הטייס

במקור: The Aviator
במאי: מרטין סקורסזה
תסריט: ג'ון לוגן
שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ג'ון סי. ריילי, קייט בלאנשט, קייט בקינסייל, אלן אלדה, איאן הולם

סיגליות הן כחולות. ביוגרפיות הן משעממות. לא אמרתי את זה כבר לא מזמן?

אז זהו, שיש יוצאי דופן. יש ורדים שהם לבנים או סגולים, או ירוקים, נדמה לי. יש גם ביוגרפיות שלא מתנהגות כמו ביוגרפיות, ולא משעממות כמוהן. קחו את 'הטייס', למשל. זהו בלי ספק סרט מסוג "מבוסס על סיפור חייו האמיתי והמדהים של…". הוא מבוסס על חייו של הווארד יוז, דמות אמריקאית כמעט מיתולוגית. העלילה מתפרשת על שנים רבות, ומראה את האדם בשיא תהילתו וברגעי השפל הגרועים ביותר שלו. וכמו ברוב סרטי הביוגרפיה, קל לקבל את ההרגשה שהבמאי מעריץ את האיש, ואם הוא לא היה עושה עליו סרט, הוא היה מדביק תמונות שלו על הקיר ומוכן להחליף מידע עליו תמורת פוסטרים.

אבל כמעט בכל תחום אחר, 'הטייס' לא דומה לסרטי ביוגרפיה רגילים. בין השאר, זה בגלל שלא היה שום דבר רגיל בחייו של הווארד יוז, אדם שהאמין שנורמליות זה ללוזרים, והיה עשיר, הרפתקן, במאי, טייס, ממציא, כנראה גאון, פרפקציוניסט, ובעיקר עשיר. אומרים גם שפעם הוא נתקע באוטובוס בלי כסף קטן, אז הוא קנה את חברת האוטובוסים. זאת, כמובן, שמועה חסרת בסיס: הווארד יוז מעולם לא נסע באוטובוס. הם מלאים חיידקים. ובנוסף לכל שאר הדברים, הוא היה גם טיפה אובססיבי, בעיקר בכל מה שקשור לניקיון ולמספר האפונים שנמצאים בצלחת ליד הסטייק.

כמו האדם, גם הסרט לא הולך בדרך המקובלת לסרטי ביוגרפיה. קודם כל, הוא לא מנסה להציג את כל חייו של האיש ההוא. ילדותו (הלא כל כך קשה) של יוז מוזכרת בקושי בסצינה אחת, והסרט מדלג מיד אל התקופה המעניינת בחייו. הסרט מתחיל ביוז כשהוא שופך סכומים כסף חסרי תקדים על הפקת הסרט 'מלאכי הגיהנום', ממשיך כשהוא שופך אוקיינוסים של כסף על פיתוח מטוסים חדשים ומהירים יותר מכל מה שהיה קיים אז, ומסתיים במאבק שלו נגד ההאשמות בהונאת ממשלת ארה"ב. חייו של יוז לא הסתיימו כאן, אבל הסרט כן. זה נראה אולי קצת שרירותי – הוא עשה עוד הרבה שטויות מעניינות בשנים שלאחר מכן, שהסרט לא מתאר – אבל זה גורם לסרט להיות קצת יותר דומה לסיפור עם התחלה וסוף, במקום למאמר אנציקלופדי על חייו של הווארד יוז. רק קצת. עדיין, לסרט אין עלילה מוגדרת שאפשר לסכם במשפט אחד. זה סיפור חיים, ולחיים אין פואנטה.

הסרט גם מראה איך יוז, לאורך הדרך, פיתח את ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית הקלה שלו לכדי דפיקות שכלית להתפאר, והסתובב הרבה על שטיחים אדומים כאלה ואחרים בהוליווד, כשהוא יוצא עם כוכבות קולנוע בשרשרת. כמה מהן הן קתרין הפבורן (קייט בלאנשט), אווה גארנדר (קייט בקינסייל) וג'ין הארלו (גוון סטפאני), שמוסיפות עוד פוטגניות לסרט שגם ככה נראה מצוין: אם בדרך כלל סרטי ביוגרפיות דורשים מקסימום השקעה בתלבושות (ואת זה יש כאן, והרבה), במקרה של חייו של יוז צריך להשקיע גם בפעלולים. הייתי רוצה שגם על החיים שלי אפשר יהיה לומר את זה. את המטוסים החדשניים שהמציא הוא היה לוקח לסיבוב בעצמו, ומדי פעם, מה לעשות, מתרסק. התרסקויות מטוסים ראויות לשמן, מפורטות ומצולמות נהדר, הן משהו ש'ריי', למשל, היה יכול להרוויח ממנו. אפילו בקטע שחייב להיות בכל סרט ביוגרפיה, בו גיבור הסרט ואשתו צועקים זה על זה, האישה היא קתרין הפבורן המגולמת על ידי קייט בלאנשט, דבר שבפני עצמו שקול למופע זיקוקים.

קייט בלאנשט היא רק אחת מבין הנשים שיוז מחליף בסרט, אבל היא זאת שנשארת בזיכרון גם אחרי הסרט (וזאת שלקחה את המועמדות לאוסקר). יש לה מבטא בריטי אקסטרימי, היא לא מפסיקה לדבר לרגע והיא מתנהגת כאילו אלוהים יגיש לה משקאות אם היא רק תמחא כפיים פעמיים. הבעיה היחידה עם כל זה היא שזה גורם לדמות שלה להיראות כמו חיקוי מוצלח בהחלט של קתרין הפבורן ב-'It’s a Wonderful Country' – גרסת שנות השלושים האמריקאית ל'ארץ נהדרת'. היא מצחיקה, אבל היא לא נראית כמו בן אדם אמיתי, מה שלא כל כך מתאים לסרט שבכל זאת אמור להיות ריאליסטי.

את הווארד יוז עצמו משחק (כאילו שלא ידעתם) לאונרדו דיקפריו. יפיוף או לא, הוא שחקן מצוין, ואת הדפיקות הנפשית של יוז הוא מבטא באופן מעניין ובלי להשתולל. אם לא על שום דבר אחר, הוא ראוי לפחות לפרס התגובה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע לגניבת אפון. ללאונרדו יש רק בעיה רצינית אחת, וגם היא לא באשמתו: הוא אמור לשחק בסרט גבר בין גיל 20 ל-40, אבל הוא נראה כמו ילדה בת 15. אם מדביקים לו שפם, הוא נראה כמו ילדה בת 15 עם שפם. אם מוסיפים לו קמטים, הוא נראה כמו ילדה בת 15 עם קמטים.

אף פעם לא חשבתי שאני אומר את זה על סרט ביוגרפי של שלוש שעות וסקורסזה, אבל 'הטייס' בעיקר מבדר. הוא מעניין. הוא יפה. הוא גרם לי לגגל את הווארד יוז ולנסות לגלות מה קרה לו בחצי השני של החיים שלו. אבל הוא לא מרגש, הוא לא מפעים, הוא לא מעורר רצון מיידי לקנות את ה-DVD ולראות אותו שוב ושוב, הוא לא ישנה את חייכם והוא לא הסרט הטוב של השנה. הוא אולי לא שווה אוסקר, אבל הוא שווה את מחיר הכרטיס. שלא לדבר על זה שמבחינת תחשיב הדקות לשקל, זאת פשוט עסקה מצוינת.