הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2022

זאת הפעם השישית שיהונתן צוריה ונעמה רק בוחרים את ההופעות שהם הכי אהבו השנה, ועל כן הם החליטו להדר במצווה הפעם ולשחרר אותה באיחור אופנתי ביותר.  נזכיר שההופעות הנ"ל הן לא בהכרח הכי טובות, אלא ההופעות שעשו להם את השנה, עם דגש מסוים להופעות שנוטות להישכח בצד בעונות הסיכומים והפרסים. נצא לדרך.

שחקן השנה: אנטוניו בנדרס ב"התחרות הרשמית" ו"החתול של שרק: משאלה אחת ודי"

התואר שאני מצמיד פה לבנדרס סובל ממשחק מילים מסוים – לא רק כי בנדרס הוא בהחלט מועמד מוביל למי שניפק את ההופעות הכי טובות השנה (מתחרה ראויה: מיה גות'), אלא כי ב"תחרות הרשמית" סרט שבערך חמישה אנשים ראו, שניים מתוכם זה אני ואמא שלי, הוא מגלם שחקן. ולא שזה דבר חדש לראות שחקנים מגלמים שחקנים, אבל בנדרס מצליח בכל זאת להכניס את כל הארסיות הסאטירית שלו לתוך דמותו של פליקס ריברו ולהפוך אותה למשהו שהוא הרבה יותר מעוד בדיחה על כוכבי קולנוע. פליקס הוא דמות עם רצונות רבים, חלקם סותרים, שבבסיס כולם הצורך באהדה, הערכה ואהבה. הוא משנה את הנאמנות שלו מדי סצנה ומצליח להפתיע את שותפיו לסרט – אבל גם את הצופים – במסירות, באיכויות ובנחישות שלו. ובתזמון הקומי שלו – זה סרט נורא מצחיק, באמת.

בסקאלה השנייה של "אחד בשבילי, אחד בשבילם" יש את הסרט החדש של "החתול של שרק", שלא היתה לו שום סיבה להיות כזה טוב, אבל הוא כן והרבה מזה זה בגלל המוכנות הטוטאלית של בנדרס לתפקיד – שצריך לגלם כמה גרסאות שונות שלו, ומצליח להיות הכל מההרפתקן הנועז המלא בעצמו, דרך הבטלן במשבר אמצע החיים ועד מי שלומד להעריך מחדש מה שיש (ומה שאין) לו. אז לכבוד החתול ולכבוד השחקן – היידה בנדרס. אנחנו אפילו מוכנים למחול לו על מה שזה לא היה "אבטחה צמודה" ו"מעבר לחוק". מי יודע, אולי הוא אפילו טוב שם! (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אית'ן הוק, לופיטה ניונגו, אלזיבת מוס, אנדרו גארפילד

ילדת השנה: מיילין לי, "אדומה אש"

הרשו לי להמציא כאן תופעה שארצה לקרוא לה "תסמונת רורי גילמור" – כתיבת דמויות של ילדות ונערות בתור נשים צעירות, שלגמרי במקרה עוד לא עברו את גיל 18. הן שנונות, הן בוגרות לגילן, הן יודעות מה הן רוצות – והן בעיקר חכמות מהסובבים אותן, על כל השנינות המשתמעת מכך. כמה דוגמאות: ג'ונו, הרמיוני, ליסה סימפסון, בלייר וולדורף, טרייסי פליק, מטילדה. זה לא חייב להיות דבר רע, כמובן, במידה והדמות כתובה טוב ומעניינת. עם זאת, יש לאפיון הזה גם צד בעייתי מסוים. במציאות, נערות לא פעם בוגרות יותר מנערים, כך שבבית הספר מצפים שהן יתנהגו ביותר בגרות מ"הבנים" בזמן שגברים מבוגרים קריפים מרגישים בנוח להתחיל איתן ולצאת איתן, כי "בעצם את ממש לא מתנהגת כמו נערה טיפוסית". ועוד לא נכנסתי לענייני "אני לא כמו בנות אחרות", כי במקביל לסטריאוטיפ הזה יש גם תפיסה הפוכה לגמרי של נערות כקלות דעת וקלות להשפעה, שטחיות ומתעסקות בשטויות.

כל זה כדי לומר ש"אדומה אש" מרשה לגיבורה שלו להיות גם חכמה ושאפתנית אבל גם ילדה. מיילין היא תלמידה מצטיינת שעושה הכל כדי לקבל את האישור של אמא שלה, ועם זאת, היא מקבלת את הזכות המבורכת להנות מדברים "חשובים פחות" – מוזיקת פופ, קראשים ראשוניים, בילויים עם חברות, מסיבות, כאלה. היא לא צריכה להציל ממלכה או את העולם כולו ועיקר הדרמה בסיפור היא סביב הצורך שלה להתבגר ולהשתחרר מהחיבוק האוהב אבל גם המחניק של המשפחה שלה. התבגרות לא צריכה לעבור רק בויתור על מה שכיף בתמורה למה שנכון, היא כוללת גם את ההתמסרות לרגשות סוערים, לרצונות שעשויים להתגלות בהמשך כלא חשובים באמת. אולי בגלל זה כמה וכמה אנשים עיקמו על הסרט הזה את האף – במידה מסוימת הוא מהלל אי ציות כצעד מהותי בדרך לגיבוש זהות עצמית, אבל מי שחווה את זה על בשרו לא יכול אלא להזדהות. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: נואה ג'ופה ב"פלא"

צמד השנה: פדרו פסקל וניקולס קייג' בתפקיד חאבי גוטיירז וניקולס קייג', "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"

כשהכריזו על "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", הציפייה הייתה להופעה משוחררת ומטורפת של ניקולס קייג' – מעין מופיע יחיד של האחד והיחיד שבו הוא מזכיר לכולנו למה אנחנו אוהבים אותו ולטשטש את הקו בין ההופעות הגרועות וההופעות הנהדרות.

במקום זה, קיבלנו משהו יותר טוב מזה – את צמד החברים הכי חמודים של השנה, שמאוחדים על ידי האהבה שלהם לקולנוע, על ידי קליטה מיידית שהם משדרים על אותו תדר, על ידי רצון לדחוף אחד את השני למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם ועל ידי אהבה שטובה מאהבת נשים ואקדחים. בשנה מלאה בזוגות שהתאהבו, גילו מחדש את הזוגיות שלהם או התפוצצו על המסך – פסקל וקייג' היו אלה שעשו הכי טוב אחד לשני. וזה כל מה שאנחנו רוצים מזוגיות. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אן האתאווי וג'ייוסון סודייקיס ב"קולוסאל", קיאנו ריבס ווינונה ריידר ב"היעד… חתונה", קייס נאשף ויניב ביטון ב"תל אביב על האש", וינס ווהן וקתריון ניוטון ב"פריקי", אביגיל הררי ורן דנקר ב"אחד בלב"

מרגשת השנה: ג'ואנה סעיד בתפקיס סועד, "סינמה סבאיא"

הכוח של "סינמה סבאיא" הוא האנושיות שלו. זה אמנם סרט מתוסרט, אבל הגיבורות שלו מרגישות, כל אחת בנפרד וגם בדינמיקה ביניהן, כמו נשים אמיתית שיכולתם להכיר במציאות. אפשר לטעון שכל דמות בו "מייצגת" חלק אחר בחברה הישראלית, אבל הדמויות מספיק ספציפיות כדי להיות יותר מאשר "האשכנזייה עם הכסף", "הערבייה המבוגרת" או "האם החד הורית".

סועד היא כנראה הדמות שהכי קל להכניס לאיזו קופסה ולהשליך עליה את כל הציפיות שלנו – אישה מוסלמית עטויית חיג'אב, סגורה וביישנית. בתוך המסגרת הזו ג'ואנה סעיד והתסריט של אורית פוקס רותם יוצרים אישה שקשה לא להתאהב בה ולסיים את הסרט עם רצון לחבק אותה (בהסכמה, כמובן). סעיד נותנת לעיניים, להבעות הפנים ולשפת הגוף לדבר לא פחות מאשר לפה, וגם בלי שתצטרך להסביר מה קורה לה ומה המקור הפסיכולוגי לכל פעולה שלה, אנחנו מבינים לגמרי את הרגש המציף שהיא מנסה להדוף יום-יום שעה-שעה. (נעמה)

זוכת עבר בקטגוריה: סתיו סטרשקו ב"נשף"

ההופעה הכי טובה שלא אמורה לעבוד: פיטר דינקלג' בתפקיד סיראנו דה ברז'רק, "סיראנו"

פיטר דינקלג', כאחד השחקנים הטובים של דורו – יודע לעשות הרבה דברים: להצחיק, לרגש, לתפוס את הקשב, להפתיע במחווה לא צפויה, להפוך על הראש את הציפיות שלנו. דבר אחד הוא לא יודע לעשות: לשיר.

על כן, ההופעה שלו ב"סיראנו" היא כזאת שהיא מעולה, ראויה לאוסקר, ומשלבת באופן מדהים כישורי קרב, קרב מוחות, התאהבות, התחכמות, קומדיה וטרגדיה – מדי פעם באותה סצנה ממש. היא גם כוללת שירה. וזה לא אמור לעבוד – כאמור, דינקלג' הוא לא זמר. אבל כאמור, דינקלג' יודע לעשות הרבה דברים, ואחד מהם זה להצליח לשחק כל כך טוב שהוא מצליח אפילו לדלג מעל לרגעים המזמרים החלשים שלו. כל הכבוד, רק אולי שווה בפעם הבאה לא להציב בפני עצמו את המכשול הזה מלכתחילה. (יהונתן)

המתבגרת המתוסבכת של השנה: ג'נה אורטגה בתפקיד ואדה קאבל, "החיים שאחרי"

מקרי ירי בבתי ספר בארה"ב עברו מטרגדיה נוראית, לבעיה שיש לפתור, לבדיחה לא מצחיקה, לדבר הכי נורא מכל: מציאות. במצב כזה סרטי נוער פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לא להתייחס לזה, כי גם אם הסיכוי שמישהו יגיע לבית ספר ויתחיל לירות בכולם הוא נמוך, זה עדיין סיכוי שקיים – וברגע שהוא קיים הוא יושב לך בראש. וכך יש סרטים כמו "החיים שאחרי". לא הזה היפני. גם לא סרט האימה.

ויידה קאבל הופכת, לצערה, לעוד אחת מהסטטיסטיקה – לא למישהי שנהרגה או נפצעה, חלילה. אלא פשוט לעוד אחת שזה קרה בבית הספר שלה. לכאורה, אין מה לחוש צער עבורה – הדבר הכי גרוע שקרה לה זה שהיא ראתה מישהו נכנס בעודו מלא בדם לשירותים – אך הוא שרד את כל הסיפור הזה שלם. לכאורה, אין לה סיבה אחת טובה להתפרק.

ובכל זאת, היא מתפרקת. כי אי אפשר לדעת איך תגיב כשזה יקרה לך, ויידה – לאט לאט – נותנת לרגשות לצבוע אותה, בלי שליטה, ומוצאת את עצמה מתנסה בדברים שהיא לא חשבה עליהם עד כה. אני מניח שאת רוב הפרסום שלה אורטגה חייבת למתבגרת האחרת שהיא גילמה השנה שמתחברת בתיכון למי שהיא ההיפך הגמור ממנה – וונסדיי – אבל דווקא פה היא מגיעה לשיאים רגשיים וכנים שאין שני להם. אה, וגם הסרט נהדר. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: מדיסון וולף ב"אני הורגת ענקים"

הופעת האורח של השנה: ג'אד הירש בתפקיד בוריס שילדקראוט, "הפייבלמנים"

גם מי שלא התחברו לליהוק של פול דאנו ומישל וויליאמס בתור ההורים של סטיבן ספיל… סליחה, סמי פייבלמן, כנראה נהנו מליהוק אחד או שניים בסרט הזה, שבעיניי נהנה מאחד הקאסטים הטובים של השנה. לא היה קל לבחור למי להצדיע מתוך הנבחרת המשמחת הזו, מסת' רוגן בתפקיד מתבקש וגם שובר סטריאוטיפ דרך שני ילדים נהדרים בתפקיד הראשי ועד דיוויד לינץ', אבל בסוף התואר היה חייב ללכת לג'אד הירש בתור דוד בוריס המפחיד.

מעבר לחשיבות שלו כדמות מעצבת בחייו של היוצר הצעיר, בוריס הוא דמות לא פחות ממהפנטת. הירש חוטף את המסך לכמה דקות מוזרות, מטרידות, חכמות ומרגשות כאחד, כך שהוא משאיר על הצופה (והדמויות) רושם יותר משמעותי מזמן המסך הממשי שהוא מקבל. במובן מסוים, יותר משהוא דמות, בוריס הוא ייצוג גשמי של התשוקה ליצירה ולאמנות. ככזה הוא כמעט דמות מיתית, רוח רפאים או דיבוק – כזו שלא מציגה רק את מה שיפה ומועיל בנטייה היצירתית אלא גם את הסכנה שטמונה בה. "הפייבלמנים" כולו עוסק בשאלת הקשר בין משפחה ויצירה, ובוריס הוא אחת ההוכחות שלמרות הרגעים הנוסטלגיים שבו, זה סרט עם יותר אופל ממה שנדמה. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: דייב בטיסטה ב"בלייד ראנר 2049", בן אפלק ב"ג'יי ובוב השקט: הריבוט"

ההופעה הקומית של השנה: אוון רייצ'ל ווד בתפקיד מדונה, "מוזר: סיפורו של אל ינקוביק"

דניאל רדקליף מפזז ברחבי "מוזר" כאחד האנשים הכי מצחיקים בעולם, אבל זו אוון רייצ'ל ווד כמדונה שהיא הנשק הסודי של הסרט – פאם פאטאל על גבול הפארודיה, ואז אחרי שהבדיחה הזאת נמאסה היא מגבירה את כל העסק למיליון. אם רדקליף הוא מעין הגיבור הראשי טוב הלב שמסתבך בצרות, אוון רייצ'ל ווד היא הצרות שהוא מסתבך בתוכן.

מדונה על פי ווד היא לא בחורה חומרנית בעולם חומרני – היא סרסיי לאניסטר שמתהלכת בעולם של ג'ון סנואו, מסובבת את כולם על האצבע שלה בזמן שהיא לועסת מסטיק באופן כל כך בוטה ומוקצן עד שאין אלא לצחוק. בסרט שמנסה לא ללחוץ חזק מדי על מנגנון הקריצה ולתת לצופים להבין את הבדיחה בלי הקצנה, אוון רייצ'ל ווד מקבלת מיוצרי הסרט חופש מוחלט לעשות מה שעולה לה בראש – והיא עושה את זה נהדר. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: ג'סיקה רות ב"מז"ל טוב 2", קינג שארק ב"יחידת המתאבדים"

הופעת המשנה של השנה: בריאן טיירי הנרי בתפקיד לימון, "רכבת הקליע"

"רכבת הקליע" הוא סרט שכמעט כל דמות בו יכולה ליפול להגדרה של "גונבת ההצגה", אבל גונבי ההצגה האמיתיים הם כנראה מנדרינה ולימון, צמד האחים-מתנקשים שמסתבכים בכל דרך אפשרית על הרכבת שיצאה משליטה. עם כל הכבוד לארון טיילור ג'ונסון, החצי המעניין באמת הוא לימון, שהוא בו זמנית גיבור אקשן וילד מגודל עם אובססיה מוזרה לתומאס הקטר. גם לקיבעונות המטופשים ביותר יש בדרך כלל הסבר פסיכולוגי מעט עמוק יותר מאשר "חחח, רכבות", ואכן לאהבה של לימון לתוכנית הילדים יש פייאוף רגשי. היא גם משמשת את התסריט כדי לאפיין דמויות ואפילו לנסות לזרוק איזה שביב קטנטן של דיון מוסרי, אבל בתכלס, זה לא סוג כזה של סרט. מה שבאמת חשוב זה שהוא בו זמנית מצחיק, מקסים ונוגע ללב, כמו פחות או יותר כל דמות שבריאן טיירי הנרי משחק.

כך או כך, לימון משתייך לסוג אהוב מאוד של נבלים – כאלה שהם חזקים ומסוכנים אבל גם מספיק טובי לב כדי לעבור גאולה זריזה ברגע הנכון. קשה לי להאמין שמישהו בעולם באמת מחכה ל"רכבת הקליע 2", אבל אם יהיה סרט שכזה ובו מככב לימון בלבד אני אהיה ראשונה בתור (נעמה).

זוכי עבר בקטגוריה: דונאל גליסון ב"תוצרת אמריקה", אן האתאווי ב"אושן 8" + יואב לוי ב"בלתי רשמיים", ג'ו פשי ב"האירי" ג'ינה רודריגז ב"קג'יליונר", אליאנה תדהר ב"תמונת הנצחון"

התפקיד הכפול של השנה: קארן גיליאן בתפקיד שרה והכפילה שלה, "התקפה עצמית"

אתם בטח אומרים "נו, די, אתם סתם ממציאים קטגוריות עכשיו" אבל קחו את זה בחשבון – בשנת 2022 שיחקו בתפקיד כפול (או יותר) טילדה סווינטון (בשני סרטים שונים – "הבת נצחית" ו"גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו"), מיה גות' (ב-"X"), סיגורני וויבר (ב"אווטאר: דרכם של המים"), לבנה פינקלשטיין (ב"השתיקה"), הארי לויד (ב"למצוא את ריצ'ארד"), מייק ג'אדג' (ב"ביווס ובאטהד עושים את היקום"), רורי קיניר (ב"רדופה"), וכל שחקני המולטיוורס ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" ו"הכל בכל מקום בבת אחת".

ולכל אלה (חוץ מיאו ששרדה בקטגוריה אחרת) קארן גילאן הסתכלה בעיניים, הזמינה לדו קרב, וניצחה אותם בהופעה הכפולה הכי טובה של השנה. אולי כי במקרה של שרה והכפילה שלה, יש תחושה שהכפילות היא לא סתם הכפלה של זמן המסך, אלא שני חצאים שמתקשרים אחד עם השני ואומרים משהו אחד על השני – באופן מודע ולא מודע. המסע לשיפור עצמי (עם קיצורי דרך, ובלי) ששרה מנסה להגיע אליו לא יכול להיות שלם בלי החלק השני שמציץ מעבר לכתף וצובע את הכל בצבעים מאיימים. וגילאן יודעת מתי להפוך את שני החצאים לבלתי ניתנים להפרדה ומתי להפוך אותן לזרות מושלמות שאי אפשר לבלבל ביניהן. כל זה בתפקיד שגם אם לא היה כפול, היה מסמן את גילאן כמי שפשוט מבזבזת את הכישרון העצום שלה תחת האיפור הכבד של מארוול כבר כמה שנים טובות. (יהונתן)

אניגמת השנה: דריל מקורמק בתפקיד ליאו גרנד, "אף פעם לא מאוחר"

כבר אמרנו שהיו השנה הרבה סרטים עם תפקידים כפולים, וטכנית, התפקיד שדריל מקורמק מגלם בדרמה הקומית הזו איננו אחד מהם. מה שכן, בתוך הדמות האחת הנושאת את השם (הפיקטיבי) ליאו גרנד מסתתרים שני תפקידים, או אולי שני צדדים. מצד אחד הוא איש מקצוע מסוג מאוד מסוים, והעבודה שלו דורשת ממנו למכור פנטזיה, דמות מושלמת בהתאם לצרכי הלקוח.ה שלו, כשבמקרה של ננסי (אמה תומפסון) מדובר בגבר אלגנטי וסקסי שגם מכיל את חוסר הניסיון שלה ונכון לעזור לה להיפתח. מצד שני, הוא גם אדם פרטי עם בעיות, טראומות והעדפות משלו, וכאשר הגבולות שלו נחצים המסכה של הפנטזיה המושלמת מחליקה. מקורמק מצטיין בתור שניהם – כדמות כתובה ומעוצבת בקפידה שקל ליפול בקסמיה וגם כצעיר שבור ומבולבל שכואב פצעי עבר.

למרות שקיבל לא מעט ביקורת שטענה שסרט דומה על עבודת מין עם דמות נשית במרכזו "לא היה עובר היום", בסופו של דבר "אף פעם לא מאוחר" לא באמת סיפק איזו שורה תחתונה ברורה על הנושא הטעון הזה. הוא הרשה לעצמו להישאר סיפור על אנשים ספציפיים מאוד ועל היחסים שנוצרים ביניהם, בלי להגיד לנו באופן חד משמעי מה היה משחק, מה אמיתי ומתי זה בכלל תוצאה של ניצול או רצון לרצות. באותה הצורה, גם ליאו גרנד נשאר פחות או יותר עד הסוף דמות מסקרנת ולא לגמרי פתורה, בקטע טוב.
(נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: סטיבן יואן ב"בערה", לורה דרן ב"סיפור נישואים", אוברי פלאזה ב"דוב שחור", ניקולס קייג' ב"פיג"

הבת יונה הקשוחה של השנה: קרן מור בתפקיד שמרית, "חומוס FULL טריילר"

אם מבטים היו יכולים להרוג, שמרית כנראה הייתה מצליחה למצוא דרך איך לעשות מזה קופה נאה, בזמן שהיא דופקת עוד מבט שנועד להבהיר לכל מי שנמצא בחדר שהסיבה שהוא בחיים זה כי היא סובלת את קיומו – לא נהנית, לא מעריכה, סובלת.

וכן "חרדית סוחרת נשק" זה תפקיד שנכתב כפאנץ' קל שמנגיד בכפייה בין עולם החרדים "התמים" ועולם סחר הנשק "המלוכלך", אבל קרן מור מתעלה מעל הדאחקה בזכות אותו מבט מקפיא דם שלה, שאיתו היא מפצחת את הדמות. שמרית היא לא סוחרת נשק, והיא לא חרדית, וזה לא לגבי כסף – זה עניין של כבוד ויראה. בכל חדר שהיא נכנסת אליו היא האדם שאתה הכי לא רוצה להתעסק איתו, ומספיק מבט אחד (שלה, לתוך העיניים שלך) כדי להבהיר שעדיף למי שמפקפק באמירה הזאת כבר לקפד את חייו מראש. (יהונתן)

זוכות עבר בקטגוריה: דפני קין ב"לוגאן",  סמרה ויבינג ב"מי שעומד מאחורי", בטי גילפין ב"משחקי ציד", קים טא-ריי ב"ויקטורי"

חמוד השנה: לוק מקפרלן בתפקיד ארון שפרד, "אין גברים כאלה"

"אין גברים כאלה" הוא סיפור אהבה בסגנון הפכים נמשכים, או לפחות ככה הוא מתחיל. בילי אייכנר הוא בובי, שמקדיש את חייו לתיעוד והנגשה של היסטוריה קווירית. הוא פטפטן, ונוטה לאובססיביות. ארון, לעומת זאת, הוא פחות או יותר מה ש"סקס והעיר הגדולה" קראו לו סטרייט גיי – הוא הפנים כל כך עמוק את היחס של החברה כלפיו שגם אחרי היציאה מהארון הוא רדוף על ידי הומופוביה מופנמת, שהוא מנסה לדכא בעזרת אימוץ של מאפיינים "גבריים" קלאסיים.

כל זה, אגב, לא מונע ממנו להיות קראש ובהמשך בן זוג מתוק מאוד, וגם פשוט בחור שנראה כיף לבלות איתו. הוא לחלוטין לא בחור טיפש, אבל הוא פשוט וקליל יותר מבובי, כלומר – הוא מסוגל להנות מדברים בצורה אותנטית בלי לנתח אותם או לאכול עליהם סרט. כן, חלק מזה גם קשור להדחקה, וקשה לומר שהוא תמיד אומר או עושה את הדבר הנכון. עם זאת, יש משהו יפה בדמות שעוברת תהליך של התבגרות וקבלה עצמית אחרי גיל 30, ובארון ספציפית, שבירה והעמקה של קלישאת "ההימבו החתיך והטמבל". (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: זכארי לוי ב"שהאזאם!", ג'ון קרול לינץ' ב"משפט השבעה משיקגו", ג'ון ברנתל ב"משפחה מנצחת"

צוות השחקנים של השנה: החליפה

כשסרטים תקועים במקום אחד, הם צריכים שכל האלמנטים יעבדו הרבה יותר טוב כדי לגרום לצופה לשכוח מהגימיק, לא להגיד "מה, סתם הצגה מצולמת", ולהמשיך להתעניין במה שקורה: התסריט צריך להיות מספיק חכם כדי לקדם את העלילה כל הזמן מאותו מקום, הצילום והעריכה צריכים תמיד לתת תחושה של משהו שגדול מחדר אחד בלבד, והשחקנים צריכים לתת תחושה שיש עולם שלם מחוץ לדלת מבלי שנראה אותו.

צוות השחקנים של "החליפה" עושה את כל זה, חלק בגלל החלטת הבימוי החכמה שבה הדמויות מתאספות אל חנותו של לאונרד ברלינג (מרק ריילאנס) וחלקן יוצאות, חלקן יוצאות כדי לחזור, וחלקן לא יצאו שוב לעולם. הסרט הופך ככה למעין שרשרת של הופעות משנה (מי יותר מי פחות) שכולן מתמודדות מול ברלינג – הדמות השקטה בחדר שמוצאת את עצמה באמצע מלחמת גנגסטרים, מי בנביחת פקודות, מי באיומים, מי בחברות. וקשה לבחור מי הטוב ביותר – האם זה ג'וני פלין שמוצא את עצמו שוקל את הנאמנות שלו? דילן אוברייאן שמצליח להתנהג באופן מושלם כמו "בן-של" שנכנס למשהו שגדול עליו בכמה מידות? סיימון ראסל ביל כראש כנופייה שמנסה להבין מה לעזאזל קורה פה? ניקי אמוקה-בירד? זואי דויטש? וכשקשה לבחור, עושים את המעשה הקל ולא בוחרים – אלא מעניקים להם פרס משותף. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: "תברח", "סטאלין מת!", "פרזיטים", "נשים קטנות", "לילה אחד במיאמי"

חיילת השנה: נאיה בינשטוק בתפקיד אדל, "עולה לראש"

כוכבת הפופ אדל חובשת הרבה כובעים בסרט הזה. כלומר, מילולית היא יותר בקטע של פאות צבעוניות, אבל עלילתית היא משמשת לסירוגין כמתחרה ואויבת של ערוץ הכיבוד, כבת זוג פוטנציאלית ללידוי, כפארודיה על פופ עכשווי בישראל וכדוגמה לכוכבת מקצוענית ומצליחה, כמו שהשלישייה הייתה יכולה להיות עם קצת מאמץ.

לשחק דמות קרינג'ית זה מדרון חלקלק, אז ההישג הכי גדול של נאיה בינשטוק בתפקיד הזה הוא שהיא מצליחה להיות קרינג' בדיוק במידה המכוונת ולא יותר, כזאת שלגמרי צוחקים איתה. היא מתלבשת דבילי ואומרת לא מעט שטויות, אבל גם יש לה מספיק כריזמה כדי שנבין למה בעצם היא מפורסמת. מוזיקלית קשה לומר שמדובר בסוגה עילית, אבל כשיר פופ "אתה בלתי" הוא כיפי בקטע לא אירוני (בגלל הכתיבה אבל גם בזכותה), והיינו מאזינים בשמחה לאלבום שלם שלה. (נעמה)

הדפוק-זרוק-מחוק של השנה: כריסטופר אבוט בתפקיד קווין, "On The Count of Three"

אולי ראיתם את כריסטופר אבוט באיזה פרויקט כלשהו, ככל הנראה אינדי (או ב"בנות" או הסדרה החדשה של "מלכוד 22"). כשראיתם אותו, ככל הנראה היה לו פרצוף שהוא לא רק אומלל – אלא נראה שהוא קורס תחת כובד היקום, למרות המאמצים הכי טובים שלו. קווין, החבר הדיכאוני ב"בשלוש" עם העבר הטראומטי – הוא כנראה השיא של אבוט בתפקידים של אנשים שהחיים לעסו אותם, ירקו אותם, ובעטו בהם.

וקשה להאשים אותו – ככל שאנחנו למדים עליו יותר במהלך הסרט, כך קל יותר ויותר להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה, אפילו כשהוא עושה את כל הבחירות הלא נכונות. אבוט מצליח לקחת תפקיד חמקמק של אדם שמאס בחיים ולמלא אותו, נו, בחיים. עכשיו רק שמישהו ייתן לו תפקיד שמח שבו הוא צריך לקבל חיבוקים כל היום או משהו, די, כמה אפשר. (יהונתן)

גיבורת השנה: מישל יאו בתפקיד אוולין וונג, "הכל בכל מקום בבת אחת"

מה נשאר להגיד שלא אמרו לפנינו? אוולין מ"הכל בכל מקום" הוא תפקיד חלומות שיש בו כל כך הרבה צדדים: מאמא מביכה שלא זוכרת שמות של סרטים לכוכבת קולנוע זוהרת; ממומחית לאומנויות לחימה קשוחה לבת זוג אהובה עם ידי-נקניקיות; קומית, דרמטית, אוהבת, זועמת, עדינה ושוברת לבבות. מישל היא כולן והכל, והיא עושה את זה בטבעיות כמעט מרגיזה. זאת ועוד, בתוך רצף ארוך של דמויות מעניינות וצבעוניות היא השאירה את אוולין עצמה, ההיא מהיקום שלנו, מעניינת לא פחות ממקבילותיה שהצליחו יותר בחיים.

הרי בסופו של דבר זה לא סרט על אלופת אומנויות לחימה וגם לא על שפית סושי, אלא על כובסת עם משפחה קטנה ונחמדה שלומדת לעשות את הדבר הנכון גם כשהוא לא נעים וקשה.

נציין שיאו הופיעה השנה גם ב"בית הספר לטוב ולרע" הנוראי, שם היא קיבלה תפקיד משמעותית פחות מאתגר ועדיין הצליחה לבלוט לטובה, כמו כוכבת אמיתית. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: לורה דרן ב"אחרוני הג'דיי", דנאי גורירה ב"הפנתר השחור", שון כבשון ב"שון כבשון: עף על החלל", אלה לוריין ב"שיער רע", מקנה גרייס ב"מכסחי השדים: החיים שאחרי"

ה"פחות זה יותר" של השנה: דניאל קאלויה בתפקיד או. ג'יי הייווד, "אין מצב"

קאלויה לא אומר הרבה מילים ב"אין מצב". בכלליות, או. ג'יי הייווד הוא לא דמות מאוד מוחצנת. מי שיגיד שאת כל הסרט הוא "מעביר בהבעה אחת" לא יהיה רחוק מהאמת, אבל כן מספיק רחוק בשביל לא לראות מה שמתרחש מאחורי ההבעה הקפואה שאו. ג'יי שרוי בה.

אבל כל זה פשוט בגלל שאו. ג'יי הוא אחד מהקאובוים האחרונים בהוליווד – מסוג האנשים שמעדיפים תוכנית טובה על שיחה טובה, ומבט אחד על מילות פרידה. תפקיד כזה צריך כמה דברים: שחקן שנוכל להרגיש את חוסר הנוחות שלו כשהוא כן צריך לדבר, שחקן שיוכל להראות את עוצמת הרגש שלו במחוות הקטנות ביותר ובעיקר – את זוג העיניים הקסומות שיש לדניאל קאלויה, שנראה שאין דבר שהן לא יכולות לבטא בעצמן. לכן, קאלויה יודע לא לנסות לעשות יותר מדי – ובכך הוא עושה את ההכי טוב שלו. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אדם דרייבר ב"פטרסון"

(דמות) ההורה של השנה: נאנא קוני, "מרסל הקונכייה עם הנעליים"

יש מצב שהבדיחה הכי מצחיקה ב"מרסל הקונכייה עם הנעליים" היא "היא לא מפה, היא במקור מהחנייה. בגלל זה יש לה את המבטא הזה". במילים אלה מרסל מתאר את סבתא קוני האהובה, בדיבובה של איזבלה רוסליני, איתה הוא מתגורר בבית של בני אדם. יותר מאשר סבתא שמגדלת נכד, מערכת היחסים של שני הקונכיונים היא של שני שותפים ש"מגדלים" אחד את השני. סבתא קוני יודעת שיש לה אחריות כלפי נכדה ועוזרת לו איפה שאפשר, אבל מצבה הבריאותי לא ממש מאפשר לה להיות הגורם המחנך והמטפל שהיא אמורה להיות עבורו בשלב זה של חייו. זה לגמרי שובר לב, ולגמרי מקסים.

יותר מזה, הסרט מציג היטב את סבתא קוני כיותר מאשר "הסבתא המבוגרת והחולה". הסרט מתעכב לא פעם על השוני והדמיון בינה לבין הנכד שלה, בפרט בכל מה שנוגע לעבודה בגינה. סבתא קוני מתחזקת גינה לתפארת, אבל הגינה היא לא רק מקור למזון עבורה ועבור מרסל (אותו היא מכנה מרצ'לו) אלא גם מקום שבו היא שמחה לארח ולעזור ליצורים אחרים כמו תולעים וחרקים שונים. האמפתיה והאהבה שלה לכל יצור חי היא לא משהו שהנכד שלה מבין עד הסוף, אבל היא מחלחלת פנימה גם ללב הציני והעוקצני שלו. גם כשהוא עצמו נדרש להיות מי שדואג לה יותר מאשר להפך, אנחנו רואים איך הוא מעביר את אותה אהבה ורגישות בחזרה אליה, ולעולם בכלל. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: ריי רומנו והולי האנטר ב"חולי אהבה", ג'ון צ'ו ב"חיפוש" + אנה קנדריק ב"בקשה מסתורית"  קולין צ'או ב"מותר לאהוב"' מיה רודולף ב"לוקה" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות"

בלש השנה: דניאל קרייג בתפקיד בנואה בלאנק ב"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית"

יותר מאשר סרט תעלומה, "תעלומה יוונית" הוא משחק חצי פארודי על סיפורי "מי-עשה-את-זה". זה לא שאין בו חידות לפתור או דמויות לסדר על לוח שחמט דמיוני, אבל לא מעט מהכיף שהוא מציע קשור לשבירת ציפיות ועקיצות ז'אנריות קלות. במובן מסוים, בנואה בלנק הוא בלש כל כך טוב בסרט הזה שהתעלומה עצמה קצת קטנה עליו, והוא ממשיך הלאה להרהורים רחבים יותר על הפסיכולוגיה של האנשים שמקיפים אותו. זה היה יכול לבאס אם הוא לא היה כל כך טוב בזה. העמדה שלו כאאוטסיידר עם אינטרס אישי ובמידת מה רגשי מאפשרת לו להיות מעין קול של הקהל ולהיכנס בכולם כשמגיע להם, במעט מילים ובלי הרבה דרמה.

קחו לדוגמה סצנה שבה בלנק נסחף לתוך משחק ומגלה את הפתרון לכולם. זה דבר די דושי לעשות ברמה החברתית, אבל בלנק עושה את זה במספיק חן והתלהבות כדי שנרגיש שהוא באמת נהנה לפתור את החידה הקטנה הזו, לפני שהוא ניגש לחלק של הסיפור שבאמת מעניין אותו ואותנו. (נעמה)

כמעט נכנסו: סם רוקוול על תפקידו ב"לא רעים בכלל", דולי דה ליאון על "משולש העצבות", צ'יפ ודייל מ"יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל", יאזנה דוריצ'יץ'  על "לאן את הולכת אאידה", ג'ארוויס קוקר על הדיבוב שלו ב"בית", פוסאקו אוראבה ואאובה קוואי ב"גלגל המזלות", אמה תומפסון על תפקידיה ב"אף פעם לא מאוחר" ו"מתילדה", ואלברכט שוש על תפקידו ב"במערב אין כל חדש".