ביקורת: הנוקמים – עידן אולטרון

כל מה שהיה ב"הנוקמים" ויותר. הרבה יותר. למעשה, הרבה יותר מדי
שם רשמי
הנוקמים: עידן אולטרון
שם לועזי
The Avengers: Age of Ultron
סרט מס' 2 בסדרת הנוקמים

חמש הדקות הראשונות של "הנוקמים: עידן אולטרון" הן סרט גיבורי העל האולטימטיבי. זוכרים ‏איך ל"הנוקמים" הראשון לקח הרבה זמן להתניע, והוא קצת קירטע בהתחלה, אבל בסוף הסרט ‏הגיע הקרב בניו-יורק בהשתתפות כל הגיבורים, ורצף עצום של שנינויות ואקשן ואפקטים, ושוט אחד ארוך-ארוך של כולם ביחד, ואחרי ‏כל רגע מגניב הגיע רגע מגניב עוד יותר? אז "הנוקמים 2" עושה את כל זה לפני כותרת הפתיחה. סצינת ‏הקרב שפותחת את הסרט כל כך טובה שהיא עושה חשק להרים טלפון בו ברגע למפיקי "פארק ‏היורה 4", "שליחות קטלנית ווטאבר", "באטמן נגד סופרמן" וכל שאר סרטי האקשן/הרפתקאות ‏שצפויים להגיע בשנים הקרובות, ולהגיד להם: עזבו, אין טעם שתצאו מהבית. כבר הובסתם.‏

למזלם של כל מי שאינו אולפני מארוול, שאר "הנוקמים: עידן אולטרון" לא טוב כמו חמש הדקות ‏הראשונות שלו. אם כי זה ‏עדיין סרט סופר-גרופ כיפי וגיקי מאוד. אולי גיקי מדי.‏

מה שכיף ב"הנוקמים" – חוץ מהאקשן, וגם זה לא מעט – זה המפגש בין דמויות ששייכות כל ‏אחת ‏לעולם שונה ולז'אנר שונה. תור השייקספירי וטוני סטארק הדושי, נטשה רומנוב הג'יימס ‏בונדית וקפטן ‏אמריקה הפטריוט הם דמויות שלא נראות כאילו הן יכולות להתקיים באותו עולם, אבל הן בכל זאת נפגשות, ‏ונזרקות זו על זו במכות מצולמות היטב ושורות מחץ משויפות כיהלום. זה עובד ‏גם כאן. ‏יש פה איזה מאבק על שלום העולם (אולטרון, אינטליגנציה מלאכותית שנועדה לשמור על שלום ‏העולם, מתעורר ומחליט שהדרך הטובה ביותר לשמור על העולם היא בעצם להשמיד אותו. ‏הנוקמים מעדיפים שזה לא יקרה. מכות). אבל היחסים בין הדמויות, והבדיחות האגביות שנזרקות ‏אגב מכות בפרצוף לרעים, מהנות יותר מעצם המאבק הקומיקסי. הסרט מקדיש, ובצדק, הרבה ‏תשומת לב לנוקמים שאין להם סדרת סרטים משל עצמם: נטשה רומנוב (עדיין אף אחד לא קורא לה "האלמנה השחורה", אף פעם), הענק והוקאיי. הם מקבלים יותר ‏תשומת לב, פיתוח ועניין. יש מצב שאפילו מהוקאיי יהיה אכפת לכם במידה כלשהי עד סוף הסרט.‏

טיפול בכל כך הרבה דמויות הוא משימה לא פשוטה בפני עצמה, אבל "עידן אולטרון" לא מסתפק ‏בה ומעמיס על עצמו עוד ועוד. הוא לא רק מקבץ גיבורים מתשעה סרטים שונים אלא גם מציג ‏דמויות חדשות וגיבורים חדשים, קורץ לטלויזיה ומרפרר לקומיקס, מזכיר פרטי עלילה מ"קפטן ‏אמריקה 2" ומ"איירון מן 3" ומכין את הקרקע ל"קפטן אמריקה 3" ו"הנוקמים 3 חלק 1". במילים ‏אחרות: הסרט הזה עמוס וצפוף כמו רכבת ישראל ביום ראשון בבוקר.‏

העומס הזה הופך את "עידן אולטרון" לגן עדן לגיקים של מארוול, אלה שראו את כל הסרטים ואת "סוכני ‏ש.י.ל.ד" ‏ומכירים את ההיסטוריה של הדמויות מהקומיקס וההיסטוריה האלטרנטיבית שלהם ‏מהקומיקס האחר. ‏אבל על כל מי שלא נמנה על הקבוצה הזאת, העומס הזה עלול להעיק. בסך הכל ‏באנו לראות ‏סרט קיץ, למה צריך לעשות בשביל זה שיעורי בית? למה צריך לראות עשרה סרטים ‏קודמים רק כדי ‏להבין את כל מה שקורה פה? ב"הנוקמים" הדמויות הראשיות היו כולן מוכרות ‏וצבעוניות ובעלות אופי ברור: אף אחד לא יתבלבל בין קפטן אמריקה לבין איירון מן לבין תור, ולא ‏משנה אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים. אבל בסרט ההמשך יש הרבה דמויות נוספות, ‏ופתאום כבר לא בהכרח ברור מאיפה הגיע האיש המעופף השני ההוא ומה הקטע עם האבנים ‏האלה ומי זאת הקוריאנית ותזכירו לי מי זאת ג'יין ומה זה הידרה ומאיפה ההוא הגיע, הוא לא מת ‏או משהו?‏

גם ההומור עובר את הגבול ממתחכם לפוסט-פוסט-מתחכם. ג'וס ווידון מכוון ‏את הסרט לצופים ‏מנוסים שיכולים לחזות מראש מה תהיה השורה הבאה שכל דמות תגיד, ולכן ‏היא תמיד תגיד ‏משהו אחר, או תעיר משהו על מה שהיא היתה אמורה להגיד אבל לא. זה מאוד ‏נחמד. וכשזה ‏מגיע ברצף של שעתיים ללא הפסקה, זה גם מאוד מעייף.‏

מתחת לכל השנינויות והרפרנסים והדמויות, הסיפור העיקרי של הסרט הוא שוב אותו סיפור. אם ‏כבר התחלתם להרגיש שכל סרטי מארוול (שלא לומר, סרטי גיבורי-על בכלל) מתחילים להיראות ‏דומים זה לזה, "עידן אולטרון" לא עומד לשנות את דעתכם. עוד נבל מנסה להשמיד את העולם, עוד ‏עדר של רעים בצבע אחיד שהאוונג'רס מביסים. אם ב"הנוקמים" שיא הסרט היה קרב עירוני המוני בניסיון ‏להשמיד איזה גאדג'ט שיוצר מין קרן ענקית הפונה מעלה, הפעם השיא הוא שונה לחלוטין: קרב ‏עירוני המוני בניסיון להגן על איזה גאדג'ט שיוצר מין קרן ענקית הפונה למטה. האיום על שלום ‏העולם וההגנה עליו הפכו לכל כך שגרתיים שהם רק פרוצדורה, משהו שקורה ברקע בזמן שטוני ‏סטארק וקפטן לאניסטר מתווכחים. ‏

עוד חסרון המורגש היטב: לוקי. בהיעדרו, הנבל של הסרט (עוד תלונה שגרתית מדי בסרטי ‏מארוול) חלש. אולטרון (קולו של ג'יימס ספיידר) הוא פשוט טוני סטארק בתוך גוף של רובוט. הוא שנון יותר מהנבל הממוצע, והוא כמובן מודע לעצמו ולקלישאות הנבל כי הוא דמות של ווידון, אבל הוא לא מספיק שונה מכל יצור רע אחר, ולא הבהיל אותי אפילו לרגע. לא, אני לא חושב שהוא ישמיד את העולם.

ואם כבר עוסקים בהתכתבות-יתר גיקית, הנה תלונה גיקית: כבר ב"קפטן אמריקה 2" חששתי שהמטא-סדרה הזאת מתקרבת במידה מסוכנת לשלב ה"פאק איט" של ההמשכיות העלילתית. "הנוקמים 2" מוכיח שהיא כבר הגיע לשם. כל הקטע בעולם-העל של מארוול הוא ‏שלאירועים יש השלכות. דברים שקורים בסרט אחד יכולים להשפיע על סרטים אחרים, ולכן יש סיבה לעקוב אחרי הסרטים כולם ויש סיבה שיהיה לנו אכפת מהתרחשויות בסרט – הן יכולות להשפיע גם מעבר לכותרות הסיום. גם כאן זה ‏קורה – חוץ מכשזה לא. "הנוקמים 2" אמנם לא מפגין זלזול מוחלט בהמשכיות כמו "אקס-מן: ‏העתיד שהיה" – סרט שפשוט שכח שדמות ראשית בו בכלל מתה בסרט הקודם – ובכל זאת, ‏הוא מבטל בקלות רבה מדי אירועים שהתרחשו ביקום הקולנועי הזה בעבר. ולא אירועים קטנים. בסוף "איירון מן 3" ‏‏(זהירות ספוילר, למי שלא ראה) טוני סטארק השמיד את חליפות השיריון שלו והכריז שהוא פורש ‏מעסקי הסופרהירו; וב"הנוקמים 2" הנה הוא שוב, עם צבא השיריונות המעופפים ובלי הסבר. אפילו בלי משפט ייצוגי, ‏איזה ‏‏"אה, פרשתי אבל חזרתי כי המממ היי תסתכלו הנה ציפור שיורה לייזרים מהעיניים. אגב, מזל טוב ליום ההולדת ה-28, כרובי! על מה דיברנו? אה, כן, קדימה בחורים, להביס את אולטרון!". וזה לא המקרה היחיד: אירועים משמעותיים מסרטים אחרים ‏הופכים פה לבעצם-לא-כאלה-משמעותיים. ואם כל אירוע יכול להתבטל במחי התחשק-לנו אחד, אז ‏למי בעצם אכפת מכל ההמשכיות המסובכת הזאת? ‏במקום שכל דבר ביקום הקולנועי הזה יהיה משמעותי, שום דבר לא משמעותי. פאק איט, למי יש כח לעקוב בכלל.

‏"הנוקמים 2" הוא הרבה כיף. אין שום ספק שזו צפיה הכרחית לכל חובבי אקשן הוליוודי איכותי. הוא קינטי והוא גדול והוא מצחיק. ‏אבל המשקל של עולם קולנועי שלם, 11 סרטים קודמים ועוד עשרה לפחות בדרך, מתחיל להעיק על ‏הסרט. בדירוג סרטי מארוול האישי שלי, הסרט הזה לא מאיים לרגע על המקום של "שומרי הגלקסיה" בצמרת. ויותר גרוע, הוא לא גורם לי לצפות ל"הנוקמים 3" או למיליון סרטי גיבורי העל האחרים שיגיעו בדרך. אני בטוח שגם שם יהיה כיף ונחמד ולא זכיר במיוחד.