הסיפור של בנג'מין באטן הוא ארוך, עמוס, מרהיב, לקוי, בעייתי, מרתק לפעמים, משעמם לפעמים, מלא בפרטים ולא הולך לשום מקום. כמו החיים.
זה רק נדמה לכם שהסרט הזה הוא רע. זה פשוט שהוא הפוך על הפוך. או רטרו. או מסובך. או אמנותי. מדריך מפורט לתירוצים המבהירים למה הסרט הוא נהדר - זה אתם שלא הבנתם.
חצי סרט ביליתי בתחושה שזה מוזר, לא הייתי מצפה ליהנות מסרט כל כך מפוזר - אבל הוא ממש כיפי, ובחצי השני המצב היה הפוך - הייתי אמורה ליהנות עד הגג מסרט כל כך שנון, וכל מה שאני רוצה זה שהוא ייגמר כבר וזהו.
בעוד ג'ון מקליין של פעם הגביל את עצמו להצלת בניין משרדים, נמל תעופה, או עיר גדולה, במקרה הגרוע, ג'ון מקליין של שנות האלפיים כבר חייב להציל מהרס מוחלט את ארצות הברית כולה, לא פחות.
בשנות השמונים, כשלבנות היה תלוי בחדר פוסטר של 'וואהם!', לבנים היה פוסטר של רמבו. כמו הרבה דברים שהערצנו בשנות השמונים, העובדה הזאת הפכה לזכרון מביך. אבל עשרים שנה אחר כך, מתברר שמה שהכיר לעולם את רמבו הוא לא סרט רע.
עם האנימציה המשונה, העלילה ההזויה, והדיונים המעמיקים על קונספירציות והילוכי אופניים, הצפיה ב'סורק אפלה' דומה לחווית היותך האדם הפיכח היחיד בחבורה של מסוממים שמדברים שטויות.
''מוס נשך פעם את אחותי'', אמרתי פעם לחברה. ''באמת?'' היא ענתה, ''איפה היא מצאה מוס בישראל''? ואני נעצבתי: היא לא מכירה. וחבל, כי למעריצי 'הגביע הקדוש', אין אושר גדול מאשר להביך את עצמם בפומבי, כשהם משחזרים בדיחות מהסרט.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים