"ביטלג'וס ביטלג'וס" יוצא לדרך. הנה הגיבורה שלנו, לידיה דיץ (עדיין וינונה ריידר) – כבר לא ילדה גותית בודדה וחמודה, אלא מגישת טלוויזיה גותית, סטייל אלוויירה אבל עם תוכנית ריאליטי על גירוש שדים או משהו. היא אלמנה ואם לבת נוער מיוסרת (ג'נה אורטגה), איך לא. אנחנו לומדים שלידיה פוסט טראומתית עקב היתקלות העבר עם השד המטורלל ביטלג'וס, אבל לפחות היא ביחסים קצת יותר חיוביים עם האמא החורגת שלה (קתרין אוהרה). היא כנראה לפחות קצת מכורה לכדורים, וגם יש לה בן זוג חדש (ג'סטין ת'רו), שמתמצת את כל הצדדים המעיקים ביותר בדור ה-X. גם ביטלג'וס עוד שם, מחכה לרגע האמת שלו – וגם אנחנו.
חצי שעה פנימה, אחרי שכבר מצאנו תירוץ לשוב לבית נעוריה של הגיבורה, משהו כבר מתחיל להרגיש מוזר. דמויות אהובות חוזרות. דמויות חדשות צצות. העלילה מתקדמת. אבל משהו עדיין חסר. עוד סצנה מתחילה ואני עדיין עם האצבע באוויר, מחכה לשאול את טים ברטון מה לעזאזל קרה לאדם וברברה מייטלנד. נו, ג'ינה דיוויס ואלק בולדווין, הגיבורים של הסרט הקודם, אלה שהופיעו על הפוסטר! "אה, מצאנו פירצה והם לא פה יותר," לידיה מסבירה מתישהו, סוף כל פאקינג סוף, בחוסר חשק של מישהי שלוקחת שלוק מים כדי להוריד תרופה לא טעימה בגרון. זה הגיוני, בתכלס. הזוג מייטלנד הם רוחות רפאים, ועוד מהסוג הלא-ביטלג'וסי שלא מגיע מכוסה באיפור מצועצע, אז לתת להם לצוץ כאן שוב כשהם מבוגרים ביותר מ-30 שנה זה קצת מוזר. אבל איזה פירצה ניצלתם? מתי? למה? איפה הם עכשיו? לעזאזל טים, איפה הם???
ובאמת שטים ברטון ממש בסדר פה. הכי בסדר שהוא היה מזה שנים. לעזאזל, הסרט האחרון שלו שראיתי ולא עורר בי מידה כלשהי של בוז היה "סוויני טוד" לפני כמעט שני עשורים. אני חושבת, ואל תתפסו אותי במילה, שהיה לו כיף לביים את הסרט הזה. לא רק שהוא הרשה לעצמו להתחייב כאן לאופל, למקאבריות ולגועל של הסיפור בלי להשתפן (ובאמת יש פה כמה סצנות דוחות לאללה), יש גם כל מיני הפתעות יצירתיות ודביליות בצורה מלבבת. אפקטים פרקטיים, רגעי סרט מצויר של ביטלג'וס, בדיחות שצריך לסיים במכה על מצילה, סצנת אנימציה, מחווה לקולנוע אילם עם קריינות באיטלקית (?!) – המון דברים שגם נהניתי מהם וגם מרגישים מתאימים לרוחו של "ביטלג'וס" המקורי, מה שלא מובן מאליו בכלל.
אז המייטלנדים, מה איתם? זאת לא באמת אשמתו של אדון ברטון, שלא כתב את התסריט (גם לא של המקורי, אגב), זה רק עוד סימפטום לבעיה גדולה יותר והיא שהתסריט פה מחופף רצח *סטגדיש*. צוות הכותבים מורכב מהצמד מיילס מילר ואלפרד גוף, שמתברר שכותבים ביחד כבר תקופה בלי שיהיה לי מושג על קיומם. הסיבה שהם פה היא ככל הנראה הדבר האחרון שיצרו – "ונסדיי", שגם אותו ביים ברטון והשתתפה בו אורטגה, מה שהופך את "ביטלג'וס ביטלג'וס" להמשך של ידידות נפלאה של הרביעייה.
הרפרטואר הקולנועי של צמד התסריטאים מרוכב בעיקר מקומדיות או סרטי אקשן זניחים, ספין-אופים והמשכונים ירודים, עם "ספיידרמן 2" ו"סמולוויל" באמצע. אז בעצם, אולי התסריט הזה לא באמת מאכזב, אלא דווקא מפתיע לטובה (בלי להעליב, אין לי הרבה ציפיות ממחברי "החיפושית בהילוך גבוה"). כך או כך, הוא לא טוב. לא איום ונורא, אבל כזה שמעביר אותנו ממקום למקום, ולא בהכרח בדרכים הכי יעילות. עריכה מאסיבית הייתה מוציאה מכל הבלאגן הזה משהו יותר מפוקס – כרגע אלה שניים-שלושה סרטים מודבקים ביחד, ובאף אחד מהם לידיה לא אומרת לאמא החורגת שלה או לבת שלה שמי שגידלו אותה באמת, לפחות רגשית, היו הרוחות המאמצות שלה.
הסרט ממש לא רוצה לדבר לעומק או אפילו להרטיב את הרגליים בדברים כמו התמודדות עם מוות, יחסי הורים-ילדים או כאבי התבגרות, אבל הוא כל הזמן חוזר דווקא אליהם. הוא מסמן לנו תהליכים רגשיים שהדמויות אמורות לעבור, אבל הם לא ממש קורים ולרוב זה מסתכם בסצנת מרדף ו/או בדיחה דבילית. אולי התסריט שומר מקום לשירים שיעשו את העבודה הרגשית, במידה שגם המחזמר בברודווי יקבל המשך משלו.
ובואו נדבר שחקנים באמת, כי ברטון הוא לא היחיד שנראה כאילו הוא נהנה לצלם את הסרט. מייקל קיטון היסטרי לגמרי, במובן הכי טוב של המילה, ומשחק בהתלהבות של מישהו שספר את הימים עד שיתנו לו להיות שוב ביטלג'וס. הסרט מרשה לו להתחרפן עד כדי כך שלפעמים הוא כבר קצת הורס לכל השאר, אבל זאת שוב בעיה תסריטאית יותר מכל דבר אחר. מצטיינים נוספים הם וילם דפו בדמות שחקן אקשן שנכנס קצת יותר מדי לדמות הקבועה שלו אחרי מותו ואוהרה ות'רו בתפקיד שני נרקיסיסיטים בלתי נסבלים, אבל לפחות חינניים ומצחיקים. ג'נה אורטגה אמורה להיות הדמות המרגשת ומעוררת ההזדהות כנראה, והיא לא הרבה יותר מבסדר, כך שעבורי היא מצדיקה את נוכחותה בעיקר בסצנת הליפסינק המתבקשת (והכיפית מאוד). וישנה גם וינונה ריידר, שתפקיד לידיה דיץ תפור למידותיה מכל בחינה אבל היא כבר לא ממש מתאמצת לשחק בימינו. לפעמים זה משהו שאפשר להתעלם ממנו, ולפעמים זה ממש הורס סצנות – אבל לעשות פרצופים מבוהלים היא עדיין יודעת היטב, וכשביטלג'וס על המסך היא לא צריכה לעשות הרבה יותר מזה.
אולי זה החלק החמוץ בכל הסרט הזה – הוא כיף, הסטים יפים, יש כמה בדיחות מצחיקות – אבל מסיפור על ילדה שמוצאת את מקומה בעזרת הורים מאמצים ולא גשמיים ואיזה שד שמדי פעם מציק לה, סרט ההמשך מתמקד הפעם בהרפתקאות ביטלג'וס עם מעט מאוד עומק רגשי. ועדיין יש בסרט לב – אולי בגלל הבימוי, אולי בגלל שהשחקנים טובים. דווקא רגעים קומיים במובהק מצליחים לגעת ללב יותר – נניח כשקתרין אוהרה בדמות דיליה מתאבלת בצורה מגוחכת ומזויפת על בעלה שהלך לעולמו, אבל משכנעת גם דרך הזיוף שהיא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו באמת. "ביטלג'וס ביטלג'וס" נותן מנה גדושה ומלאה בכל טוב של ביטלג'וס. רק חבל שהוא לא השקיע באותה מידה גם בלידיה.
בגדול הסרט הזה שווה בשביל 2 רגעים
הרגעים (רכבת הנשמות, מקארתור פארק) הם הברקות שבאמת שוות את הכרטיס בהתחשב בכך ששאר הסרט לא מזיק ברובו, ואף בחלקו השני חביבים למדי וכיפיים.
אבל כמו שנעמה אומרת – יש בסרט הזה הרבה יותר מדי דמויות – חלקן מייתרות את האחרות – ופחות מדי בסיס רגשי עקבי. דברים כמו האבא המת נפתרים ב"מה זאת אומרת הנה הפתרון" וכך גם העלילה שהושאלה מהעונה הראשונה של אימה אמריקאית.
ובאמת, ככל שיותר בוחשים בתסריט כך יש יותר סימני שאלה מרצדים אבל מאחורי כל זה יש באמת לב פועם של יוצר שחוזר ליצירה שלו לא כי הוא מרגיש שהוא חייב או כי הוא רוצה להישאר רלוונטי אלא כי כיף לו. כיף לברטון, כיף לקיטון, כיף לאוהרה, ריידר עוד קצת חושבת על זה, כיף לאורטגה (אם כי לא נותנים לה יותר מדי לעשות. היא לכאורה אמורה להיות הנורמלית, וזה היה יכול להיות ניגוד נחמד של ילדה פופית ואופנתית אבל הסרט פשוט עושה אותה גותית אבל גם ממורמרת על אימא שלה) וכולם כל כך נהנים מהשטויות שקשה לא ליהנות גם, אפילו אם אין כאן סיפור אמיתי. העובדה שיש גם לסרט את שתי ההברקות הללו באמצע שלו רק הופכת אותו מ"לא מביך" ל"וואלה שווה כרטיס".
אפשר להבין מה טוב בשני הקטעים האלו?
הראשון מתבסס על משחק מילים די טיפשי אבל בפועל ממוסס מה שאמור להיות מקום מפחיד לקשקוש מוחלט. השני הוא חיקוי של קטע מהסרט הראשון, אבל ללא ההגיון העלילתי שהיה לו בסרט הראשון ועם ביצוע פי כמה פחות טוב ואלגנטי.
מצד שני, יכול להיות שהיה לי קשה ליהנות מהקטעים בשלב הזה, פשוט כי הסרט הזה כל כך מבולגן, ובמקום להתמקד בקו העלילה ההמרכזי והפשוט (לידיה נאלצת להשתמש בשירותיו של ביטלג'וס שוב כדי לעזור לבת שלה) זורקת עוד ועוד דמויות מיותרות (ויליאם דפו או מוניקה בלוצ'י) בשביל עוד קווי עלילה לא מעניינים שנדחסים לסרט הלא ארוך הזה.
צפיתי השבוע בסרט הראשון
והאמת, שגם התסריט שלו די מחופף – החוקיות של האינטראקציה של המתים עם העולם לא ממש ברורה (אם הם יכולים להרים חפצים, למה כל כך קשה להם להוכיח את קיומם, ולמה ההפחדות שלהם כל כך גרועות?), גם החוקיות של הכניסה, היציאה והיכולות של ביטלג'וס (שבעצם תופס מעט מאוד זמן מסך) לא ברורה, וגם הניצחון שלו הוא דאוס אקס-מכינה מוחלט. ועדיין, זה סרט כל כך כל כך כיפי שהתיישן מעט מאוד (בעיקר בזכות השימוש באפקטים פרקטיים מאוד זולים) שפשוט כיף לראות.
סרט פופקורן כיף
לא באתי בציפייה לקבל יותר מדי הגיון והסבר על העולם שמעבר, ואכן לא קיבלתי.
לעומת זאת, באתי בציפייה לקבל כיף עם לידיה, מפלצות, ומר ג'וס – וקיבלתי בדיוק את מה שרציתי.
הסרט קליל ולא מתעכב על נושא אחד יותר מדי אלא מלהטט בהם במהירות וביעילות.
שינויי האנימציה והאפקטים תפסו אותי לא מוכן, אבל נהניתי מהם מאוד – אי אפשר לדעת מה יבוא ברגע הבא, אבל איכשהו עדיין אכפת לי מהדמויות ומהצרות שלהן.
(פחות אכפת לי מג'נה אורטגה. הדמות שלה קצת חרושה, ונוטה לזרום יותר מדי מהר עם העל-טבעי. אבל וינונה ריידר עדיין כוכבת)
מרשימות במיוחד הן דווקא דמויות הצד – כבר הרבה זמן לא יצא לי לשנוא מישהו כמו הדמות של הארוס של לידיה. השחקן עשה עבודה נהדרת והשורת שלו היו בדיוק על גבול חריקת השיניים.
גם מפקד המשטרה והמזכירות שלו גנבו מבחינתי את הסרט.
לסיכום: כיף מומלץ. מחכה כבר לסרט השלישי.
צריך לדבר בשבחי ריידר.
היא אחת השחקניות המעולות שיצאו מפס הייצור ההוליוודי. גרמה לי להתייפח כל הסרט. היא בעצמה הנשמה והדבק שמחבר בין כל חלקי הפרנצייז ״ביטלג׳וס״ . נורא ריגשה אותי בסצנות עם אמא שלה. פחות נהניתי מהסצנות עם גנה אורטגה כי היא לא מאד יודעת לשחק.
לא אהבתי בכלל
חסר בו מה שחסר ברוב סרטי טים ברטון בשלב המעיק של הקריירה שלו- לב,קשר רגשי אל הדמויות,וקצת אוויר ואווירה בין סצינה בזיארית אחת לשנייה. והתפתחות עלילתית בנוייה היטב, את תחושת הפליאה בכניסה לעולם חדש .
בסרט הראשון -זה היה טייק מאוד מאוד מקורי ומקסים על סרט רוחות- הרוחות הן בעצם ה'סטרייט מן' של העלילה, הן הדמויות הסימפטיות ומעוררות הזדהות והכי פחות מוזרות. אז חיבבתי את הזוג מייטלנד , גילינו את העולם שמעבר שלב אחר שלב איתם וזה היה מסקרן אל מול השלווה והתמימות בעיירה הכפרית .
וגם את לידיה שהיתה נערה גותית דרמטית (ואייקונית),אבל גם רגישה וחכמה ואמפתית, הבנתי למה יש מתח בינה לבין ההורים הוולגריים והמרוכזים בעצמם . היא היתה מעוררת חיבה והזדהות.
אמנם גם אז העולם היה כאוטי ולא הגיוני, ברמת החוקיות אך ההיחשפות ההדרגתית אליו יצרה תחושה של תעלומה ומיסתורין,וזה היה כייפי ומקורי וקאמפי -אבל בטעם.
בחידוש הכל יותר מדי מהכל וזה לא מסתורי או מפחיד אלא סתם עמוס מאוד-קו עלילה צועק על קו עלילה אחר, וממחזר בדיחות.
בחידוש הרסו את לידיה לטעמי, כל כך לא מתאים לה להיות מנחת טוק שואו המוני ואישה נאיבית בצורה קיצונית ומאוד חסרת ביטחון שנשרככת בחוסר אונים אחרי כל גבר שמציע לה משהו. זו לא מי שהיא היתה אז. ולמה היא לא שינתה תסרוקת מאז גיל 14??
הייתי עושה אותה סופרת מצליחה אך מסתורית ומתבודדת של נובלות גותיות , שחווה משבר אישי אחריי שהמייטלנדים ממשיכים הלאה. היא מאבדת קשר לעולם המתים, עד ש…
אסטריד לא מעניינת בעליל, התכונה היחידה של היא 'אנטיפתית' זה לא שהיא לא מובנת או חיה בבית אטום וקולני כמו לידייה, היא פשוט נבזית אל אמא שלה בלי סיבה. וכל השתלשלות העלילה שלה קורית יותר מדי מהר.
עוד לא פגשתי אדם שלא השתפך על ביטלגוס ביטלגוס.
ברטון מוכיח שוב מה שתמיד ידעתי, שגיירמו דל טורו הוא גרסה חיוורת ומדוללת שלו. ברטון הוא הgoat והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.
הוא עשה סרטים מהממים גם בשנים האחרונות פרנקוויני צללים אפלים ועיניים גדולות רק משתבחים ומשתבחים
אז נעים מאוד היי :)
והאמת קצת מפתיע אותי שלא פגשת -אם כי לא ממש קראתי ביקורות מעבר לזו ועוד אחת. אז מעניין אם אני באמת בדעת מיעוט…
לא ראיתי פרנקוויני,צללים אפלים היה סתמי ביותר לטעמי , ועיניים גדולות היה בסדר, לא רע -אבל לא משתווה לקסם בתחילת דרכו: אני מאוד אוהבת את טים ברטון המוקדם:
ביטלג'וס, ההמספריים של אדוארד, ביג פיש היו נפלאים רגישים ויוצאי דופן לחלוטין בעיני, ומהסרטים האהובים עליי(במיוחד ביג פיש שיגרום לי לדמוע תמיד)
. וגם הסיוט שלפני חג המולד והבטמנים הראשונים היו מקוריים ומגניבים.
מאז פחות ופחות ואת רוב מה שהוציא אחרי צ'ארלי והשוקולדה (שהיה די חביב ולדעתי ההופעה האחרונה המוצלחת של ג'וני דפ) לא אהבתי כלל. כולל את זה.למרות שמייקל קיטן שחקן מבריק ומעולה תמיד ואת התפקיד שלו ביצע היטב. ואני תמיד אוהבת את ווינונה ריידר-אך חושבת שהמשחק שלה פחות מוצלח בשנים האחרונות.
מעדיפה להתרפק על הישן מאשר לראות חידוש או המשך שמוציא את הטעם המקורי.
אני לא חושבת שהוא חזר לעצמו כאן, זה אולי לא מהגרועים ביותר שלו (למשל אליס היה נורא ולא שרדתי את כולו) אבל זה לא הקסם שאני זוכרת.
ביטלג׳וס ביטלג׳וס - השלישי בטוח יגיע
ביטלג׳וס הוא לגמרי הכי אהוב עליי של ברטון.
הפשטות שלו מדהימה . יש משהו מאוד תמים ובסיסי בסרט והוא מקבל טוויסט .
זוג תמים וטוב עובר לגור בבית חדש ופתאום הוא עובר תאונה ומת – ואז המשפחה של לידיה מגיעה והיא ״נוראית״, מאוד רועשת ועירונית . ואז יש רגע שבו הזוג צריכים ״ללכת אל הצד האפל״ שזה ביטלג׳וס בשביל להשיג שקט .
זהו כמה פשוט ככה גאוני .
ולמרות שנהניתי מהחדש – הוא פשוט מלא מלא מלא בעלילות שרובן לא מובילות לשום מקום ונמצאות בסרט כדי לשעשע. וזה חבל . כמעט ההפך מהפשטות של הראשון.
אני ממש לא שונא אותו כי באמת שיש בו רגעים נפלאים – וניכר שכולם נהנו לעשות אותו וזה דבר מבורך – אבל – מרוב עצים לא רואים את היער.
וחבל כי הפוטנציאל שם .
אוהרה מצילה את הסרט כצפוי. מדגים לגמרי עם כל השאר, הסרט לא היה גרוע, אבל לא היה טוב מספיק.
מישהו יודע אם קטעי הסטופ מושן של התולעים היו באמת סטופ מושן או cgi?