקגרגור, סם שפרד ועוד. הוא כולל התכנסות משפחתית בבית אחד, שבו מתרחש ‏רובו הגדול של הסרט; הוא כולל סודות משפחתיים וטינה הדדית בקנה מידה עצום; והוא כולל ‏גירסה עתירת-אנרגיה של סצינת שולחן האוכל המסורתית. וכן, כמובן, יש גם צלחות שבורות.‏

הסרט מבוסס על מחזה מאת טרייסי לטס, שכתב גם את התסריט. כמה דברים חשובים לומר ‏על המחזה: דבר ראשון, הוא זכה בפרס פוליצר ובשלל פרסים אחרים; ודבר שני, הוא אורך שלוש ‏וחצי שעות. הסרט לא מגיע אפילו קרוב לזה (שעתיים, כולל קרדיטים) – מכאן שכמעט חצי ‏מהטקסט המקורי קוצץ בדרך לקולנוע. אפילו בשעתיים, הוא מספיק די הרבה. ויולט (מריל סטריפ) ‏היא אם המשפחה, המכורה לכדורים ולמרירות; אחרי שבעלה פשוט יוצא ונעלם יום אחד, מגיעות ‏אל הבית בערבות אוקלהומה שלוש בנותיה (ג'וליה רוברטס, ג'וליאן ניקולסון, ג'ולייט לואיס) – כל ‏אחת מהן עם מטען משלה, בן זוג (או חוסר מדאיג בבני זוג) משלה, ובטן מלאה משלה. מתארחים ‏גם אחותה של ויולט (מרגו מרטינדייל) ובעלה. כולם אוהבים או שונאים זה את זה, מטרידים זה ‏את זו או מתעבים זו את זו, וויולט צועקת על כולם. יש פה מספיק אינטריגות לעונה של אופרת ‏סבון. ‏

כל הסיכויים שמריל סטריפ תקבל על הסרט הזה מועמדות לאוסקר. לא שזה מפתיע, היא מקבלת מועמדות לאוסקר גם כשהיא שואלת מה השעה. וגם כרטיס הכניסה ‏הנוכחי שלה לטקס מוצדק: בתור אישה שמבלה חלק ניכר מזמנה בהיי שהופך אותה לחסרת כל ‏פילטר, יש לה הרבה הזדמנויות להתפרע. היא עושה את זה מצוין, אין ספק, כי היא מריל סטריפ. ‏ג'וליה רוברטס – במוד המריר והקודר שלה, בהחלט לא ה"אישה יפה" הקצפתית – מחזירה לה ‏מלחמה בהופעה מצוינת, ושאר השחקנים המכובדים שסביבם בהחלט לא קוטלי קנים. חלקם אפילו ‏מבוזבזים: ליואן מקגרגור ולבנדיקט קמברבץ' יש תפקידים די קטנים, שהם בקושי מספיקים לעשות ‏בהם משהו לפני שהם מפונים הצידה כדי להשאיר מקום לאם ולבת הזועמות. דווקא ג'וליאן ‏ניקולסון ("הסקס של מאסטרס"), אחת הפחות ידועות בקאסט, קיבלה את אחד התפקידים היותר ‏טובים ומבצעת אותו למופת. בסך הכל, אם אתם רוצים לראות שחקנים טובים עושים את מה שהם ‏עושים הכי טוב – זה הסרט בשבילכם.‏

ובכל זאת, הסרט נראה יותר כמו אוסף של קטעים פוטנציאליים להקרנה בצמוד להכרזת שם המועמד בבוא האוסקר מאשר כסרט בפני עצמו. הוא מצולם היטב, כתוב מצוין ומבוים ‏סבבה, ואי אפשר לומר שהוא חסר עלילה, אבל לאן כל זה מוביל? כמעט לכל אחת מהדמויות יש ‏עלילת משנה משלה, אבל רק מעטות מהן מגיעות לסוג כלשהו של סגירה. אפשר לנחש שרוב ‏התפקיד של ג'ולייט לואיס וארוסה החדש (דרמוט מלרוני) נמצא בשעה ומשהו שאבדו בדרך ‏מהתיאטרון לקולנוע, כי הדרמה בינהם מגיעה וחולפת כל כך מהר שנדמה שלרגע זיפזפנו לסרט אחר. גם הגילוי המרעיש ביותר בסרט – שהוציא ‏מהקהל גניחות הפתעה – נראה כמו נקודת פתיחה יותר מאשר כמו פואנטה, אבל אנחנו לא זוכים ‏לראות את השלכותיו, או לאן הוא ייקח את הדמויות. "אוגוסט" נראה לפעמים כמו פיילוט ממש ‏מוצלח לסדרת דרמה משפחתית, שאם תשמור על רמת הכתיבה הזאת, תוכל לסחוב עוד כמה ‏וכמה עונות. אבל כזבנג וגמרנו – כמעט בלי שום סגירות, בלי נצחונות, בלי הפסדים, בלי קתרזיס ‏‏– אתם עלולים לשאול את עצמכם למה הייתם צריכים לבלות אפילו שעתיים בחברת המשפחה ‏הלא נורא סימפטית הזאת, אפילו אם כל תפקיד כאן מגולם למופת.‏

‏"אוגוסט: מחוז אוסייג'" הוא תצוגת תכלית: הוא לא מעוניין לעשות לכם מצב רוח טוב או אפילו ‏לתת לכם עלילה קשורה וארוזה, אבל אם אתם רוצים לראות אוסף משובח של תצוגות משחק מצד ‏מריל סטריפ ולהקתה – בואו. ‏


פורסם במקור בוואלה