הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2020

מחר תבחרו את ההופעות הכי טובות של השנה. אבל לפני זה, בואו לראות את הבחירות שלנו.

מחר אתם תוכלו להחליט מי תהיה הופעת השנה, אך לפני כן, אני (יהונתן) ונעמה בחרנו בפעם הרביעית את ההופעות שעשו לנו את השנה. לאור השנה הייחודית, החלטנו לצמצם את מספר ההופעות הנבחרות ל-16 (טכנית קצת יותר), ולאחר לא מעט דיונים, אנחנו מציגים לפניכם את הבחירות שלנו. אנחנו מזכירים שההופעות הנ"ל הן לא בהכרח הכי טובות, אלא ההופעות שהכי אהבנו שנה, עם דגש מסוים להופעות שנוטות להישכח בצד בעונות הסיכומים והפרסים. ואלו הן:


שחקנית השנה: אלזיבת מוס ב"בלתי נראה" ו-"שירלי"

אליזבת' מוס היא מהשחקניות ש"גיליתי" השנה – ידעתי על קיומה, אבל לא טרחתי לצפות ב"סיפורה של שפחה" ותפקידי המשנה שלה בקולנוע לא הרשימו אותי במיוחד. ואז הגיעו שלושה סרטים: "הריח שלה", "שירלי" ו"בלתי נראה". "הריח שלה" לא שייך לסיכום השנה הזאת באמת, כי הוא תוצר 2018, גג 2019, אבל "שירלי" ו"בלתי נראה" כן, והם מציבים את מוס בראש הרשימה העמוסה של שחקניות שמתחרות על תואר "מלכת סרטי האימה של העת החדשה".

יש הרבה שחקניות שיודעות להיות רוצחות פסיכופטיות מפחידות ויש הרבה שחקניות שיודעות להיות גיבורות ראשיות שאנחנו תומכים במסען, ויש גם כמה שיודעות להיות זה או זה, תלוי בתפקיד. מוס יודעת להיות שני הניגודים האלה בו זמנית: הקורבן והתוקף, הצייד והניצוד, הנבל והגיבור. הניגודיות הזאת נותנת לסרטים שבכיכובה עמימות נחוצה – בין אם בשביל לתעתע בצופים ("שירלי") ובין אם כדי שהצופים יאמינו לדמויות האחרות מסביבה כשהם לא בוטחים בה כשהיא מתחילה לאבד את זה, למרות שאנחנו יודעים שהיא צודקת ("בלתי נראה").

מוס מצליחה לאחד את שתי הקיצוניות בצורה מעוררת השראה, וכל מה שנותר לאחל לה זה שתככב סוף סוף בסרט שבו לא תצטרך להשתמש ביכולת הזאת. מה לגבי איזו קומדיה רומנטית על אישה שרוצה לאמץ כלבלב ואז יוצאת ל-20 דייטים חמודים עם כלבלבים קטנים כדי לבחור את "האחד"? (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אית'ן הוק, לופיטה ניונגו

אנסמבל השנה: נשים קטנות

כל דמות ב"נשים קטנות", מאלילת הנערות ג'ו ועד לדמויות משנה כמו הדודה מארץ', היא דמות איקונית עם מורשת ארוכה של ליהוקים מפורסמים. אלה נעליים גדולות למלא, אז מזל שהעיבוד החדש לספר דאג לגייס איי-ליסטרים מכל הבא ליד (ואת לואי גארל, החתיך באדם). אפשר לנסות לבחור מביניהם את השחקנים הכי טובים או את ההופעות האהובות והמוערכות יותר – נגיד, פלורנס פיו בתור איימי או לורה דרן בתור מארמי – אבל בסוף של דבר אין שחקנית או שחקן מסוימים שגונבים את ההצגה. וזה לא בגלל שהאנשים המדהימים שמשתתפים בחגיגה הזאת מתאפקים, חלילה, כי באמת שכולם פה עושים כמיטב יכולתם (אוקי, אולי בוב אודנקירק לא. אבל הוא בסרט איזה עשר דקות בתכל'ס).

ההצלחה, בסופו של דבר, היא בדינמיקה ובתמונה השלמה שהיא יוצרת. כמו בסיפור עצמו, שבו חברי המשפחה מגלים שוב ושוב שלהישאר יחד זה הדבר הכי נכון להם, גם כאן יש שבט של אנשים אוהבים, אפילו כמעט מכורים זה לזה. האהבה הזו מרגישה אמיתית וקל להאמין שכולם עשו צחוקים על הסט ושבשבילם החוויה הזו הייתה יותר מג'וב עם ימי צילום קשוחים בשלג. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: "תברח", "סטאלין מת!", "פרזיטים"

שיבוט השנה: מיני ניק פרוסט בתפקיד יורקי, "ג'וג'ו ראביט"

היו הרבה דברים מבאסים בשנת 2020, אבל לפחות אפשר להגיד שהמדע צעד קדימה.

אמנם הייתי סקפטי לגבי ההחלטה שהשחקן הראשון שישובט יהיה דווקא ניק פרוסט, וגם לא לחלוטין הבנתי למה היו צריכים לקרוא לו "ארצ'י ייטס", אבל הניסוי הצליח! מיני ניק פרוסט הוא שחקן קומי משובח שעשוי בדיוק מאותם חומרים של המקור: נאמנות לחבר בעת צרה, חוסר הבנה של הסיטואציה ותזמון קומי נהדר.

נותר רק לחכות ולראות אילו עוד ניסים ונפלאות המדע יזמן לנו ב-2021. שמעתי שמתכננים משהו כזה שנקרא "אולם קולנוע", אבל זה עדיין לא עבר את שלב הניסויים בבעלי חיים. (יהונתן)

החברה-הכי-טובה הכי טובה: טליה ריידר בתפקיד סקיילר, "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"

בניגוד לשם הממש ארוך שלו, "אף פעם, לעיתים רחוקות" וכו' הוא סרט שדי מתקמצן על מילים. צמד השחקניות הראשיות שלו צריכות להגיד המון בעזרת אמצעים פרמיטיביים כמו עיניים ואצבעות, וטליה ריידר עושה את זה ממש טוב בתפקיד סקיילר, כלומר, נו, הבת דודה. אנחנו לא יודעים כמה קרובות באמת אוטום וסקיילר. אנחנו לא רואים את הסצנה שבה האחת מבקשת מהשנייה ללוות אותה לביקור ממש לא כיפי בניו יורק. גם לא את שיחת הטלפון שסקיילר עושה לבחור שמתחיל איתה כבר יום וחצי בסמסים כדי לגרום לו לבוא ולקנות להן אוכל, ועדיין הבנו הכל. הבנו שהיא נערה צעירה, תמימה וחמודה מבחוץ אבל כזו שהחיים חיספסו אותה מבפנים, מספיק כדי שהיא תדע בדיוק מה לעשות כדי להסתדר. הבנו שהיא יודעת בדיוק לאילו סיטואציות מסוכנות היא מכניסה את עצמה, והבנו גם שהיא הבינה שזה מה יש. היא לא הדמות הראשונה שתעלה לנו בראש כשנחשוב על קרב מוחות, אבל איך תתארו את הערב המתיש שהיא מעבירה עם הבחור העיקש בעולם?

ריידר משחקת פה דמות כל כך ספציפית שהיא הרגישה לי מוכרת מאיפשהו, אולי מבית ספר או מאיזה חוג. אני כל כך מכירה אותה שברור לי איזו מוזיקה היא אוהבת ואיזו תלמידה היא ומה היא תרצה לעשות בדייט ראשון. וכל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להסתכל על כל מיני דברים. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: בייקלי גנאמבר ב"הזמיר"

גיבורת השנה: אלה לוריין בתפקיד אנה בלודסו, "שיער רע"

פתחנו את הטקסט עם אליזבת' מוס, שהיא איפשהו בין "מלכת צעקות", אותה דמות ראשית נשית של סרטי אימה שמנסה להבין מה הולך מולה, ובין "אמאל'ה אל תהרגי אותי", אותו ז'אנר של דמויות קטלניות ומעוררות יראה. אבל בעוד שמוס שילבה בין השניים בצורה הכי טובה, היו עוד שתי שחקניות שעלו מעל ומעבר בכל הנוגע למקרי הקיצון.

למשל, אלה לוריין ב"שיער רע", אישה שנאלצת להתמודד עם המציאות שכן, באמת, השיער שלה הוא שיער מקולל שמתחיל להרוג אנשים וכדאי שהיא תעשה משהו, כי היא מתישהו תהיה הבאה בתור. איך אפילו ניגשים לדמות שכזאת בלי לפנות למצלמה כל פעם עם הערה סרקסטית בסגנון דדפול או אנולה הולמס? אלה לוריין הצליחה. לא רק שהיא הצליחה, היא הצליחה לעשות זאת בלי שנרצה לצרוח עליה בעודה עומדת מבוהלת בעוד שהשיער שלה מתחיל לשתות אנשים כאילו הם טרופית.

חלק מהקרדיט שייך כמובן גם לכתיבה, אבל לוריין מצליחה לקחת את אחד הקונספטים הכי מגוחכים שיש ולגרום לכם להאמין בו, ולפחד ביחד איתה. היא יוצרת חיבור בינכם ובין הדמות עד שאתם שמים לב שאתם כבר לא מתעסקים ב"נו, באמת, שיער רצחני?" אלא בעיקר בשאלת הישרדותה. ככה עושים את זה. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: לורה דרן ב"אחרוני הג'דיי", דנאי גורירה ב"הפנתר השחור", שון כבשון ב"שון כבשון: עף על החלל"

אריה השנה: דן סטיבנס בתפקיד אלכסנדר למטוב, "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA" 

מאז הימים היפים ב"אחוזת דאונטון" דן סטיבנס מתקשה לממש את הפוטנציאל שלו, עם הופעות נשכחות בסרטים עוד יותר נשכחים. גם בתור החיה ב"היפה והחיה" הוא לא בדיוק הבריק.

מזל שהשנה קיבלנו את "אריה האהבה", הדוכס המפואר שהוא אלכסנדר למטוב. הדמות הזאת עובדת כבר בתיאור הכי בסיסי שלה – כוכב פופ רוסי שתקוע בארון שקוף כי "אמא רוסיה לא מסכימה" – והביצוע מספיק מוצלח כדי שזה לא ייגמר בקלישאה של אוחץ'. זאת דמות קומית בעיקרה שמקבלת את הבדיחות הכי כיפיות, אבל יש בלמטוב גם צד מלכנוכלי ומובס שסטיבנס מעביר ממש טוב. על הדרך הוא גם אחראי לשיר הפארודי שהכי נשמע כמו אירוויזיון בסרט. אני לגמרי מוכנה לספין אוף שיוקדש להרפתקאות שלו ושל הזמרת היוונית שנראית כמו ההיא מ-Fuego. (נעמה)

הבת-זונה הקשוחה של השנה: בטי גילפין בתפקיד קריסטל קריסי, "משחקי ציד"

שוב נסגרת לה שנה, ושוב נשאלת השאלה: מכל הדמויות שהפציעו על המסך, מי זאת שתצליח להרוג אתכם בצורה הכי יעילה והכי מספקת? ובכן, אין צורך לחפש עוד, כי בטי גילפין מוכנה לגאול אתכם מייסוריכם, ואם לא מתתם עד כה, זה רק כי היא צריכה להוציא מכם מידע קריטי.

אבל הסיבה האמיתית שגילפין היא הדמות הכי קשוחה של השנה היא לא היכולת שלה להרוג אתכם בשלוש דרכים שונות, אלא האדישות שלה. גם במובן האישי, אבל בסרט שכולו פוליטיקה, זה מן הסתם בולט גם במובן הפוליטי. בעולם שצועק וצורח שאתם חייבים לבחור בצד כלשהו בכל נושא, ומשתוקק לתגובה שלכם, לגילפין אין כוח לחרא הזה. שמרנים? ליברלים? דמוקרטים? רפובליקנים? מה שאכפת לה זה מי שהולך להרוג אותה, לא מהי דעתם על ג'יי. קיי. רולינג.

וכמובן, גם אדישות היא עמדה פוליטית, אבל באווירה ציבורית שבה כל חבר הוא פרשן פוליטי וכל ידיד הוא אקטיביסט, יש משהו מרענן באסקפיזם שגילפין מציעה – אנטי-התעניינות בשטויות האלה באופן כמעט מיליטנטי. רוצים לריב בפייסבוק? להוכיח שאתם צודקים? נהדר, רק אל תערבו אותה. ואם עירבתם אותה? טוב, היה נעים להכיר. (יהונתן)

זוכות עבר בקטגוריה: דפני קין ב"לוגאן",  סמרה ויבינג ב"מי שעומד מאחורי"

חמוד השנה: ג'ון קרול לינץ' בתפקיד דייוויד דלינג'ר, "משפט השבעה משיקגו"

יש בעיה מסוימת עם דיוויד דלינג'ר, איש המשפחה החביב והפציפיסט שנקלע לסיטואציה. דלינג'ר הוא בחור נחמד, יבשושי מעט. אין לו הרבה זינגרים מגניבים, רוב הזמן הוא ברקע, תוספת נחמדה ליד הגיבורים הצבעוניים עם הבגדים המצחיקים. הבעיה שארון סורקין מסרב להכיר בו כדמות מעניינת בסדר הגודל של הגיבורים האחרים. ברגע השיא שלו, דלינג'ר, סרבן המצפון שלא הסכים להרים נשק אפילו נגד הנאצים, נותן בוקס לפקיד בית משפט. זה אמור להיות רגע מאוד חשוב ודרמטי, זה שבו אנחנו מבינים שהמצב מה זה חרבנה. עובדה – הפציפיסט הרים על מישהו יד.

זאת סצנה עם אפקט רגשי ברור ומידי. היא גם המצאה מוחלטת. במציאות דלינג'ר חטף מהשופט על הפרעה הרבה פחות מגניבה, וחבל שלא הרשו לו להישאר מי שהוא ועדיין להיות מעורר ההשראה. סצנה מיותרת או לא, זה גיבור מסוג שאנחנו רואים לעיתים רחוקות, מבוצע היטב על ידי שחקן שמגיעים לו תפקידים יותר טובים, וגם זה משהו ששווה לחגוג. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: זכארי לוי ב"שהאזאם!"

אניגמת השנה: אוברי פלאזה בתפקיד אליסון, "דוב שחור"

"דוב שחור" (Black Bear) הוא מסוג הסרטים שמתחננים לניתוחים, פרשנויות, צפיות חוזרות ועוד, ומהסוג שלהרחיב עליהם את הדיבור גורר בהכרח ספויילרים. בתמצות, הסרט מתמקד במערכת היחסים בין שלושה אנשים – שתי נשים וגבר, כאשר אף פעם לא ברור מה לחלוטין טיב היחסים המשתנים ביניהם. כריסטופר אבוט הוא הגבר הלא-בדיוק-נאמן, שרה גורדון היא הצלע היותר "נורמלית", ואוברי פלאזה היא כמו דוב שחור בחנות חרסינה: כוח הרס מפתיע ומתעתע, שקשה לדעת מה יהיה המהלך הבא שלו – אולי הוא ישבור את הצלחת, אולי הוא ינופף לך לשלום, אולי הוא ירים כוס ויניח אותה, ואולי הוא יאכל לך את הראש. הכל יכול לקרות.

פלאזה, שחקנית קומית במקור, לוקחת את קלישאת "שחקני קומדיה מצויינים בתפקידים דרמטיים" ומעיפה את התפקיד הזה כל כך לגבהים שקשה להתייחס אליו בכלל ברמה של אותה קלישאה. היא משתמש בסרקסטיות והציניות הטבעיים שהיא משדרת ומצליחה ליצור דמות שתמיד אפשר לדעת מה היא חושבת אבל אף פעם לא לדעת מה באמת עובר לה בראש. היא משחקת לאורך הסרט משהו כמו שש דמויות שונות בתוך אותה הדמות, ולרוב היא מגלמת שתיים-שלוש מהן במקביל, במסכת שקרים, מניפולציות, וטירוף שחייבים להמשיך לראות. "דוב שחור" יזמין אתכם לראות אותו כדי שתוכלו לשבור את הראש להבין מה בדיוק קרה בו, אבל צוות השחקנים המעולה, ופלאזה בראשו, היא הסיבה האמיתית לצפות בו. ואז לנסות להבין מה בדיוק ראית. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: סטיבן יואן ב"בערה", לורה דרן ב"סיפור נישואים"

הופעת האורח של השנה: בן אפלק ב"ג'יי ובוב השקט: הריבוט"

לרדת על קווין סמית' כיוצר נהיה ספורט אולימפי, ולא פעם בצדק. אבל תנו לבחור לכתוב ולביים מונולוג, וגם השונאים הכי גדולים שלו יודו שהוא, מדי פעם, יודע מה הוא עושה. וזאת בדיוק המתנה שהוא העניק לבן אפלק, חבר ילדות שמערכת היחסים של השניים ידעה עליות ומורדות: מונולוג יפהפה, מצחיק ומרגש. אני לא בטוח שאני מסכים עם כולו (ילדים הם ה"ריבוט" שלנו? מה?), אבל למשך שתי דקות, בן אפלק מדבר על החיים ועל שינוי נקודת המבט מרווק להורה: מלהיות באטמן ללהיות הורים של באטמן (בתקווה, בלי החלק שיורים בך בסמטה חשוכה).

המונולוג הזה גורם לדמויות בסרט לקום ולעשות מעשה, אבל דווקא התגובה שלהם היא החלק החלש בסצנה: זה מונולוג כל כך טוב, שמבוצע בכזה רוך – מהסוג שלא ידעתי שאפלק מסוגל לו – שהדבר היחיד שאתה רוצה בסופו זה לחבק את אפלק ולהגיד לו "תודה".

ואז הוא עושה מלא משחקי מילים על קריירת הבימוי שלו, כי לא יודע, קווין סמית' והשטויות שלו. אבל לשתי דקות, בן אפלק מדבר ואי אפשר להוריד ממנו את המבט. מי היה מאמין. (כמו כן: אפלק גם היה מצוין ב"הדרך חזרה", אבל דיברתי על זה בהרחבה כבר פה). (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: דייב בטיסטה ב"בלייד ראנר 2049"

הופעת המשנה של השנה: ג'ינה רודריגז בתפקיד מלני ויטאקר, "קג'יליונר"

ההופעה המושלמת של ג'ינה רודריגז בסרט החדש של מירנדה ג'ולי גרמה לאנשים לקרוא לה בשמות כמו "תגלית השנה". זה חבל, כי לסדרה המצוינת "ג'יין הבתולה" יש 5 עונות ו-100 פרקים שהציגו את הכוכבת הזאת במלוא תפארתה, וניכר שאנשים פספסו אותה. לרודריגז יש כריזמה מטורפת ואת הדבר הזה שגורם לצופים להתאהב בה עוד לפני שהיא ממש עשתה משהו, וכאן היא מנצלת את התכונות האלה כדי ליצור דמות מתעתעת ומבלבלת, שעד שלב די מאוחר לא ברור מה היא רוצה, בצד של מי היא ולמען השם, למה.

הדמות שלה ב"קג'יליונר" היא משהו בין "הבחורה הרגילה" שמבליטה את מוזרותן של הדמויות הראשיות לבין פאם פטאל שעושה בהן כרצונה. היא נראית כאן כמו בובת בראץ בעולם של בובות סמרטוטים, אבל היא נכנסת לעולם המוזר הזה בעיניים פקוחות ובכל רגע בוחנת מחדש איפה הגבול שלה עובר. בסרט על אנשים כל כך מוגזמים וכל כך ישירים, הדמות הזו היא אדם רב שכבתי ומסקרן לתפארת. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: דונאל גליסון ב"תוצרת אמריקה", אן האתאווי ב"אושן 8" + יואב לוי ב"בלתי רשמיים", ג'ו פשי ב"האירי"

קאמבק השנה: ג'ון בויגה בתפקיד לירוי לוגאן, "אדום, לבן וכחול"

לטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" יש הרבה מעלות, לצד הרבה חסרונות, והחסרון המשמעותי ביותר שלה הוא זה: היא גרמה לי לשכוח לחלוטין שג'ון בויגה הוא שחקן טוב. זאת לא אשמתו של בויגה, ולמען האמת גם לא כל כך מעניין אשמתו של מי זה כמו שמעניינת החזרה המובהקת שלו לרשימת השחקנים הטובים של דורנו בסרט "אדום, לבן וכחול" בסדרת הסרטים (טלוויזיה?) של סטיב מקווין, "גרזן קטן" (Small Axe).

את רוב תשומת הלב בסדרה תפסו שני הסרטים הראשונים: "רוק אוהבים" עם המסיבה הקולנועית שלו, ו"מנגרוב" כמקבילה המוצלחת יותר של "משפט השבעה משיקגו", אבל לטעמי הטוב מכל הסדרה הוא האמצעי, בעיקר בזכות ההופעה הכובשת של בויגה. הסרט מתאר את סיפורו של לירוי לוגאן, שהצליח לסיים תואר מתקדם בביולוגיה רק כדי להיות שוטר בתקופה שבה פשוט לא היו שוטרים בצבע העור שלו.

הסרט מוכיח ששאלת יחס המשטרה למיעוטים ושאלת הכוח שאמור להיות לשוטרים היא בו זמנית פחות ויותר מסובכת מששני הצדדים היו רוצים שתהיה. אבל בויגה לא מייצג את כל הקהילה השחורה ולא את כל השוטרים – הוא פשוט אדם אחד שניצב מול מערכת שיקולים, לחצים, ובעיות, ומנסה לעשות את הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כדי להיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. וזה מהפנט.

נ.ב – וגם המוכנות שלו לשרוף גשרים בהוליווד ובתעשייה למען המטרות הפוליטיות שהוא מאמין בהן ראויה להערכה רבה.  (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: ג'ודי פוסטר ב"מלון ארטמיס", ווסלי סנייפס ב"קוראים לי דולמייט"

הדור הבא: סמארה ויבינג בתפקיד תיאה פרסטון וברדיג'ט לונדי-פיין בתפקיד בילי לוגאן, "ביל וטד בקצב המוזיקה" 

לא עפתי על סרט הקאמבק של "ביל וטד", אבל היה לו נכס אחד שהצדיק את קיומו. בעיקרון אלה שני נכסים, אבל כמו אבותיהם, גם תיאה ובילי הן מפלצת דו ראשית ותמיד מגיעות כעסקת חבילה. צמד הבנות של צמד החברים, שהן בעצם גם בנות דודות, הן יורשות ראויות פלוס לאימפריית השטויות של אבא ואבא. הן מתנהגות וזזות ממש כמוהם, נמרצות ומלאות שמחת חיים ממש כמוהם והעלילה שלהן היא בהחלט הכי טובה ומהנה בסרט. יש להן את מה שעשה את הסרט הראשון בסדרה כל כך כיפי – גישת "יאללה למה לא" חיננית ונחישות אין קץ. חוץ מזה, "הבת" של קיאנו ריבס עושה חיקוי כל כך מדהים שלו שייתכן כי מדובר בהנדסה גנטית (ע"ע שיבוט השנה). (נעמה)

זכיות עבר: סמרה ויבינג ב"בת זונה הקשוחה של השנה" על תפקידה ב"מי שעומד מאחורי"

הורה השנה: קולין צ'או בתפקיד אדווין צ'ו, "מותר לאהוב"

מדי פעם אלה דווקא הדמויות השקטות שנחקקות בזכרון. כלומר, אין ספק שפול הוא אחד הדברים הכי מקסימים שיצאו השנה בכל מסגרת שהיא, וגם אלי צ'ו ומושא האהבה בסרט הן אחלה, תודה ששאלתם. אבל בעוד שהן חוויית התיכון והן חוויית החיזור שלי היו מאוד מאוד שונות, את הרגעים בהם אבא של אלי צ'ו מביט בה ומת למצוא דרך לתקשר איתה, ומדי פעם מצליח, אבל לא לחלוטין – איך אומרים בטוויטר? הרגשתי את זה.

דמות האב היא לא פעם דמות בעלת חשיבות בקומדיות נוער רומנטיות, בין אם כאמצעי קומי ובין אם כדמות מנטור שאומרת בשנייה האחרונה משהו מעורר השראה. אדווין צ'ו הוא לא זה ולא זה. הוא פשוט אבא שלה – הוא מנסה להגן עליה, הוא רוצה בטובתה, אבל החיים ריסקו אותו והוא נמצא במשהו בין דכאון בלתי מאובחן, ייאוש כללי וכלכלי, והאבחנה שלא צריך יותר בחיים חוץ מלשבת על הספה ולראות סרטים כל היום. הוא רוצה להגן עליה, אבל הרבה פעמים הוא העול שיושב על צווארה. הוא רוצה להגיד לה כל כך הרבה, אבל הוא לא יכול.

אז במקום זה הם רואים סרטים ביחד. ותגידו מה שתגידו, אבל מעולם לא נתקלתי בהצהרות אהבה פומביות, מעולם לא ראיתי אנשים מסתבכים באינטריגות רומנטיות מופרכות, אבל משפחה שבמקום לדבר מעדיפה לראות טלוויזיה – טוב, בזה נתקלתי כמה פעמים. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: ריי רומנו והולי האנטר ב"חולי אהבה", ג'ון צ'ו ב"חיפוש" + אנה קנדריק ב"בקשה מסתורית"

מהממת השנה: מרגו רובי בתפקיד הארלי קווין, "ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת"

היה היתה פעם, כשהקורונה עוד הייתה מותג בירה ועבודה מהבית הייתה צרה של פרילנסרים, ממלכה רחוקה וקסומה בשם קולנוע רב חן כיכר דיזנגוף. באותה ממלכה פגשתי ערב שבת אחד בחורה מגניבה ושמה הארלי קווין. הארלי לא הייתה נסיכה ענוגה וגם לא בדיוק גיבורת על אמיצה וערכית. היא הייתה לוזרית. החבר האפס שלה העיף אותה לאלף עזאזלים למרות שהיא בכלל הייתה זאת שהייתה צריכה לעוף משם מזמן. הארלי התנחמה בחברתו של צבוע נחמד ובאהבתה לכריך ממש טוב, ומסביבה התרחשו כל מיני דברים מוזרים מאוד.

הארלי יצאה למסע של כאוס, חורבן ושטויות לרוב. היא פגשה חברות חדשות, אחת מהן הסכימה להישאר איתה בקשר למרות שהיא נתנה לה לאכול חומרים משלשלים. איך אפשר שלא, בעצם, הרי הארלי היא בלאגן כל כך חמוד, והיא כבר הרבה פחות מעצבנת ממה שהיא הייתה פעם, גם הטעם שלה בבגדים ממש השתפר. הייתי רוצה להבטיח שבקרוב אוכל לספר לכם עוד אגדה נחמדה על הליצנית הכי כיפית בגות'אהם, אבל אני לא בדיוק זוכרת אם היא באמת קיימת או שהמצאתי אותה כדי שבכל זאת יהיה משהו ממש כיף ב-2020. תעדכנו אותי כשתדעו. (נעמה)

צמד השנה: ווינס ווהן בתפקיד הקצב מבליספילד/מילי קסלר וקתרין ניוטון בתפקיד מילי קסלר/הקצב מבליספילד, "פריקי"

ווינס ווהן הוא רוצח סדרתי. קתרין ניוטון היא נערה עם משפחה דפוקה שכולם שונאים. עד שווינס ווהן מנסה לרצוח את קתריון ניוטון. עכשיו ווינס ווהן מגלם נערה עם משפחה דפוקה שכולם שונאים שנמצאת בגוף של גבר מבוגר ומסריח שגבוה ממנה באיזה מטר וחצי, וקתרין ניוטון מגלמת רוצח סדרתי עם דחף להרוג כל דבר בכל זמן ועם חוש אופנה מהמם.

"יום שישי הפוך, אבל בסלאשרים" זה סוג של קונספט שיכול לעבוד רק עם השחקנים הנכונים. שחקנים שיכולים להיות מאוד מאיימים ומאוד מצחיקים ומעוררי אמפתיה במקביל. ווינס ווהן, מכל האנשים, מסתבר שהוא כזה: הוא לוקח את ההופעה של ג'ק בלאק מ"ג'ומנג'י" (שלקחה בתורה השראה מ"חתיכה של הפתעה") ומרים את הרף בכל הנוגע לתת-ז'אנר של "גברים שמשחקים בנות נוער" כשהוא עושה לא רק חיקוי מדויק, לא רק הופעה קומית משובחת בנוגע להסתגלות הגופנית – אלא גם הופעה דרמטית אחידה, שבה אנחנו אף פעם לא שוכחים שמאחורי ה-2 מטר ומשהו האלה מסתתרת הדמות הראשית שנמצאת ביום המחורבן ביותר של החיים שלה. מהצד השני, קתרין ניוטון, ששנייה לפני כן היתה משכנעת ביותר כעוד דמות של בת נוער לא פופולרית כנגד כל ההיגיון, מצליחה להיות סוג הסלאשר הטוב ביותר: זה שאנחנו בעד שירצח כמה שיותר אנשים בכמה שיותר דרכים נוראיות, כי היא פשוט עושה את זה כל כך טוב. האחד לא היה יכול להיות בלי השנייה, והשנייה בלי האחד – ועל כן במעקף קליל מעל כל המתחרים מקומדיות רומנטיות ושטויות שכאלה, הם צמד השנה. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אן האתאווי וג'ייוסון סודייקיס ב"קולוסאל", קיאנו ריבס ווינונה ריידר ב"היעד… חתונה", קייס נאשף ויניב ביטון ב"תל אביב על האש"


כמעט ונכנסו: וויל פורטה ב"משפחת ווילובי", ג'וליה לואיז-דרייפוס ב"קדימה", ג'ים קאמינגס ב"Wolf of Snow Hollow", מריה בקלאובה ב"סרט המשך בוראט", נואה ג'ופה ב"האני בוי", קולין פארל ב"הג'נטלמנים", אקוופינה ב"הפרידה", קיאנו ריבס ב"בובספוג: מבצע הצלה", זואי דויטש ב"Buffaloed", ואם היינו מכניסים לרשימה הופעות מסרטי הופעות אז הקאסט של "המילטון", דיוויד בירן מ-"American Utopia" והיידי שרק מ-"What the Constituion Means to Me" כולם היו מוזכרים כאן בצורה כלשהי.