ביקורת: אחים לנשק

כשספילברג והנקס עיבדו לטלוויזיה את סיפורה של פלוגה במלחה"ע ה-2, הייתה תחושה שמדובר באירוע טליוויזיוני נדיר. בצדק.

אי שם בתחילת שנות האלפיים, כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה העברית, הייתה תקופה בת כמה שבועות בה היה חדר טלוויזיה במעונות מתמלא מפה לפה: הערבים שבהם שודרה הסדרה "אחים לנשק", כמדומני אפילו במקביל לשידורה בארה"ב. 

הצופים לא היו רק משוגעי צבא למיניהם: הייתה תחושה שמדובר פה באירוע טלוויזיוני, וסדרה נדירה, מסוג הסדרות ש"צריך" לראות.

ובצדק גמור.

"אחים לנשק" היא מיני-סדרה בת עשרה פרקים (אפשר לראות אותה ביום שלם של בינג', אם כי לגמרי לא הייתי ממליץ על זה), שנוצרה על ידי סטיבן ספילברג, הידוע גם כבמאי של "להציל את טוראי ראיין", יחד עם טום הנקס, הידוע גם ככוכב "להציל את טוראי ראיין". כן, אני מודע לזה שהם עשו עוד דברים בחיים, אבל לעניין "אחים לנשק" הדבר הרלוונטי היחיד היה מעורבותם בסרט המלחמה שכלל את סצנת הקרב המדהימה ביותר בתולדות הקולנוע. בעקבות המעורבות הזו הם החליטו לקחת את ספרו של ההיסטוריון סטיבן אמברוז (ששימש כיועץ לסרט "להציל את טוראי ראיין". נדמה לי שאני מתחיל לזהות פה דפוס) שסיפר את קורותיה של פלוגת צנחנים אמריקאית במלחמת העולם השנייה, ולהפוך אותו למיני סדרה. וכך עשו, והתוצאה היא סדרה שלא הייתה כמותה מאז ועד היום.

מצד אחד, הסדרה מתפקדת (כמעט) כסדרה תיעודית. חלק מהאנשים האמיתיים בהחלט שעל סיפורם מבוסס הספר שעליו מבוססת הסדרה מרואיינים בתחילת כל פרק. חלק גדול מאוד מהדיאלוגים מופיעים בספר (אם כי, מסיבות עלילתיות, כל הזמן נותנים את השורה של רון להרמיוני ולהיפך), וכמעט תמיד המאורעות שמופיעים בסדרה מדויקים ככל שניתן לדעת. יש כמה טעויות עובדתיות מוזרות, שהבולטת ביניהן היא שבאחד הפרקים היטלר נהרג יותר מחודש וחצי לפני התאבדותו, ואחרת היא שאחד הלוחמים המשיך לחיות עשרים שנה לאחר שהסדרה אומרת שנהרג; יש כמובן גם כמה אי דיוקים טכניים וטקטיים קלים, כמה דמויות מוצגות בצורה גרועה או טובה יותר משהגיע להן, וכמה שינויים מסיבות הוליוודיות, אבל מדובר באמת בטיפה בים: בסדרה של עשרה פרקים, מדובר בפחות טעויות מאשר חמש דקות של סרט מלחמה ממוצע. לא במקרה ביותר מצבא אחד הסדרה היא צפייה חובה לקצינים בקורסים שונים. אגב, למרות שהיא מיועדת לשידור בטלוויזיה ואין בה את כל האלימות הגרפית שב"להציל את טוראי ראיין", היא מאוד אלימה; הדגמה מצוינת לכך שעם בימוי חכם ואפקטי קול מתאימים, לא צריך להראות יותר מדי דם וחלקי גוף כרותים כדי להפחיד ולתת מכה בראש ובבטן.

אבל הסדרה היא הרבה יותר מזה. גם אם תבואו אליה כסדרה עלילתית בלבד, היא מעולה. ספילברג והנקס (טוב, זה בעקבות הספר) הציבו במוקד את הפלוגה. המשמעות היא שכמעט כל הדמויות מתחלפות, ודמויות שהיו מרכזיות נהרגות או נפצעות ומשתחררות; כלומר יש צורך לעקוב אחרי מספר מבלבל למדי של דמויות, שחלקן נעלמות וחוזרות אחרי כמה פרקים. היוצרים בחרו לתת כל פרק לבמאי אחר (היו שני במאים שביימו שני פרקים כל אחד, אבל לא ברצף), והפרקים לא עוקבים אחרי אותו מבנה מסודר. ולמרות כל זאת, הסדרה לא מתפזרת כי היא שומרת על מיקוד – היחידה עצמה. אחד מהפרקים ממוקד בצניחה הקרבית מעל נורמנדי, והאחר – כמעט כולו בסיפורו של חייל בודד. חלק מהפרקים מתמקדים באנשים; חלק במאורעות. חלק מהמאורעות הם מאורעות "גדולים"; חלק הם מאורעות כמעט חסרי חשיבות. חלק גם וגם. וכך הסדרה עובדת בכמה רמות: בתור סדרה עלילתית על קבוצת לוחמים, בתור סיפור על מלחמת העולם השנייה, בתור תיעוד של חוויית החייל האמריקאי (אמנם, ביחידה מובחרת למדי) במלחמת העולם השנייה, ויותר מהכל, בתור סיפור מצוין. 

כאמור, יש בסדרה הרבה דמויות, והדמויות האלה מגולמות על ידי כוכבים ושחקנים מוכרים לעתיד (אם נתעלם מהופעת אורח קצרצרה של טום הנקס כמעט אין בסדרה שחקנים שהיו כוכבים גדולים אז, מן הסתם כי העלויות היו גדולות מדי, ואולי גם כדי למנוע התמקדות יתר בכוכבים על חשבון הסיפור. יוצא הדופן הבולט הוא דיוויד שווימר, בתור קפטן הרברט סובל, שמן הסתם לוהק כי הוא נראה יהודי מאוד, לרבות האף). יש בה את דוני וולברג, שחקן מוכר יחסית כבר אז, בתור הסמל קארווד ליפטון; מיכאל פסבנדר נמצא ברוב הפרקים; טום הארדי מופיע בשני פרקים בתפקיד משני למדי; סיימון פג מופיע בשני פרקים בתפקיד של חייל שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו בלי לבדוק; ג'יימס מק'אבוי מופיע לאפיזודה אחת, וכן הלאה. איך הם משחקים? בסדר סך הכל. אין לי שום דבר רע לומר על המשחק, אבל רובם גם לא זכירים במיוחד. יש הופעה בולטת אחת – של דמיאן לואיס בתפקיד ריצ'ארד וינטרס, הדמות שבפועל היא המרכזית ביותר בסדרה, והוא מרשים בהחלט בתור מפקד המחלקה ואז הפלוגה ואז הגדוד. אבל מלבדו? הדמויות הזכירות הן הדמויות שמופיעות הכי הרבה. לא בגלל שמישהו עושה משהו רע, אלא כי יש כזו הפצצה של שחקנים וכשרונות ודמויות, שמסובך מספיק לקשר את כולן לסיפור קוהרנטי אחד. הסיפור הוא בסופו של דבר סיפור של פלוגה. בתוך פלוגה יש חיילים בולטים יותר ופחות, אבל הגיבורה המרכזית היא היחידה בעצמה. 

לא הייתי ממליץ על בינג' לסדרה – כמות הקרבות והיריות מתחילה לעייף בשלב מסוים וקשה לשמור על ערנות (וניסיתי כמה פעמים). הסדרה הזו מתאימה לצריכה איטית: לראות, לחשוב, להבין, ואז לראות עוד פרק. קשה למצוא עוד סדרה שמגיעה לרמה הזו. עובדה: אפילו ספילברג והנקס עצמם לא הצליחו להגיע לרמה של "אחים לנשק" בניסיונם הבא לעשות מיני-סדרה על מלחמת העולם השנייה. הם יצרו את "הפסיפיק", שהיא בלי ספק סדרה טובה מאוד, אבל "אחים לנשק" היא לא.

כיוון שמדובר במיני-סדרה, הרי שקשה להמליץ על פרקים ספציפיים באותה שיטה שבה ממליצים על פרקים בסדרה מרובת עונות, אחרת ההמלצות יהיו על רוב הפרקים. ובכל זאת, אם תלחצו אותי לפינה, אזי שני פרקים נמצאים מעל שאר הסדרה.

הראשון הוא הפרק השני, "היום הגדול" (מילולית: "יום הימים"). הפרק מתאר את הצניחה בנורמנדי, פעולת הצניחה הקרבית הגדולה ביותר עד אז, שבה צנחו שתי אוגדות צנחנים אמריקאיות (ועוד אחת בריטית, באגף השני של הפלישה) כדי לאבטח את אגפי הפלישה עוד בטרם ינחתו הכוחות מן הים. הפרק הזה הוא קודם כל מרהיב – הצילום של צניחת הלילה ושל המטסים האדירים המובילים אליה יוצא מן הכלל. אבל הוא גם מדגים בצורה נהדרת את המהומה ואת הלחימה הנואשת של קבוצות חיילים קטנות שמנסות למצוא איפה הן ולאן הן צריכות ללכת, אחרי שהתפזרו בצניחה, ויודעות רק דבר אחד – הן צריכות להרוג גרמנים בכל מקום שימצאו אותם.

ההמלצה השנייה תהיה על פרק 9, "מדוע אנחנו נלחמים", שבו הסדרה הופכת בבת-אחת, למשך כמה דקות מאוד אפקטיביות, מסדרת מלחמה לסדרת שואה, ואיכשהו מצליחה לחזור ולהיות סדרת מלחמה לאחר מכן. זה פרק לא פשוט אפילו בסטנדרטים של הסדרה, אבל הצורה שבה הוא מצליח להציג את התגובה של חיילים אמריקאים לגילוי הבלתי-נתפס, כשהוא שומר על המיקוד בחיילים אבל מצליח איכשהו להפוך את השואה לקצת יותר מתפאורה לגבורתם של האמריקאים, יוצאת מן הכלל.