"בבילון" מתרחש בשנות העשרים של המאה הקודמת, עם זליגה לשנות השלושים, אך ההרגשה הגדולה שנוטפת מהסרט הזה היא דווקא כזאת של שנות האלפיים המוקדמות. ספציפית, של נער מקשיב ללימפ ביזקיט וצופה במשהו כמו "איש משפחה" ובטוח שהוא פסגת האנשים הכי קיצוניים שיש. מישהו שחושב שציצים, סמים, והפרשות הן אמירה חתרנית בפני עצמה כנגד הממסד המרובע שלא יכול להכיל אותו. ותראו, אני בטוח שחלקים נרחבים מאיתנו היו כאלה – או דומים לזה – אבל המזל של כולנו הוא שבאותו גיל אף אחד מאיתנו לא התבקש לכתוב ולביים סרט הוליוודי ענק שבו אנחנו מציגים את ההתלהבות הילדותית והבוסרית שלנו מזה שמין זה דבר שקיים לפני העולם לראווה. דמיאן שאזל, משום מה, ולמרות שהוא גבר בן 30 פלוס, כן התבקש, והאפוס שיצא לו פשוט נראה כמו שרבוטי מחברת של מישהו שמדמיין איך נראות המסיבות המגניבות של חבריו לכיתה בזמן שהוא נשאר עוד לילה בבית.
עלילת "בבילון" על כל שלוש שעותיה היא זאת, אם נתקצר אותה נורא: בהוליווד של רגע-לפני-המעבר-לסאונד, אנחנו עוקבים אחרי חייהם של מספר דמויות – חלק עם יותר תשומת לב (נניח, אלה שבגילומם של מרגו רובי ובראד פיט), וחלק פחות (נניח, אלה שבגילומם של ג'ובאן אדפו ולי ג'ון לי) בזמן שאותו מעבר קורה. כל אחד מוצג רגע לפני ההמצאה החדשה, ורגע אחרי, תוך כדי שהוא לוקח חלק אחר במרקם שהוא הוליווד: בראד פיט מגלם שחקן ותיק שמנסה למצוא דרך לחדש את הפורמט, מרגו רובי היא בתפקיד שחקנית עם מוניטין פרוע שמנסה ליצור לעצמה שם, דייגו קאלבה מגלם עוזר הפקה שאט אט עולה בדרגות, לי ג'ון לי היא זמרת/כותבת כתוביות לסרטים אילמים וג'ובאן אדפו… לא ממש עושה משהו משמעותי עד שעה וחצי לתוך הסרט, וגם אז הוא נדחק כל הזמן לשוליים.
בין לבין מופיעה כמות מגוחכת של דמויות משנה והופעות אורח: ג'ין סמארט היא הבולטת שבהן, כעיתונאית בידור, אך תוכלו למצוא בסרט גם (רשימה חלקית בהחלט) את טובי מגווייר (לא טוב בכלל, כתמיד), פלי, מקס מינגהלה, לוקאס האס, אוליביה ויילד, ג'ף גרלין, אריק רוברטס, אית'ן סופלי, סמרה ויבינג, ספייק ג'ונז, אוליביה המילטון ורורי סקובל.
נתחיל מהמחמאות: חוץ מטובי מגווייר (שום דבר לא יגרום לו להיות שחקן טוב, מצטער), מדובר באחד מצוותי השחקנים טובים ביותר שנראו על המסך לאחרונה. כל השחקנים – מהקטנים ועד הגדולים – יודעים את העבודה שלהם ועושים אותה בין טוב לנהדר. חלק מהמצטיינים מגיעים מהספסלים האחוריים (ספייק ג'ונז נפלא בתפקידו כבמאי גרמני מתוסכל ומטורף), חלק מגיעים כתזכורת לכך ששחקנים טובים יודעים את העבודה (בראד פיט נשען בעיקר על הכריזמה שלו בתפקיד הזה, וזה עובד) ודייגו קאלבה הוא תגלית. הוא נאלץ להתחרות הן בפיט והן ברובי – שני שחקנים עם רקורד מוכח – והוא מצליח לעקוף אותם בסיבוב; לא בכך שהוא מנסה לגנוב מהם את הזרקור, אלא דווקא להיפך: בהיותו האיש מאחורי הקלעים, קאלבה מצליח לתת להם את כל המקום לזרוח באקסטרווגנטיות, בעודו מצליח להעביר קשת רגשות שלמה במבט.
גם ההבטים הטכניים כמו תפאורות, תלבושות, ותסרוקות נראים נהדר כיאה לאפוס הוליוודי תקופתי (או לפחות מספיק טוב בשביל שהעין הלא מיומנת שלי לא תתלונן), והפסקול הוא, נו, פסקול ג'אזי של סרט שביים דמיאן שאזל.
הבעיה מתחילה בתסריט. אם "הצצה להוליווד של שנות העשרים בעוד היא עוברת מראינוע לקולנוע" נשמע לכם באופן מאוד חשוד כמו איזה מחזמר אחד משנות החמישים, משהו "סיר אסיר בגסם" כזה – אתם לא טועים, ו"בבילון" לא מנסה להתכחש לדמיון. בתסריט עצמו כתוב בשלב כלשהו "דמיינו את הסצנה המקבילה מ'שיר אשיר בגשם', רק על קוקאין", רק שזאת לא המחמאה הגדולה ששאזל חשב כשהוא כתב את זה.
כי קוקאין הוא אמנם סם ממריץ, אך הוא גם סם שמאפיין שטחיות מסוימת. ולמרות שמוצגת לנו לכאורה קהילת אומנים שמדברים על תהילה, אומנות ומה שביניהם – נראה שמה שאכפת ממנו לכולם זה בעיקר האגו, הסקס, והמסיבות. אם בסרט בכיכובו של מזג האוויר הרצון ליצור סרט קולנוע גדול הוא לא רק דרך לשרוד בעולם קשוח, אלא ממש צורך נפשי של ביטוי עצמי, ב"בבילון" נראה שהסרטים הם איזשהו מכשול שצריך לעבור בדרך מקרחנה לקרחנה.
קחו את דמותה של מרגו רובי, נלי להרוי, כדוגמה. נראה שהסרט רוצה להשתמש בה כאיזשהו ביטוי מושלם לדרך שבה הוליווד משתמשת באנשים (וספציפית נשים), אך הדמות שלה כתובה באופן כזה שקשה להאשים את הממסד ההוליוודי בבעיות שלה. היא כתובה כמו איזה פרח בר שמחר תהיה כה רחוקה, שזה בסדר, רק שבכך הסרט דה פקטו מנקה מאשמה תקופה ומקום מאוד נצלניים. רובי מנצלת את האנרגיה המאנית שלה לטובת גילום אותה חיית מסיבות הוללת עם עבר טרגי מודחק, אבל כל זה לא מיתרגם לשום שיא רגשי. הדמות הזאת, באופן כמעט מילולי, מתפוגגת לסרט בין הידיים בלי שהוא הצליח לעשות איתה משהו חוץ מלתת לה לרקוד על שולחנות ולעשות ביד לפסלי קרח במסיבות.
ותראו, קל לי לזלזל במסיבות – יש בי רתיעה מובנית מחלל שיש בו יותר מדי אנשים ויותר מדי רעש – ועדיין אי אפשר שלא לחוש ששאזל קצת מהלל יתר על המידה את הנהנתנות שהוא מציג. אני מניח שאם נשאל אותו הוא יגיד שמה פתאום, הוא רק עושה כמו שסקורסזה עשה ב"זאב מוול סטריט", אבל "הזאב מוול סטריט" מתעכב לרגעים חשובים (אם כי קטנים) על האנשים שנרמסים בתעשיית המסיבות וההוללות הזאת, ומבהיר באופן חד משמעי (למי שמוכן להאזין) שהמסיבות הללו הן לא דרך לחיות. "בבילון" לא קיבל את המזכר הזה, ולא רק שהוא מדמיין את המסיבות כאיזה שיא אמנותי, אלא גם כעידן התמימות והיופי והתום – לפני שהדברים התחילו להיהרס; בלי להבין שבאופן אינהרנטי, סגנון חיים כזה תמיד יוביל להרס. למען השם, סצנה בהתחלה שבה אפשר היה להראות את ההשפעות השליליות מאוד של המסיבות מוצגת כמשהו בין בדיחה לאתגר קליל שנועד להראות את התושייה של הדמויות והאקסטרווגנטיות של הפקת הסרט, במקום לתת לעובדה שמשהו דפוק מאוד קרה הרגע לשקוע פה.
אם כבר השוואות לאנשים שפספסו את סקורסזה, במובן מסוים "בבילון" הוא עוד "ג'וקר" – סרט שמשתמש באסתטיקה בלי התהליכים שמתחתיה. רק ש"ג'וקר", לכל הפחות, עדיין הכיל ביקורת מסוימת על החברה, גם אם ברמת "אנחנו חיים בחברה". "בבילון" משתפן ברגע האמת וגם כשהוא כבר מגייס איזה ביקורת, היא חלבית למדי וממוקדת באנשים שמתו מזמן. לא שאני רוצה לחזור להשוואה הזאת יותר מדי (אם כי "בבילון" מתעקש לעשות אותה בעצמו) אבל כשסרט שמכיל סצנה על זה שמשה חושב שאצבעות הרגליים שלו הן ורדים הוא יותר ביקורתי על המערכת ממך, סרט שיוצא שבעים שנה אחריו ובלי הגבלות צנזורה – אולי אתה פשוט לא הסרט הקשוח שמראה איך הוליווד הייתה באמת, אלא בלוף ארוך מדי.
אבל יודעים מה? לפחות חלק מהרגעים האלה, אם מכבים את המוח, מהנים. מוזיקה, סטים של סרטים, הופעות חביבות, למה לא. מעל הכל יש ענן של שטחיות שמונע ממנו להיות ממש טוב, אבל זה בטח יכול להיות יותר גרוע. אלא שאז מגיע ה"יותר גרוע" הזה בדמות הסיום, שבו הסרט נופל על הפנים, וכשאתה חושב שזה לא יכול להיות יותר מביך עבור כל המעורבים בדבר, זה נהיה בדיוק זה ונגמר במה שאי אפשר אלא להגדיר כאחד מהמונטז'ים המביכים ביותר שנעשו, מהסוג שעליו צריך להחרים אוסקרים רטרואקטיבית – בטח בסרט בתקציב שכזה.
הייתי רוצה להגיד שהאורך שלו – שלוש שעות – גם הוא עומד לרעתו, אבל יודעים מה? למרות שזה אורך מוגזם שהסרט לא מצדיק, קשה להגיד שהסרט זוחל או גורר את עצמו. מדובר בסרט קצבי שעובר בנעימים גם אם אף פעם לא מצליח כל כך במה שהוא עושה. יותר מזה – אני לא חושב שקיצוץ של שעה היה עוזר לסרט הזה. משהו בלב התסריט כל כך לא בשל, כל כך מתלהב מעצמו רק בגלל שהוא כולל הפרשות (לרגישים לקקי, פיפי וקיא – זה לא סרט בשבילכם) ומדבר על מין, שגם גרסת ה-107 דקות של "בבילון" היא לא באמת טובה. היא אולי פחות מתישה, אבל זה תואר קטן מאוד להתלהב ממנו.
אולי המסיבה של "בבילון" תנעם לאוזניכם ולעיניכם. אין ספק שבין כל החרא של פילים וחוסר הבנה המוחלט של שאזל על מה שהוא מדבר עליו יש כמה סצנות – מעטות – שעשויות מהחומרים שקנו לו תהילה ב"וויפלאש" וב"לה לה לנד", ודייגו קאלבה הוא באמת תגלית שיש לקוות שהוליווד תנצל. אבל בניסיון להיות יותר מציאותי, אפל, ובוטה, "בבילון" מרגיש כמו זיוף בלתי נגמר. שיר אהבה לקולנוע שהוא כל כך צורמני שאתה עלול לשקול ביציאה כמה באמת נפלא כל העסק הזה של תמונות זזות עם סאונד.
יש מצב שזאת פסקת הפתיחה שהכי הורידה לי אי פעם מסרט.
מבאס ממש, זה סרט שנורא חיכיתי לו.
ממליץ לנסות בכל זאת, במיוחד בקולנוע
אני בצד של האוהבים (ומהביקורות בישראל בינתיים נראה שהצד הזה לא קטן כמו בחו"ל), אבל גם השונאים שלו וגם בביקורת פה מסכימים שיש לו כמה רגעים לפחות מהנים.
(אנסה לגבש דעה יותר מפורטת אחרי צפייה שנייה עם קהל יותר שפוי במהלך הסופ"ש)
קהל יותר שפוי?
(ל"ת)
תודה על הכרטיסים לטרום בכורה והכל
והעובדה שהבר בקומה 1 של קולנוע חן היה פתוח סוף סוף עזרה מאוד לאווירה, אבל שורות שלמות מסביבי פשוט היו בטלפון ודיברו בערך מאמצע הסרט עד הסוף שלו. אם איבדתם עניין למה לא לצאת אלא להרוס לכולם? במיוחד כשלא שילמתם כרטיס. כבר הייתי בקהלים יותר גרועים, אבל זה היה מבאס ודי הוציא מהאווירה, ואהבתי מספיק כדי ללכת שוב.
מעניין
כי זאת לכאורה הייתה גם הקרנת עיתונאים (עם זוכי כרטיסים וכו') – כלומר, אידיאלית זה הקהל הכי טוב שאמור להיות לסרטים.
יותר הקרנת סלבים מעיתונאים
בספק שדיאן שוורץ ואסי בוזגלו הם הקהל האידאלי לסרט באורך 190 דקות על הוליווד של 1927.
עיתונאים מבקרי קולנוע, הכוונה?
כי סתם עיתונאים נשמעים כמו הקהל המדויק שיהיה בטלפון כל הזמן. בכל זמן, ובשלב זה של 2024 זאת יומרה רצינית לחשוב שעיתונאי יסתכל מתישהו על משהו שהוא לא הטלפון שלו.
בנוגע לעיתונאים שכותבים ביקורות קולנוע, שמעתי שמועות נוראיות, שנקווה שהן השמצות פרועות, שמבקרי קולנוע רבים (כאלה שכותבים בעיתונים) מקבלים את הסרטים החדשים ישירות למחשב ונוהגים לצפות בהם בחלקים. אני חייבת להגיד שאם זה נכון זה מסביר מאוד את הפער בינם ובין הצופה הממוצע, חוץ מהשכלה בקולנוע, פורמלית או לא- יש להם הרבה הרבה יותר זמן לחשוב מהצופה הממוצע, לא אחרי הסרט, תוך כדי הסרט. וחשיבת יתר היא המאפיין מספר אחת של ביקורות קולנוע מסורתיות, אבל למיטב ידיעתי, לא ממש אמורה להלום את כל הקונספט של סרט קולנוע. אבל אולי זה לא נכון. אני לא מכירה באופן אישי מבקרי קולנוע (שכן אוהבים ביקורות קולנוע).
יש כאלה שמקבלים לצפייה ביתית ויש כאלה שצופים בקולנוע.
ובדרך כלל זה מיקס של השניים. אבל אני לא יודע איזה מקרה יותר נפוץ בישראל.
רק על עצמי ידעתי לספר
ובגדול המצב הוא כזה:
רוב הסרטים שיוצאים בקולנוע, מבקרים מקבלים הזדמנות לראות כמה ימים לפני כולם בהקרנות עיתונאים (כן הכוונה לעיתונאים של קולנוע).
מדי פעם בסרטים ישראלים או בסרטים "קטנים", המפיצים ישלחו גם סקרינר במידה ולא תוכל להגיע להקרנה (עם סרטים ישראלים זה קצת יותר נפוץ כי הם לרוב לא רוצים כל כך מבקרים בהקרנות הבכורה החגיגיות).
אז מתי כן יש הרבה סקרינרים? בעיקר בעונת הפרסים – הן הישראלית של פרסי אופיר (גם שם האקדמיה והיוצרים מנסים לדחוף אותך בהתחלה להקרנות, אבל בשלב כלשהו מבינים שכל עיניים שיראו את הסרט זה עדיף על פני החוויה), והן לגלובוס הזהב או כל מיני ארגונים שטכנית כל אחד יכול להירשם אליהם (הידעתם? אתם עצמכם יכולים להיות מצביעים בטקס פרסי הסרטים העצמאיים).
למה הם עושים את זה? כי המפיצים מתכננים להפיץ את רוב סרטי עונת הפרסים באופן מצומצם בדצמבר אבל בעיקר בינואר-פברואר ורוצים שמבקרים מכל ארה"ב (או העולם) יראו אותם, אבל מכיוון שאין הקרנות בשום מקום אז הם שולחים להם עותקים (מדי פעם גם פיזיים אגב), כי הם רוצים שהמבקרים יגידו שזה הסרט הכי טוב של השנה… אפילו שהוא יוצא בהפצה רחבה רק שנה לאחר מכן.
עם זאת, אני לא בטוח שזה מסביר את הפער שאת מתארת – הפער קיים הרי גם בסרטי סטרימינג רבים בהם לקהל יש את אותה ההזדמנות כמו למבקרים, לכאורה.
אתה מדבר על קולנוע חן לידנו , נכון? של הכיכר ?
שאתה אומר שהבר נפתח זה באופן קבוע? מה יש שמהז?
לצערי נפתח חד פעמית רק להקרנה הזאת
משהו שכבר שנים אני לא מבין למה הוא ככה.
אוף חבל , זה מאוד מוזר
קצת כמו לב שיש להם איזור כזה לאירוח, אבל שמה זה הגיוני שזה לאירועים הרבה יותר מפה
לא סייגתי את הביקורת עם "זאת רק דעתי וכו'"
הן כי אכן נראה שהפעם יש יותר קונצנזוס שזה פחות עובד, והן כי אני מקווה מאוד שבשלב הזה זה ברור, אבל אציין כתמיד שיכול להיות שכן יהיה מי שיאהב (גם בארץ יש מי שנהנה או אפילו השתבח על הסרט), ושיחסית לכך שהטעמים שלנו לא תמיד מסונכרנים אני לא יודע אם הייתי סומך על המילה שלי, למרות שאני כמובן עומד מאחוריה.
תראה, ברור שאני אצפה בסרט בסופו של דבר.
אבל כאמור, הקונצנזוס נגדו בכל מקרה.
סרט שהסוף הורס לו
לא שהשעתיים הראשונות הם קלאסיקה מודרנית, אבל הן עוברות בקצב מהיר (אולי מהיר מידי) וזה מסוג הסרטים בהם קורה כל כך הרבה כל הזמן שקשה שלו להנות מהתנופה שלו… אבל אז הסרט ממשיך. וממשיך. וממשיך. וכאשר כבר חשבתם שהוא הגיע לאיזושהי נקודת סוף סמי-הגונה הוא מחליט לגרור עוד עשרים דקות מעבר.
באמת חבל.
כמה הערות על הסרט
שורה תחתונה – שום דבר לא מצדיק את שלוש השעות האלה. הסוף כל כך מיותר, הורס ושם לך את המסר בפנים עם אגרוף.
גם הסיפור בגדול לא מחדש כלום: ראינו כבר סרטים על המעבר מסרט אילם לסרט מדבר, ראינו סרטים על כוכבים שהתהילה שלהם עברה, אפילו סרט אחד דומה לפני שלוש שנים עם אותם שחקנים בדיוק.
בניסיון לחדש, נראה ששאזל ניסה להביא אמירה אחרת מהם והיא בעייתית רצח: סיום סינמה פרדיסו של כמה נפלא זה קולנוע, כשהוא מנכס את שיר אשיר בגשם כאילו נעשה על בסיס דמויות בבילון (?) ואומר שכל מה שעברו אנשים בעידן הזהב של הוליווד הוא סבבה.
עכשיו הפסקול, לא משנה מה, הוא של ג'סטין הורוויץ ולכן נהדר. בכללי, אספקטים טכניים טובים מאוד. אבל הם לא מחזיקים תסריט גרוע.
כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה, אני מת על לה לה לנד, וויפלאש ואפילו על האדם הראשון. אבל הסרט מנסה לשחק כפול ומפסיד פעמיים: מי שמכיר את הרפרנסים שהסרט מאזכר, כבר ראה אותם והם עולים עליו (pierre you shouldn't have come, would that it were so simple). מי שלא מכיר, לא מבין את הבדיחה או מה רוצים ממנו (הסצנה שג'ק משכתב את חלף עם הרוח למשל).
פסקול מקורי שנכתב לסרט אינו "אספקט טכני" בשום צורה.
(ל"ת)
קטסטרופה
לקרוא ל"בבילון" המיץ של הזבל תהיה מחמאה גדולה. לטובתו יש לציין את הצילום ותצוגות משחק נחמדות. לרעתו – כל השאר. חשבתם ש"באטמן" היה ארוך מדי? שהאגו של קמרון עלה לו לראש ב"אווטאר"? דמיאן שאזל מגיע ואומר "תחזיקו את הקוקאין שלי". זה אחד התסריטים הגרועים והלא קוהרנטיים ביותר שראיתי בלא-יודע-כמה-זמן האחרון. אם לשפוט על פי הסרט הזה נראה ששאזל לא שמע על קיומם של עורכים, או שהוא לקח אחד רק כדי שיסדר את כל הפוטג' שצילם בסדר כרונולוגי ואז יפיץ את זה כמו שזה.
בדקות הפתיחה יש שוט POV של דמות שפיל מחרבן עליה. זאת מטאפורה מושלמת כי הפיל הזה הוא שאזל ואותה דמות היא הקהל למשך השלוש שעות הבאות. פשוט רצף בלתי נגמר של כאוס מוחלט, ויזואלי ונרטיבי, אם אפשר בכלל לקרוא למה שהולך פה נרטיב. זה באמת היה כל-כך, כל-כך גרוע ומתיש ומעצבן ומתלהב מעצמו. לא ציפיתי שדווקא דמיאן שאזל יציב רף כל-כך נמוך לסרטי 2023, אבל זה מה שקרה. בבקשה, בבקשה, בבקשה תעשו משהו טוב יותר עם הזמן שלכם. כמו כן, אין לי מושג למה טובי מגווייר על הפוסטר ואם משום מה מישהו חשב לראות את הסרט בשבילו הוא צפוי לאכזבה, בכמה מובנים.
אה, והסוף באמת גרם לי לרצות שהאדמה תבלע אותי מאשר להמשיך לראות את זה.
סרט שאפתני ומרשים ווירטואוזי כשם שהוא מפוספס ומבולגן ומתיש
נוטה להסכים עם רוב מה שנכתב, רק משהו לגבי הפסקה עם הזאב מוול סטריט:
הסרט לא ממש מתעלם מההשלכות ההרסניות של אורח החיים הפרוע עם המסיבות הבלתי נגמרות. הוא בהחלט מציג איך ההדוניזם הדקדנטי הזה מוביל בסוף לתוצאות טרגיות, לפחות עבור רוב הדמויות. מעבר לכך שגם אם הוא לא היה מציג אני לא רואה בזה בעיה. נדמה לי שכבר דיברנו על זה פעם בהקשר של Into the Wild, שסרטים לא אמורים לחנך. זה סרט למבוגרים, לא מסמך פדגוגי לשיעורי חברה בבית ספר. מותר לו להציג מציאות מסוימת, גם אם היא מאוד בעייתית, בלי למתוח עליה ביקורת או לסייג את זה בכלמיני "סמים זה רע" כאילו אנחנו בפינת Message From The Power Rangers.
ועדיין, יש הרבה אנשים שלא הבינו את הזאב מוול סטריט.
אני מסכים איתך לחלוטין. אבל אחת המהדורות המיוחדות של הזאב היא דיסק שמגיע בתוך קופסא שנראית כמו ארנק, כולל כסף וכרטיס אשראי ושיט כזה.
אתה יכול להבין מה המיינדסט של האנשים שקנו את זה.
חברות ההפצה תמיד מעדיפות
לשווק את הסרטים שלהם בצורה מושכת-קהל מעין זו, אפילו במקרה שהמסר של הסרטים חותר תחת ההוללות הזו בפירוש.
בדיוק עכשיו יש דוגמה קיצונית לתופעה הזו בסדרה חאנשי שעולה בהוט. הם משווקים אותה בקול רעש גדול כחגיגת חרמנות, למרות שמה שמתואר בשיווק כהתפרקות וחופש, מופיע למעשה בסדרה עצמה כסימפטום של בעיה מעוררת רחמים שצריכה טיפול. זו פרקטיקת שיווק שמשתמשת בציניות באלמנטים מהסדרה עם ההפך הגמור של המסרים שלה.
דיונים כאלה צריך כנראה לנהל בביקורת על הזאב מוול סטריט
אבל מעבר לבעייתיות שבה מציגים את החיים הטובים של הגיבור, הבעיה הכי גדולה של הסרט לטעמי היא שהוא מתייחס לנזק שהגיבור שלו עשה בלא יותר ממשפט וחצי. זה שהאיש חי כמו בהמה זה דבר אחד, אבל הסרט נותן את הרושם שהוא ישב בכלא בגלל כמה נודניקים ממס הכנסה. ממש לא: הוא הרס את חייהם של אלפי אנשים כשהוא גרם להם להשקיע במניות-זבל. הסרט כמעט לא נוגע בנושא.
אפשר להעביר אותנו לדף הסרט אם רואים לנכון
בכל מקרה אני היחס לקורבנות היה יותר ״איזה פראיירים פתיים הם״ שזה רגש מובן לנופלים בכל מיני עוקצים ותרמיות למיניהם, אבל אכן הצד הורסני לא ממש מוצג. מצד שני, הסרט הוא לגמרי בתוך הבועה של בלפורט ושילןב הקורבנות היה מרגיש קצת דידקטי. בסוף הקהל לא סתום, מובן שאנשים איבדו בתים בגללו. פשוט במובן הסיפורי הכי פשוט של חטא ועונש, הסרט מציג חטא בלי עונש. אפ כבר יש פה אמירנ על כל שהחברה שלנו מאפשרת לנוכלים כמוהו לפרוח (ראו סיימון לבייב שנראה שהסרט בנטפליקס רק עשה לו טןב) אבל בניגוד למה שנאען בשרשור זה אף פעם לא סרט שגובה במחיר *האישי* שמעשיו גבו ממנו.
סרטים לא צריך לחנך
או, מה זה "לא צריך" – סרטים לדעתי עובדים יותר טוב ככל שהם פחות מחנכים.
אבל סרטים כן עובדים יותר טוב כשהם משקפים את המציאות. "הזאב מוול סטריט" משקף מציאות – הוא מראה את תרבות המסיבות הזאת בלי למצמץ, וזה אומר בלי לפספס את ההוללות הפרועה שלה – אבל גם בלי הצדדים האפלים מאוד שלה, הריקנות שלה, השטחיות שלה, והניצול שלה. "בבילון" לא משקף מציאות, בדיוק כי הוא לא מצליח להראות את הדברים האלה. אישה צעירה שצריכה טיפול רפואי בשל המסיבות זה בדיחה עבור המעורבים ועובר הסרט. האנשים שנאלצו לספוג חרא של פילים עבור אפקט הפתעה הם ניצבים שראוי שנלגלג עליהם, כי כרגע חרבן עליהם פיל. הסרט לא צריך לחנך אותנו שזה רע, אבל הוא צריך להבין בעצמו את זה כדי שאני אוכל להעריך אותו. והוא לא, אז אני לא.
לא פעם ראשונה ששאזל לא מבין כלום על העולמות שהוא מייצג, כמובן. פשוט פה זה יותר בולט, וזה יותר בולט כשהוא מנסה באופן בוטה לחקות את מי שדווקא כן מבין.
דווקא שתי הדוגמאות שנתת נתפסו בעיניי כביקורת סאטירית של הסרט ולא כבדיחות קלילות. נכון שהסרט לא עושה עם זה הרבה אבל המחיר שמשלמים הפיונים של הממסד ההוליוודי והאדישות של הממסד עצמו כן מוצגים בסרט(גם במקרים של הניצב והצלם שנפלו בעת מילוי תפקידם)
שוב, הסרט מציג את זה כפאנץ'
כבדיחה לא רק עבור הדמויות – אלא גם עבור הקהל. מעבר לשאלה האם זה מצחיק (זה לא), זה לא עובר כסאטירה, כי בסאטירה הפאנץ' היה כמה מושחתים ונוראיים האנשים שנהנים מזה, ואילו ב"בבילון" הם הגיבורים שאנחנו בעדם.
לא, שאזל לא מקבל קרדיט ל"זאת סצנת הפתיחה, בטח יש בה משמעות"
"לה לה לנד", הסרט הקודם שלו על הוליווד, גם הוא היה עם פתיחה שלא הייתה קשורה לסרט ולא ביטאה כלום לגבי מה שמצפה לנו.
(את כל מה שאמרתי על סצנת הפתיחה ההיא יש בביקורת, אין צורך לפתוח שנית. אין חובה להסכים, אבל במקום לפתוח מחדש כדאי פשוט לקרוא את הדיון שם).
למה אתה מתחיל לספור מ"לה לה לנד" ולא מ"וויפלאש"? ובכלל למה הוא צריך לקבל קרדיט ככזה? זה דבר שיכול להיות דינמי. חוץ מזה שאני יוצא מנקודת הנחה שבכל סרט יש משמעות לאיך שהוא נפתח ובעיקר אם מדובר בסרט כמו "בבילון" שכביכול מכוון גבוה.
זה לא איפה אני מתחיל
זה שאחרי שהוא נכשל בזה פעם אחת, אין לו קרדיט שם יותר. אז הסצנה היא לא מטאפורה מתוחכמת רק כי ככה סצנות פתיחה טובות אמורות לעבוד, כי שאזל כבר כשל בזה פעם אחת, אז אין לו קרדיט של יוצר מתוחכם יותר – וכל דבר אחר ב"בבילון" גם כושל בתחכום, אז אין לי סיבה להניח שדווקא בפתיחה הייתה לו הברקה שכזאת.
שאזל לא נכשל בכלום
הוא נכשל בעיניך במשהו(קראתי את רוב הדיון שלך עם יאיר. דעתי קרובה יותר לדעתו) ואותו כישלון סובייקטיבי ב-"לה לה לנד" גם מבטל את הצלחות העבר והעתיד שלו?
לא כל סצנות הפתיחה צריכות להיות מטפורות מתוחכמות אבל אני כן חושב שיש לבחון אותן ואת הסרט לעומתן, לפעמים יוצא מזה משהו. לדוגמה ב-"בבילון" מצאתי בזה דימוי כלשהו שדווקא שיפר סרט שאני די אמביוולנטי כלפיו.
אני מסכים שיש בהחלט עניין של לבחון סרטים מול הפתיחות שלהם
אני פשוט חשוב ששאזל גרוע במבחן הזה.
ומכיוון ששאזל הוא על הרצף החם מאוד של 0 מתוך 4 עבורי, אני לא חושב שיש מה לדבר איתי על הצלחות עבר או עתיד.
אתה רשמת ש"אין מנוס מלנסות למצוא משהו מעבר לבדיחת הקקי-פיפי". אני לא רואה סיבה למה אין מנוס כזה ורואה מלא מנוס בכל מקום כי שאזל הוא יוצר שיושב על מאזן שלילי אצלי ואין בסרט או בסצנה משהו שדורש פירוש מלא רבדים שלה. זה סרט שנהנה מהפרשות כי הוא חושב שהוא מה שלא יהיה, אז הנה הפרשות. אני פשוט לא מוצא שום הקבלה שהדמויות בסרט הן כמו אותו פועל, ולו רק כי הן כן לקחו חלק והונצחו ועל כן הסרט חושב שהם נעלים יותר מאחרים. זה פשוט לא שם, ואני לא רואה סיבה לתת לשאזל טיפה של אמון להאמין שיש שם אולי בכל זאת משהו.
אם כבר, אז כמו שמתן אמר במקום אחר, הרמז היחיד שיש בסצנת הפתיחה הזאת היא ששאזל הוא הפיל, הסרט הוא מה שיוצא ממנו, ואנחנו הפועל המסכן.
רק שאלה
לא קראתי את הביקורת והתגובות ובכללי אני רוצה לדעת כמה שפחות אבל יש לי שאלה – איימקס או לא איימקס?
רק תשובה
אם כבר לראות את הסרט בקולנוע אז שווה באיימקס
לא ראיתי את הסרט
אבל בדיוק ראיתי לאחרונה את "לה לה לנד", ומעניין שמבחינתי הביקורת הזו (מינוס ההפרשות) יכולה להתאים לו כמעט בדיוק – המון וירטואוזיות וחגיגה ומעט מאוד תוכן, עומק או ביקורת. למעשה, הפסקה הבאה מתארת בעיני בדיוק את סרטו הלפני-קודם של ד"ש:
"אבל יודעים מה? לפחות חלק מהרגעים האלה, אם מכבים את המוח, מהנים. מוזיקה, סטים של סרטים, הופעות חביבות, למה לא. מעל הכל יש ענן של שטחיות שמונע ממנו להיות ממש טוב, אבל זה בטח יכול להיות יותר גרוע. אלא שאז מגיע ה"יותר גרוע" הזה בדמות הסיום, שבו הסרט נופל על הפנים, וכשאתה חושב שזה לא יכול להיות יותר מביך עבור כל המעורבים בדבר, זה נהיה בדיוק זה ונגמר במה שאי אפשר אלא להגדיר כאחד מהמונטז'ים המביכים ביותר שנעשו, מהסוג שעליו צריך להחרים אוסקרים רטרואקטיבית – בטח בסרט בתקציב שכזה."
עם הזמן רק מתחדדת ההבנה שבארי גנקינס היה צריך לקטוף אוסקר על בימוי באותו טקס נודע לשמצה
(ל"ת)
להגיד שהסיום של לה לה לנד מפיל אותו על הפנים
זה כמו להגיד שהפתיחה של טוראי ראיין הורסת את הסרט.
המונטז' בסוף מביך?! מה?
זה סרט דוחה, מגעיל, מבעית, מסעיר, פרוע, גס, מתיש, מבולגן, מחולל וחולה. נבואת זעם על הקולנוע.
וזה הסרט הכי טוב שראיתי בשנה האחרונה בקלות.
שאזל ואהבה לסרטים
אני אישית מאוד נהניתי מהסרט, טיפה ארוך מדי אבל אני תמיד נהנה לראות סרט יפה ויזואלית עם פסקול מעולה ומשחק ברמה מאוד גבוהה במיוחד ממרגו רובי ובראד פיט.
אני הייתי נותן לו ציון של 8/10 וממליץ לראות למי שאוהב קולנוע ואת הסרטים הקודמים של שאזל.
אחלה סרט.
אולי זה עניין של הנמכת ציפיות, אבל הוא מהנה מאד. זורם, בקושי מרגישים את האורך ופשוט מרהיב ויזואלית.
הבימוי של שאזל טוב מתמיד, ולמרות שזה סוג של ג׳קאס לא הרגשתי שהסרט חוצה את גבולות הטעם הטוב יותר מדי פעמים. הוא גם מתלהב מעצמו, אבל לא יותר מדי. לא חושב שיש הבדל מהותי בינו לבין הזאב מוול סטריט (חוץ מזה שסקורסזה במאי וסטוריטלר טוב יותר… בקטנה מה שנקרא).
בקיצור, המועמדויות הטכניות לאוסקר מאד מוצדקות ומרגו רובי ובראד פיט תמיד תענוג לעיניים.
מזכיר לי את הביקורת על ביילד ראנר כשיצא לאקרנים..
אני מוותר לחלוטין על הביקורות הבאות של יהונתן צוריה..
אגב, יש התיחסות אליו בסרט במה שאומרת לקראת סוף הסרט מבקרת הסרטים..
היא לא מבקרת סרטים
(ל"ת)
אתה מבין למי ולמה הכוונה..
כן, אבל לקרוא לה מבקרת סרטים רומז שאולי אתה לא הבנת
כי התפקיד שלה הוא שונה – היא לא מבקרת, היא עיתונאית. המילים שהיא אומרת נושאות משקל אחר בשל ההבדל הזה. זה לא תחזית או מילים של סוג של פולין קייל או רוג'ר איברט, אלא של גיא פינס.
אבל אם כבר אנחנו פה – "בבילון" לא יכול להיות פיזית "בלייד ראנר". הוא אולי יזכה להערכה מחדש בעוד שנים מעכשיו, זה אין לי סיכוי לדעת – אבל הוא לא יכול להוביל מהפכה אסתטית או רעיונית לז'אנר כי אין בתוכו שום דבר חדש. "בלייד ראנר" היה פורץ דרך וסרט ייחודי*. "בבילון" הוא משתרך מאחור ומתקשה לעמוד בקצב.
* – וראוי לזכור שאת הגרסה שקיבלה כתף קרה יחסית מהציבור אף אחד בימינו לא אוהב, כן? הגרסה האהובה היא סרט אחר לחלוטין. לו בעוד עשר שנים שאזל מוציא גרסת במאי לסרט הזה שהיא שונה ממה ששוחרר בימינו זה מן הסתם הופך למשחק אחר.
האמת, הלכתי לסרט לאחר שקראתי את הביקורת של יאיר רווה בסינמסקופ ואני ממש שמח שלא קראתי את שלך..
גם הוא מוצא פגמים דומים לאלה שאתה מוצא בו אבל הוא לא רוצח את הסרט כמו שאתה עושה..
מצטרף
לא בקטע של עליהום כמובן, אבל אם הנקודה עלתה אז זה מאוד מזכיר לי את הביקורות על אווטאר החדש והפנתר השחור בזמנו.
בסופו של דבר אדם שקורא את הביקורת מנסה להחליט לפיה אם שווה לו ללכת לסרט מסויים או לא והקטילות המוגזמות שאתה בוחר להתנסח בהן, למרות שבהחלט יכול להיות שאתה עומד מאחוריהן לחלוטין, חוטאות למטרה הזאת.
מה? הביקורת של הפנתר השחור לא הייתה קוטלת
ואני לא מבין איך ביקורת שמבהירה "בעיני הסרט הזה פח אשפה בוער, והנה הסיבות שאני מצאתי אותו כזה" חוטאת למטרה האם שווה ללכת לסרט מסוים או לא. בכל סרט שאני נאלץ לקטול אני מסביר מה הבעיות שלי איתו, ומה בכל זאת עובד בו (אם יש משהו כזה).
(זה לפני שנכנסים לשאלה האם המטרה היחידה של ביקורת היא רק לתת שורת תחתונה של "שווה או לא ללכת לסרט").
בלייד ראנר נכון בג'אנר שונה, אבל גם הוא קיבל כתף קרה מאוד מהמבקרים .. אני חשבתי שהוא גאוני בצפיה הראשונה שלי בו .. אולי גם בגלל שאני אוהב את הג'אנר
בבילון עומד יפה מאוד בקצב . אולי אפילו יותר מדי יפה .. לי הוא היה עוצר נשימה – כמעט לכל ארכו.
אולי ההבדל ביננו שאתה בעבודתך רואה הרבה יותר סרטים ממני..
אבל להעביר מסר – וזה בהחלט מה שעובר בביקורת שלך – שהוא לא ראוי לצפיה ??? רחוק מאוד מאוד מדעתי הצנועה
אבל לא רשמתי שהוא לא ראוי לצפייה
רשמתי עליו מילים מאוד קשות, שאני עומד מאחוריהן, וכמה מחמאות, שאני עומד גם מאחוריהן ובהחלט רשמתי שיכול להיות שיש מי שיהנה מהמסיבה הזאת, וזה לא נאמר בטון מתנשא או מלגלג.
אני לא חושב שההבדל הוא מספר הסרטים שראיתי. יש נתק ביני ובין דמיאן שאזל בהשקפת העולם שלנו שבא לידי ביטוי לכל סרטיו.
לגבי בלייד ראנר ושוב, זה לא עניין של צפייה ראשונה – הגרסא הראשונה ששוחררה לבלייד ראנר שונה מהותית מהגרסה שאנשים צופים בה היום.
אגב .. זה שהגרסה הראשונה של בלייד ראנר קיבלה כתף קרה לא אומרת לי כלום .. מה איכפת לי מה הציבור חושב
אתה באמת אהבת את הגרסא המקורית?
כלומר, האסתטיקה שם והמפכנות הטכנית, כולל פס קול מהפכני.
אבל זה אחד מהמקרים הכי קשים של סרט שנטבח בידי המפיקים ועוות הרבה מעבר לחזון הבמאי.
זה כל כך כשל שהסטודין נאלץ לשחרר גרסת במאי בלי אישור הבמאי כדי לנסות לקושש אהדה. וזה מה שהוביל בסופו של דבר לפיינל קאט שאנשים רואים היום.
הוא לא יהיה הראשון
שמעתי כבר על כמה אנשים, בעיקר כאלו שראו אותו בקולנוע בזמן אמת וביניהם גם כריסטופר נולאן, שחושבים שזאת הגרסה הכי טובה והאולפנים הצילו לרידלי את הסרט.
(אני בדעה איתך ואוהב רק את ה-final, אבל זה לא כזה נדיר לתחושתי, בטח היום)
שעתיים מעולות, ועוד שעה אחת שקצת פחות
קודם כל, הסרט כולו עובר במהירות אדירה. חששתי מהאורך, אבל הוא פשוט מחליק בגרון. הוא כיף, הוא זורם, הוא קליל. שלוש שעות לא היו קצרות כל כך מאז rrr.
דמיאן שאזל מציג את חיי ההוללות המופקרת בהוליווד, על משמעותיה החביבות יותר ופחות. ראיתי עוד לפני הצפייה את ההשוואות לזאב מוול סטריט, ואת השיח על הניסיון של שני הסרטים לבקר את ההתנהלות שהם מציגים. באמת במהלך הצפייה ההשוואה עולה מאליה, אלא שלפחות מבחינת ההצלחה לשלב ביקורת – בבילון לוקח בענק. יש כאלו שסבורים עד היום שסקורסזה לא באמת הצליח להביע ביקורת ב'זאב', ובאמת זה חבל דק שקצת קשה לצעוד עליו, אבל לבבילון יש פתרון מצוין – הוא פשוט מציג את הנזקים בצורה הכי מוקצנת שאפשר, בעוד מסביב הכול ממשיך לחגוג.
מה שמתחיל בחרא של פיל ממשיך שוב ושוב בלא פחות ממוות של דמויות. זה קורה בצורה שהיא מצד אחד מצמררת ומצד שני מתעלמת לחלוטין. בכל פעם מחדש כשהמצב התחיל להתדרדר ואז הדמות חסרת השם הנוכחית פשוט מתה מול העיניים מלמלתי: "רגע.. מה?" אבל המוזיקה המשיכה להיות עליזה, השוטים מהירים, הפילטרים צבעוניים. שאזל נותן לבימוי לעבוד, ומעביר את תחושת הדיסוננס הקיצוני באופן מושלם.
כמו בלה לה לנד, שאזל משתמש בפערים בין הטון של הבימוי לבין מה שקורה בפועל כדי להעביר את המסר שלו. מבחינתי זה עבד מצויין.
המשחק של השחקנים ממש בסדר. אין אף אחד שנותן הופעה ממש יוצאת דופן, ובראד פיט ומרגו רובי לגמרי ממחזרים את הקטע השחוק שלהם, אבל זה עדיין עובד.
אז השעתיים הראשונות היו מצוינות מבחינתי, אבל הסוף קצת פחות.
בשעה האחרונה הסרט בא לגבש את הנרטיב ולסגור את הקצוות. בתחילת הסרט מני ונלי, שפוסעים את הפסיעות הראשונות שלהם בתעשייה, מביעים שאיפה להיות במקום בו הקסם של הסרטים קורה. לאורך הסרט שאזל מנכיח שכל הקסם בנוי מאחורי הקלעים מאירועים שהם זוועה בכל מובן. לקראת סופו הסרט מתחיל להדגיש שכולם סובלים. אם בתחילת הסרט דמויות שוליות הן אלו שסופגות את החרא של הפיל, במלוא המשמעות המטאפורית, עכשיו נלי מקיאה באופן גרוטסקי על המנהלים עצמם. הסרט הולך ומחדד שבאיזשהו שלב כולם סובלים, וגם אלו שעולים תמיד בסוף יורדים. אבל בנוסף חשוב לשאזל לחדד פן נוסף של המסר, אותו הוא גם נותן בפיה של העיתונאית – לכשעצמם, אין שום חשיבות לאף אחד מהאנשים שיוצרים את הסרטים. השיא מגיע כאשר הדמויות הראשיות פשוט מתפוגגות ברגע קצר, או קטע קטנטן בעיתון. מאחורי הקלעים – טוען בבילון – הוא לא רק מקום נורא ואיום, הוא גם חסר כל חשיבות.
כאשר מני בתפקיד בכיר באולפן הוא קר ועצבני, אין שום דמיון בין הפנטזיות שלו בנוגע למקומות האלו לבין מה שמתרחש שם בפועל. בנוסף, מי שהוא מדמיין לאורך כל הסרט כאהבת חייו פשוט מתפוגגת ברגע, וכל הרומן נותר קיים רק בסרט שצילם הצלם האקראי.
בסוף הסרט המעגל נסגר ומני חוזר להוליווד. הפעם הוא סתם אדם שנשוי לסתם אישה, ומשלם כמו כולם חמישים סנט. הוא מתיישב לצפות בסרט – ו.. אופס.. הקסם חוזר בגדול. בניגוד למה שהוא טעה לחשוב – טוען שאזל כאשר הוא מסכם את המסר שלו – הסרטים עצמם הם שקסומים, ולא שום דבר שעומד מאחוריהם.
יש לי שתי בעיות עם החלק הזה. האחת היא שהרעיונות מועברים פחות חזק מהרעיונות בתחילת הסרט. את צורת החיים האבסורדית בהוליווד הבימוי הדגיש בצורה שחוויתי ממש. הסיום, לעומת זאת, הרבה יותר עמום.
הבעיה השנייה היא שלא ברור מה בעצם שאזל מתכוון להעביר במסר הזה. ההשערה שלי היא שהוא פשוט חולק עם הצופים את התחושות שלו. במידה מסוימת הרגשתי בסצנת הסיום שמאני הוא שאזל עצמו. בחור צעיר ועמוס חלומות הגיע להוליווד, וגילה שמאחורי הקלעים הכול הרבה פחות ורוד. שאזל עבר את תקופת החניכה, וכעת הוא מגיע בעיצומה של הקריירה שלו לשתף אותנו בתחושות שהרגיש.
בסופו של דבר, גם אם יש חריקות, הרעיונות של שאזל והצורה בה הוא מציג אותם עדיין עובדים מצויין. גם כשיש מקום לשפר ולשפץ, הוא עדיין בחור מוכשר מאוד ויוצר מרתק, ואני ממתין בכיליון עיניים לסרט הבא שיוציא.
אני אגזים עכשיו:
דמיאן שאזל מזכיר לי את ריצ'רד קלי
לאחד סרט מופת אחד לשני שני סרטים מופת אבל שניהם עשו אחרי זה הרבה זבל עד שנעלמו
הסיבה שבכותרת אני אומר שאני מגזים זה כי את הסרטים האחרים של קלי אף אחד כמעט לא אהב
ולמרות ששני הסרטים האחרונים של שאזל משמעותית פחות אהובים מהראשונים עדיין יש לו מספיק אנשים שאהבו אותם
*בכל זאת הדמיון קיים מבחינתי ולכן ציינתי זאת
לקרוא לfirst man זבל זה מאד מוגזם. מה כל כך גרוע בסרט הזה בעיניך שאתה מכנה אותו זבל?
ואיזה פספוס שהוא לא קיבל פרס פסקול הטוב ביותר (ושקליירמפוי לא קיבלה מועמדות לשחקניצ המשנה).
אני לא אהבתי כל כך אבל לא שנאתי כלכך (וכבר די שכחתי מה היה בו )
אבל היה יחסית קונזנצוס שלילי עליו
ולסרט הזה עוד יותר
הקונצנזוס על 'בבילון' הוא מאוד מאוד חיובי
אפילו באתר פה, למרות שהביקורת שלילית אחרי קריאת התגובות לא הייתי אומר שהקונצנזוס שלילי. גם עם 'האיש הראשון' הקונצנזוס מאוד חיובי (פחות בעין הדג), אם כי במקרה הזה קשה לי להבין איך. סרט מאוד סתמי וחסר רגש, בעיניי (אבל הפסקול הכי טוב של העשור החולף, כנראה).
"מאוד מאוד חיובי" נראה לי הגזמה
לא יודע אם באמת מגיע עד ל"שלילי" אבל הביקורות – בארץ ובחו"ל – נטו למעורבות, ונראה לי שזה בערך המצב גם באתר. נגיד זאת כך, גם אם עוצרים עכשיו את הסרטים שיוצאים השנה, אני לא רואה אותו משתחל בעשירייה.
בדיעבד, עם הנתונים מסקר סוף השנה
קצת הגזמתי (אם כי כמובן שהכל היה יכול להיות שונה במידה וכו' וכו', אבל בוא ניקח את המספרים של סוף השנה כאמת).
עם זאת, הזזה קלה של סהאימרה לעבר סקר חצי שנה הייתי לחלוטין דוחקת את "בבילון" מהעשירייה, עם שלל סרטי יוני ומאי שתפסו הרבה יותר ממנו.
בין לא אהבתי לזבל יש מרחק עצום
(ל"ת)
לא דיברתי על עצמי דיברתי על העם הכללי
(ל"ת)