ביקורת: להיות הזוג ריקרדו

מסתבר שסורקין ממש ממשיך להתעקש לביים את התסריטים שלו. הפעם זה אפילו עובד לו.
שם רשמי
להיות הזוג ריקרדו
שם לועזי
Being the Ricardos

אתם שומעים את השקט המוחלט הזה? זה הצליל של סרטו החדש של אהרון סורקין, "להיות הזוג ריקרדו", נוחת באמזון פריים ולא מצליח להרים אפילו מחצית הגבה למישהו בארץ (הביקורת האחרת היחידה שמצאתי, נכון לפרסום הביקורת, היא בסריטה). הסיבה די פשוטה: אמזון פריים היא פשוט לא אפשרות מעשית בארץ מבחינת יח"צ (ואולי בכלל. זה ממשק קשוח, בחיי), וכשהם לא מוכרים את הסרטים שלהם להפצה פה (דבר שקורה מדי פעם), נראה שהקהל הרחב בקושי רב מודע אליהם. אז בואו, ועכשיו כולם ביחד: תראו! הנה הסרט החדש של סורקין! בארץ! והוא מאוד טוב!

אולי בעצם יש עוד סיבה לכך שהסרט הזה מעורר פחות באזז מהצפוי, וזה שהוא מתמקד בשבוע צילומים בסדרה "לוסי אהובתי" – אתם יודעים, המגה להיט משנות החמישים? או שאולי אתם לא יודעים כי זאת סדרה שרוב הקהל בארץ מכיר על פי אזכורים וציטוטים מסדרות אחרות שהוא אשכרה ראה, ולא בגלל שמישהו כאן ראה או אוהב במיוחד את לוסיל בול. אז כלומר, היו סרטים על נושאים נידחים יותר, אבל "סרט על הסיטקום ההוא שאתם בערך מכירים את השם שלו" זאת לא פיץ' המכירות הכי טוב. 

שוב, זה מאוד חבל: מבין שלושת הסרטים שסורקין ביים עד כה, "הזוג ריקרדו" הוא בקלות הטוב מביניהם. אולי הוא סתם משתפר מסרט לסרט, ואולי זה בגלל שכאן הוא חוזר הביתה, ויוצר סרט על סדרת טלוויזיה – משהו שהוא מבין בו דבר או שניים. 

השבוע של צילומי "לוסי אהובתי" הוא כמובן לא סתם שבוע, ונראה שסורקין מצא כל קונפליקט שהיה על הסרט של הסדרה ודחס אותו לסרט: המאורע המחולל הוא חשיפה ברדיו שלוסיל בול רשמה את עצמה כקומוניסטית, ועל הדרך מתפרסמת גם כתבה על כך שדסי ארנז (חוויאר ברדם) בוגד בלוסיל בול (ניקול קידמן); אם זה לא מספיק, אז לוסיל גם בהריון ובניגוד לכוכבות סיטקומים אחרות, היא לא מתכוונת להתחבא מאחורי קופסאות ואגרטלים; ואם זה לא מספיק, לפרק שהם מצלמים השבוע הביאו במאי לא מוכשר שלא מבין מה הוא עושה, ואם גם זה לא מספיק, כוכבת המשנה של הסדרה, ויויאן ואנס (נינה אריאנדה), נמצאת במשבר משלה. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז חכו, כי יש עוד. 

מובן שכל הדברים לא קרו ממש בשבוע אחד, ומובן שסורקין עשה עוד כמה שינויים קלים לסיפור האמיתי (ספציפית, הוא ממעיט במובן מסוים מהמעורבות של לוסיל בול עם קומוניזם – אם כי השורה התחתונה כן נכונה). אבל אנחנו בקולנוע, לא בוויקיפדיה, וסורקין מבין את זה, ומבין שסיר לחץ של אירועים הוא יותר סוחף מאשר לדלג כמה שנים לפה וכמה שנים לשם בשביל להתמודד עם עוד משבר.

כל זה מסתכם, כאמור, במה שהוא סרטו הטוב ביותר של סורקין עד כה כבמאי. כן, סיפור המסגרת מעט מיותר – אבל לראשונה בסרטיו לא צפיתי בסרט וחשבתי לעצמי "וואו, במאי אחר היה יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב". לסורקין אין אולי תנופה ויזואלית מהמעלה הראשונה, אבל הוא מבין את הסיפור שלו והוא מצליח לתת לסט הקטן של הסדרה תחושה גדולה הרבה יותר מעבר לשני השחקנים הראשיים: מאנשי החליפות שמממנים את העסק ודואגים שאף אחד לא יגיד מילה שלא במקום ועד צוות הכותבים, ואפילו נערת התסריט זוכה ל-10% יותר כבוד ואפיון ממה שהיא הייתה מקבלת בסרט רגיל. סורקין עבד פה קשה בשביל לתת תחושה של עולם אמיתי שנפרש לנגד עינינו עם אנשים אמיתיים, ואת הקצפת בדובדבן הוא שם בצורת הבמאי שכולם מזלזלים בו על הסט כי הוא "לא מבין בקומדיה" – בין אם כעקיצה פנימית על עצמו, ובין אם סתם כדי לתת אפיון קצת אחר.

עוזר גם הקאסט: ניקול קידמן טובה בצורה ניקול-קידמן-ית כזאת. לוסיל בול בגילומה היא גם אייקון קומי (וקידמן מצליחה לעמוד בביטים הקומיים בצורה מוצלחת) אבל היא בעיקר אישה ממולחת שיש לה עסק שלם להרים באוויר, כל זה בזמן שהיא בהריון, כולם חושבים שהיא קומוניסטית, הבמאי שלה דביל ובעלה מככב בעיתונים בסיפורים על ההרפתקאות שלו עם נשים אחרות. היא יכולה להיות מצחיקה, כן, אבל בול גרסת קידמן היא יותר דמות סורקינית שנונה כזאת שנכנסת לחדר שיש בו בעיה, בוהה באוויר ואז אומרת "מצאתי את הפתרון" ואז אומרת אותו באופן שנון ומהיר שכזה. 

חוויאר בארדם, לצידה, לא היה כזה טוב מאז "סקייפול": הוא גם הבעל התומך, גם הגבר שצריך מנוחה לעצמו, גם איש העסקים הממולח, גם מנהיג הלהקה הכריזמטי, וגם שחקן קומי מהמעלה הראשונה. ג'יי. קיי סימונס בתפקיד וויליאם פרולי גם נהדר, אבל "ג'יי. קיי סימונס הוא נהדר" זה ההיפך מחדשות. אז אציין, במקום זאת, שבעוד שסרטים אחרים משתמשים לרוב או בצד הדרמטי והמאיים שלו, או בצד הקומי שלו – הסרט עושה שימוש נבון בשניהם. 

גם שאר צוות השחקנים ראוי לשבחים: טוני הייל כשואו-ראנר של הסדרה מצליח להראות שהוא יכול לגלם גם דמויות עם עמוד שדרה, אליה שוקט ככותבת הצעירה בחדר הכותבים (שלה סורקין נותן את השורות הכי דידקטיות והכי פחות סבירות שנאמרו באמת) גם היא נוכחות קולנועית כיפית, ואני מתחיל להרגיש שנגמר לי המקום אז בקיצור: צוות שחקנים מעולה. 

אם בשני הסרטים הראשונים שלו, עוד נאבקתי בראשי עם סורקין שיפסיק לנסות לביים וימשיך לתת את התסריטים שלו לבמאים מוכשרים ממנו, אני מודה ש"ריקרדו" שבר את ההתנגדות שלי. סורקין לא מוכיח שהוא במאי מהמעלה הראשונה מבחינת ויזואליה או משהו שכזה – אבל לראשונה אין לי תלונות משמעותיות שנובעות מכך שלא היה מישהו על הסט שאמר לו "לא, מה אתה עושה". אין לו סיבה להתחיל לביים גם תסריטים של אחרים, נגיד זאת כך – אבל אני מצפה בהשלמה לסרט הבא שלו, יהיה אשר יהיה. רק אולי, בבקשה, שיקרינו אותו בקולנוע בפעם הבאה?