בבל

במקור: Babel
במאי: אלחנדרו גונזלס אינאריטו
תסריט: גיירמו אריאגה
שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, רינקו קיקוצ'י, אייט אל-קייד, סעיד טארחני

'בבל' הוא סרט ארוך. מאוד. ימד"ב מונה מאה-ארבעים-ושתיים דקות, אבל 'בבל' מרגיש בקלות כמו סרט של שלוש שעות. אם אתם לא מסוגלים לסבול סרטים ארוכים וארכניים, זה שלב טוב לפרוש מקריאת הביקורת הזו. אהבתי את הסרט – ולמרות זאת הייתי מוכן לקצץ ממנו אפילו שעה.

לענייננו. 'בבל' פורש ארבעה סיפורים שמתרחשים באותו זמן בערך. זוג אמריקני במשבר (פיט ובלנשט) נופש במרוקו, ואז באמצע שומקום מישהו יורה ברעיה והיא הולכת ומדממת את חייה. האומנת המקסיקנית (אדריאנה באזארה) של שני ילדי הזוג, לוקחת אותם לחתונת בנה, בעזרתו של אחיינה הפוחז סנטיאגו (גאל גרסייה ברנאל). נערה חירשת-אילמת (רינקו קיקוצ'י) מחפשת אהבה בטוקיו. ושני נערים מרוקנים מקבלים מאביהם רובה לציד תנים.

מערכות היחסים ב'בבל' סובבות סביב שני צירים עיקריים. הראשון – כל גיבורי הסרט שקועים בניסיון להציל את המסגרת המשפחתית שלהם: בני הזוג האמריקניים מנסים לאחות נישואים מתפוררים; האומנת אמליה נקרעת בין המחויבות שלה לילדים שתחת השגחתה, ובין רצונה להיות נוכחת בחתונת בנה; אביה של צ'ייקו, הנערה החירשת-אילמת, מנסה לגדל אותה כמיטב יכולתו אחרי מות האם; שני האחים הרועים מסתירים מפני אביהם סודות מבהילים. הציר השני הוא הסתבכות הלשונות: התלות של בראד וקייט במתורגמן המרוקני דובר האנגלית שלהם, בכפר בו הם מחכים לעזרה רפואית; האמריקנית העילגת של אמליה, מול השפה הרשמית של פקידי הגבול; והניסיון של צ'ייקו לפענח את הקוד הסודי שגורם לבני גילה להתאהב ולרצות זה את זה.

כמו בסרטיו הקודמים של הצמד גיירמו אריאגה (תסריט) ואלחנדרו גונזלס אינאריטו (בימוי), '21 גרם' ו'האהבה נושכת', העלילות השונות – שמתרחשות ביבשות שונות ובשפות שונות – מתחברות זו לזו, מאירות זו את זו ומתנגשות זו בזו. לא רק שאנחנו קופצים מסיפור לסיפור, לא תמיד הסצנות מוצגות בסדר התרחשותן. עוד טריק חביב על השניים הוא להראות את אותו אירוע מנקודות מבט שונות, למשל כשבראד מדבר עם בנו בטלפון, וכך לצבוע את ההתרחשות בגוון חדש ומטריד.
בעיניי, הצמד אריאגה-אינאריטו הוא מטובי היוצרים הצעירים בהוליווד. אריאגה הוא תסריטאי מחונן, עם עין רגישה לניואנסים ואהבת-אדם אינסופית. התכונות הללו ניכרות בכל הדמויות ב'בבל', אבל פיסגת הכתיבה שלו שייכת לסיפור של צ'ייקו, החירשת-אילמת. בסצנות שלה יש מעט מאוד דיאלוגים, ורובם נמסרים בשפת הסימנים, אבל גם תחת ההגבלות הללו החיפוש של צ'ייקו אחר אהבה ומגע גופני מצליח להיות עדין ומורכב. כשאינאריטו מציב את צ'ייקו על רחבת-הריקודים במועדון אופנתי, ומשתיק את הסאונד לכמה שניות טובות, ניתן פתאום להרגיש, מתוך השקט, עד כמה המכשול בין הנערה לשאר העולם בלתי עביר.

היכולות של אריאגה משתדכות נפלא עם אלו של אינאריטו, שהוא בעיניי משורר קולנועי מסדר הגודל של טרנס מאליק. הסרטים שלו תמיד עמוסי אווירה מלנכולית, המושגת באמצעות מונטאז'ים של צילומי חוץ יפייפיים – הדיונות של המדבר המרוקני, הקקפוניה העליזה של מקסיקו והניכור האורבני בטוקיו – ושימוש מינימלי אך מדויק בפסקול. אינאריטו הוא גם מדריך שחקנים מצוין. דווקא ה"שמות" של הסרט – פיט, בלנשט וברנאל – משחקים בתפקידים משניים למדיי; הכוכבים האמיתיים של הסרט הם רינקו קיקוצ'י, שמקבלת מעט מאד שורות וצריכה לשחק בעיקר דרך הגוף, ובובקר אייט אל-קייד וסעיד טארחני, שני הילדים המרוקנים שמסתבכים בסיפור שגדול עליהם.

זה יכול היה להיות סרט מושלם, אבל הוא לא, בגלל שני גורמים שבעוכריו. הראשון הוא המגאלומניה של אריאגה-איניאריטו. כל קו-עלילה ב'בבל' יכול היה להיות סרט מצוין בפני עצמו, עם שיאים ורגעים מופלאים (סצנת ההשתנה של בלאנשט הפצועה, רגעי הסוטול של קיקוצ'י), שקשה למצוא בסרטים עם עלילה יותר קונבנציונאלית. אבל מעירבוב ארבעת הסיפורים הללו יחד מקבלים בלאגן. האפקט המרשים של הסצנה מסיפור א' מעומעם כשחותכים לסצנה מסיפור ב', ומצב הרוח של סיפור ג' נוגד את זה של סיפור ד'. מה גם שכשמחברים יחד ארבעה סרטים, נוצר סרט-פרנקנשטיין אחד מאוד ארוך.

זה מוביל אותי לנקודה הבאה. אריאגה ואיניאריטו עושים טרגדיות, והם לא מתביישים בזה. כבר בשלב מוקדם מאד כל מה שיכול להשתבש משתבש, ואז מחמיר עוד קצת. מכיוון שחוק מרפי עובד שעות נוספות אצלם, גם סצנות עליזות לכאורה, אפופות באווירה מבשרת-רע (לכל אורך סצנת החתונה המקסיקנית, אירוע משמח לכל הדיעות, חיכיתי, כסוס-ציפורניים לרגע שבו ייקרה משהו נורא לאורחים האמריקנים). צירוף-המקרים משחק תפקיד חשוב מאוד ביקום של אריאגה, אך רק לעיתים נדירות מדובר בצירופי-מקרים ממוזלים. הגורל מכה בגיבורינו באופן שרירותי ועיוור; חלקם ילמדו משהו מהעניין, וחלקם יצטרכו לאסוף את רסיסי חייהם ולהמשיך לנוע הלאה. השילוב בין הטון הקודר לאורך הסרט יוצר חוויית צפייה שעלולה להתיש גם את הצופים הקשוחים ביותר.

'בבל' הוא סרט מומלץ לשני קהלים: הראשון הוא חובבי הצמד אריאגה-אינאריטו, שיגלו בסרט הזה את כל מה שהם אהבו בסרטיהם הקודמים, רק מוגדל בשקל-תשעים. השני מורכב מאלה בינינו שאוהבים אפוסים אנושיים עם תועפות רגש ודרמה ונטייה להתארך עד אין קץ. כל מי שאינו מונה את עצמו על אחד מהקהלים הללו, עדיף שיימנע מ'בבל'.