ביקורת: בית לחם

למקסיקו יש את "סיקאריו", לבוסטון יש את "השתולים" ולבית לחם יש את, אממ, "בית לחם".
שם רשמי
בית לחם
שם לועזי
Bethlehem

יש הרבה מה לומר על "בית לחם", אז אני אתחיל בחלק הכי חשוב לדעתי: ב"בית לחם" ישנו הנבל הכי גדול בתולדות קולנוע הישראלי, וזאת לבדה סיבה מספקת לראות אותו ולציין אותו כסרט בעל ערך לקולנוע המקומי. אתם יכולים לטעון שזאת לא תחרות קשה במיוחד – הוא לא צריך להתמודד מול הג'וקר, דארת' ויידר או ת'אנוס, בסך הכל נגד עורך הדין האשכנזי מ"אבא גנוב" או טוביה צפיר ב"חגיגה בסנוקר" או משהו, ואתם צודקים. ועדיין, בדאווי (היית'ם עומרי) הוא לחלוטין הדבר הכי טוב בסרט הזה ובקולנוע הישראלי באותה שנה (שבה, להזכירכם, יצא גם "מי מפחד מהזאב הרע"): הוא גונב את ההצגה בכל סצינה שבה הוא נמצא והכתיבה שלו היא ברמה של סרטים גדולים מחו"ל. הייתי שמח לכתוב כתבה שלמה רק עליו, אבל בשביל זה אני צריך לתת לכם הקשר, ובמילא לא הייתה ביקורת מלאה על הסרט הזה אי פעם באתר אז אפשר לעשות גם את זה על הדרך.

"בית לחם" מתרחש בבית לחם וסביבתה (כמה מפתיע) ומתמקד בעיקר בדמותו של סָָנפוּר (שאדי מרעי), נער בן 17 שהופך בעל כורחו למודיע עבור השב"כ. המפעיל שלו, רזי (צחי הלוי), רואה בסנפור מעין אח קטן, מוציא אותו מצרות כשצריך ומצ'פר אותו מדי פעם בתמורה למידע מהימן. הוא גם דואג להסתיר מכולם, כולל הממונים עליו, את העובדה שאחיו הגדול של סנפור, איברהים (הישאם סולימן), הוא למעשה המפקד של סניף בית לחם של גדודי אל אקצא – רב מרצחים ידוע לשמצה עם המון דם על הידיים שנמצא במקום מסתור לא ידוע. הסוד הזה נחשף בשלב מוקדם יחסית של הסרט, ומשם דברים רק הולכים ומשתבשים – הן במערכת האקולוגית של פעילי הטרור בבית לחם והן ביחסים בין סנפור ורזי.

הסרט משתמש בחוכמה במערכת האקולוגית הזאת, כשבמקום לבחור בדרך הצפויה ולהציג את המאבק בין הישראלים והפלסטינים הוא מתמקד בעיקר במאבק בין הפלסטינים לבין עצמם, עם לפחות שלוש קבוצות שנלחמות אחת בשנייה – גדודי אל אקצא, הרשות הפלסטינית והחמאס, ובנוסף גם סכסוכים פנימיים בתוך הקבוצות. מאבק בין ארבעה צדדים בהחלט מעניין יותר ממאבק בין שני צדדים: זה מעלה את הכמות הפוטנציאלית של סכינים בגב (או כדורי קלאץ' בעורף) למספר דו ספרתי ומגביר את המתח בעשרות מונים. על המסך יש תחושת פחד מתמיד שהפתעה לא נעימה תצוץ בכל רגע ממספר גורמים, שדואגים לאיים, למתוח גבולות ולבדוק קצוות באופן קבוע שלמעשה מכתיב את קצב הסרט והופך אותו לאינטנסיבי במיוחד גם כשלכאורה לא קורה על המסך שום דבר בומבסטי.

ניכר שנעשה מחקר מעמיק של אדלר ובעיקר של שותפו לכתיבת התסריט, עאלי וואקד, עיתונאי שעבד שנים רבות בשטחים ונראה שמכיר מקרוב אינטריגות בין ארגוני הטרור השונים, הרשות הפלסטינית והרשויות הישראליות. אני לא יכול להעיד עד כמה הכל מדויק (כי מה לעשות, לא הייתי שם), אבל התקשיתי למצוא רגעים בהם סוכן שב"כ או איש רש"פ התנהגו בצורה שנוגדת את ההיגיון הפנימי של הסרט או סותרת את המידע שיש לי על הנושא. הבימוי הכמו-תיעודי של יובל אדלר, שבאותם ימים התבקשה ההשוואה בינו לבין העבודה של קת'רין ביגלו ב"כוננות עם שחר" ו"מטען הכאב", בהחלט מסייע לתחושת האותנטיות והדיוק של המתרחש על המסך, בעיקר בסצינות האקשן. בולטות במיוחד סצינת מרדף נהדרת וסצינה שמתארת את פעולת כוחות צה"ל ומראה את הרצינות והחשיבות של האירוע, אך גם את השגרתיות שבהתנהלות על פי הנוהל, ותכלס? מדובר באחת התצוגות היותר טובות ומקצועיות של מבצע צבאי בקולנוע בשנים האחרונות.

למרבה הצער, בדיוק כמו בסרטים של ביגלו, הסגנון הכמו-תיעודי הזה מהווה גם את אחת החולשות של הסרט. הוא הופך סצינות רבות ללא מעניינות ולמשעממות מבחינה קולנועית: תתקשו למצוא ניסיון לסגנן אפילו טיפה את הסצינות שאינן סצינות אקשן מבחינה של צילום או עריכה, דבר הבולט בעיקר בסצינת הדיאלוג המרובות של הסרט, ברמה שכמעט מעידה על פחדנות וחוסר ניסיון (זהו בכל זאת סרטון הראשון של אדלר). אפשר לטעון שזאת החלטה מכוונת, אבל אם זה המקרה, הסגנון הזה מפריע לחלק בסרט שמתיימר להיות "סיפור אנושי". ופה אנחנו נכנסים לבעיה הכי גדולה של הסרט: היחסים בין סנפור ורזי.

אולי לא הבהרתי את זה מספיק, אבל היחסים בין סנפור ורזי הם חלק משמעותי בסרט, הן מבחינת זמן מסך והן מבחינת משמעותם והשפעתם על העלילה היותר מגניבה של פחד ותיעוב בבית לחם, שמתנהלת במקביל. כשצפיתי בסרט לראשונה לפני שש שנים חשבתי שהבעיה בקו העלילה הזה היא חוסר האמינות שלו. כי נו באמת, מה כבר הסיכוי שסוכן שב"כ, ועוד אחד שנחשב טוב בעבודה שלו, ייקשר כל כך לנער פלסטיני ועוד שהנער הפלסטיני הזה ייקשר אליו בחזרה. בדיעבד, אני מבין שההאשמה הזאת לא הוגנת מצדי, כי אני לא בשב"כ ולא מהשטחים, ולכו תדעו – אולי חברות אמיצה שכזו באמת התפתחה במציאות. אממה, בשביל קו עלילה משמעותי כל כך, "בית לחם" נכשל לחלוטין בהצגת החברות הזאת בצורה אמינה והגיונית. זאת ממש תסמונת הפריקוולים של מלחמת הכוכבים – כמו שבסרטי אנאקין הצעיר מרבים להגיד ולא להראות, כך גם רזי כל הזמן דואג לומר ש"סנפור הוא כמו אח בשבילי" אבל בשוב שלב הם לא מתנהגים ככאלה; הם מדברים על היסטוריה שיש בין הדמויות ואירועי עבר שחיברו ביניהן, אבל הדברים האלה לא באמת באים לידי ביטוי באירועים שמתרחשים בסרט. הכימיה ביניהם שואפת לאפס והם מתנהגים כמו שחקנים שפגשו אחד את השני לראשונה ביום הצילומים, כולל בקטע אחד שהוא כמעט מצחיק בכמה שהוא מנסה ונכשל להראות סוג של חיבה ביניהם.

עוד סיבה לחוסר האמינות המשווע הזה היא פיתוח הדמות הדל של רזי. למרות שהוא דמות משמעותית כל כך בסרט והרגשות שלו משפיעים על מספר התפתחויות עלילתיות, אנחנו לא באמת יודעים עליו שום פרט מעבר ל"הוא אוהב את סנפור כמו אח" ו"הוא טוב בעבודה שלו". ואם זה לא מספיק, תצוגת המשחק של צחי הלוי מצליחה להיות יבשה כל כך שבסצינת המשותפות בין השניים היא מדרדרת גם את ההופעה של שאדי מרעי, שדווקא משחק נהדר את סנפור בסצינות בהן הוא לבדו או עם דמויות אחרות.

ועכשיו נסגור קצוות מתחילת הביקורת ונספר לכם על הנבל הגדול הזה של הסרט. בדאווי הוא סגנו של איברהים ומעין דוד חורג לסנפור ומי שנוטל את השליטה בסניף בית לחם של אל אקצא בעת שאיברהים מסתתר מהרשויות, והוא כנראה הדמות השלישית בחשיבותה בסרט. 2013 הייתה שנה מצויינת לדמויות מפוקפקות מוסרית אך מורכבות, עם ג'ורדן בלפורט של "הזאב מוול סטריט" וברוס רוברטסון מ"טינופת", ובדאווי לחלוטין היה גאווה ישראלית (או פלסטינית, ווטאבר) בתחום, כי מדובר בנבל מפחיד ומורכב. הסרט נותן לו נקודות חולשה ומביא לנו הצצה לסיבה שבגללה הוא עושה דברים. למשל – הוא בדואי במוצאו, מה שכבר הופך אותו ל"נחות" ביחס לאויביו ואפילו לעומת חלק מפקודיו. למרות שהוא נמצא בעמדת כח, ברור לו ולאחרים שהוא הגיע לשם כמעט בטעות – דג מחוץ למים שנלחם על מקומו בסולם הדרגות של ארגון טרור.

זה כמעט פתטי ומעורר רחמים, אבל חוסר הביטחון העצמי הבולט של בדאווי, והצורך שלו לאורך כל הסרט להוכיח את עצמו לאחרים, ובמידה מסויימת לעצמו, דווקא הן שהופכות אותו לכל כך מפחיד: הוא צריך לשחק את "האיש הרע" בסיפור, ולמעשה להיות הרבה יותר רע ומסוכן ומשוגע מכל האחרים. כל סצינה איתו מפחידה, גם אם יש בה רק דיאלוג, כי אפשר לראות על הפנים שלו שאפילו שהוא רק "משחק אותה" נבל, הוא לוקח את התפקיד ברצינות תהומית ויעשה הכל כדי לתת הופעה טובה, וכשהתפקיד שלך הוא של ארכי-טרוריסט השקעה במשחק יכולה להוביל לתוצאות עגומות עבור אנשים אחרים. היית'ם עומרי עושה עבודה נפלאה בתור זה שמגלם דמות שמגלמת דמות ויוצר, לפחות לטעמי, נבל בלתי נשכח שמהווה לבדו סיבה מספקת לצפות בסרט.

כדאי גם לומר את הדבר שכולם ציינו לגבי הסרט הזה בזמן יציאתו, ונותר נכון עד היום: זה ממש לא עוד "סרט כיבוש" שבו המסר על הסכסוך חשוב יותר מהסרט עצמו. "בית לחם" שם לעצמו למטרה להיות בראש ובראשונה סרט טוב, ובאופן ספציפי מותחן פשע מעולה, לא פחות מסרט מאפיה לכל דבר – "השתולים" גרסת יהודה ושומרון, כשהשב"כ הם ה-FBI וגדודי אל אקצא הם המאפיות או הקרטלים, והצבעים הם הרבה יותר אפורים משחור או לבן. "בית לחם" הוא מותחן פשע שהוא לא סתם שעתוק ישראלי אלא סרט ז'אנר עם כמה הברקות בשרוול. מי שאוהב את סרטי המתח שלו מסועפים ומורכבים ימצא פה בדיוק את זה, ועוד הרבה יותר מזה. .