ביקורת: מי מפחד מהזאב הרע

אחד המותחנים הטובים, המצחיקים והמטרידים ביותר של השנים האחרונות. שימו לב שבמשפט הקודם לא הופיעה המילה "הישראלי".

הצעה מעשית לצוות הקידום של "מי מפחד מהזאב הרע": קחו מצלמה עם ראיית לילה, מהאלה ‏שמצלמות בירוק, וצלמו את קהל הצופים במהלך סצינות מפתח בסרט. בידור מובטח. האופן שבו ‏אנשים מעוותים את הפרצוף, תופסים את הראש, מסתירים את העיניים, נופלים לתחתית הכיסא, ‏לופתים את הזרוע של מי שלידם וצוחקים בטירוף בוודאי יהיה מספיק כדי למלא קומדיה באורך ‏מלא. אני בעצמי עשיתי כמה תנועות מוזרות מאוד עם הידיים במהלך הצפיה. אני חושש שנראיתי ‏כמו דביל, אבל זאת היתה אשמת הסרט. מכירים את כל הביטויים הגופנים האלה? "מצמרר", "זע ‏באי נוחות בכסא", "הופך קרביים", "מורט עצבים", "צחוק עד כאב בטן"? בדרך כלל, אלה רק ‏ביטויים, כנים כמו במקרה שבו אתם מקלידים "‏LOL‏" בלי לחייך. אבל לא במקרה הזה. כל הביטויים ‏האלה, פשוטם כמשמעם. הסרט הזה גורם לתגובות פיזיות לגמרי.‏

הסרט רק היום יצא, וכבר נדמה שנשפכו עליו כל כך הרבה מילים שכבר כמעט מיותר לספר על ‏העלילה, אז בקיצור: כמה ילדות קטנות נרצחו. החשוד העיקרי הוא דרור, מורה לתנ"ך שנראה כל ‏כך תמים ובלתי מזיק שלכולם ברור שהוא בטח אשם (רותם קינן). שני אנשים שונים רוצים לחלץ ‏מדרור הודאה ומידע בכל דרך אפשרית, כולל כל מידה של לחץ בלתי מתון בעליל: שוטר שהסתבך ‏‏(ליאור אשכנזי), ואביה של אחת הנרצחות (צחי גראד). בסופו של דבר, הכל מתנקז למרתף אחד, ‏שבו שלושה אנשים ופטיש, ובו מתרחש חלק גדול מעלילת הסרט. כמו כן, דובל'ה גליקמן.‏

גם המחמאות לסרט נשמעות קצת קלישאתיות בשלב זה: ארבעת השחקנים הראשיים מלוהקים ‏באופן מבריק, מבוימים בכשרון ומבצעים את תפקידיהם באופן אדיר. רותם קינן הוא אמנם החשוד ‏בפדופיליה, אבל זה צחי גראד, המניאק שמפחיד מניאקים אחרים, שצריך לחשוש לחיי החברה שלו ‏אחרי הסרט: האבא הנקמני שהוא מגלם מאיים במידה שעלולה לגרום לאנשים לפנות לאחור ‏ולהיעלם ברגע שיראו אותו ברחוב. דב גליקמן (שבעולם אידיאלי, עצם הנוכחות שלו בסרט היתה ‏נשמרת בסוד, אבל מה לעשות, הסוד כבר מזמן איננו) הוא, כמובן, רוקסטאר. הכוכבים הנוספים ‏של הסרט הם הצלם גיורא ביח והפסקולן פרנק אילפמן: סצינת הפתיחה, שנעה כולה בהילוך איטי ‏בין תמימות לבין חרדה, היא לבדה הצדקה מספקת לתת לשניהם את פרס אופיר וחוזה בהוליווד.‏

וכמובן, ישנם אהרון קשלס ונבות פפושדו. זה פשוט מדהים ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא רק ‏הסרט השני שלהם (אחרי "כלבת"). השליטה שלהם בחומר נראית כאילו היא נובעת מניסיון של ‏עשרות שנים. באחת הסצינות החזקות בסרט – זמן קצר אחרי שהגענו למרתף – מתארת אחת ‏הדמויות את מה שכבר קרה, ומה שהולך לקרות. אפילו בדיבורים בלבד, זאת סצינה מבעיתה: ‏מתוארים בה דברים מזוויעים במלוא מובן המילה. יש עוד ביטוי יפה בעברית: אזניים תצילנה. ‏והקטע הוא שהסצינה הזאת מצחיקה בטירוף. פעמיים ראיתי את הסרט, ובכל פעם, כל שורה ‏שלישית הביאה רעמי צחוק חדשים מהקהל. הסצינה לא מפסיקה להיות מותחת משום שהיא ‏מצחיקה, ולא מפסיקה להצחיק משום שהיא מזוויעה: היא הכל ביחד. יכולתי להסביר לכם בקלות ‏למה זה לא יכול לעבוד, אבל זה עובד. אין לי מושג מאיפה הפפושלסים הביאו את האומץ והבטחון ‏כדי לכתוב, לביים ולהקרין סצינה כזאת, ולדעת שזה לא ייתקע לקהל בגרון כמו מברג עם שוקולד.‏

וזו בהחלט לא הנקודה היחידה שבה הם לוקחים סיכונים. "מי מפחד" מאזן ז'אנרים כמו להטוטן ‏שעושה ג'אגלינג עם מסור חשמלי; פאשלה זעירה היתה יכולה לגרום לכל העסק להפוך למרחץ ‏דמים מכוער ועצוב. הסרט הזה מותח בטירוף, מצחיק נורא ומטריד ביותר. קשה מאוד להצביע על ‏תקדים כלשהו לסרט כזה – לומר שאנחנו צועדים בעקבותיו של טרנטינו, או ספילברג, ולהבטיח שאם זה עבד אצלו, זה בטח יעבוד גם כאן. שום מאסטר ותיק לא מחזיק לסרט הזה את היד. קשלס ופפושדו הולכים ‏לבד ביער אפל.‏

רק כדי לא להישמע לחלוטין כמו פאנבוי, בואו נדבר על מגרעות: כאמור, חלק גדול מהסרט ‏מתרחש בחלל קטן אחד, ורוב הזמן זה לא מפריע – אבל נדמה שהוא מגיע לקצה מה שאפשר ‏לעשות באופן המוגבל הזה, ומשם מאבד קצת גובה. ייתכן שאפשר היה להדק את הסרט עוד יותר ‏באמצעות קיצוץ כמה דקות מהמרתף. ישנם גם פרטים קטנים שאפשר להבחין בהם רק משום ‏שהסרט כל כך קרוב אלינו: הרבה מהדיבור של הדמויות הוא ישראלי מאוד ומדויק, אבל משפטים ‏מסוימים נשמעים לא לגמרי טבעיים. אנשים בסרט מדברים לא כמו אנשים, אלא כמו בסרט. ‏

כמובן, הבעיה הגדולה של הסרט היא שאני לא יכול להמליץ עליו לכולם. סרט שכבר בדקות ‏הראשונות שלו מופיעה (ברמיזה) גופה של ‏ילדה שמוטת תחתונים הוא לא בדיוק חוויה לכל המשפחה. רמת ‏האלימות בסרט, המפורשת ‏והמרומזת, ממקמת אותו במדף העליון והמרוחק של הסרטים, עם ‏אזהרה מפורשת, להרחיק מילדים ‏ומאש. זה לא רע, זה פשוט מגביל מאוד את הקהל שלו הוא ‏מיועד. הרבה אנשים טובים, שדווקא מעריכים קולנוע טוב, לא יוכלו לראות את הסרט הזה פשוט ‏משום שהם לא מסתדרים עם שימוש בכלי נגרות על גוף ‏אנושי על המסך. עדיף שתמצאו סרט ‏אחר לראות עם סבתא.‏

בואו נבהיר: "מי מפחד מהזאב הרע" הוא לא התחלה טובה. הוא לא טוב ‏מספיק בשביל סרט ישראלי. הוא לא מעורר גאווה על עצם העובדה שגם בארץ עושים כאלה. הוא ‏לא ראוי לשום מחמאה מסויגת שמתחשבת במגבלות הידועות של סרט ישראלי. הוא סרט יוצא ‏דופן באיכותו בקנה מידה בינלאומי, רב-תחומי, מולטי-ז'אנרי ואינטר-מילנו. הקולנוע הישראלי, ‏בעיקר זה שמחוץ לז'אנרי הדרמה המשפחתית או הפוליטית, עדיין נמצא בשלב שבו לומר על סרט ‏ישראלי שהוא נראה "בדיוק כמו באמריקה" זו מחמאה אמיתית. זה באמת מאוד לא פשוט לעשות ‏בארץ סרטים שנראים בדיוק כמו. אבל "מי מפחד מהזאב הרע" הוא לא "בדיוק כמו" שום דבר: הוא ‏קצת כמו האחים כהן, וקצת כמו מותחני נקמה קוריאניים, וקצת כמו החמישיה הקאמרית, אבל ‏סרט כזה בדיוק לא ראיתי אף פעם. הוא משהו חדש וטוב. וזה הופך את ההישג לעוד יותר מרשים. ‏אנשים עוד ישאלו אותי: גם אם זה היה סרט קוריאני היית מתלהב ממנו ככה? התשובה היא, ‏כמובן: מאיפה לי לדעת. אני לא חי ביקום המקביל שבו זה סרט קוריאני. אבל אני יודע ש"מי מפחד ‏מהזאב הרע" הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי מזה הרבה זמן, ללא כל צורך בהוספת המילה ‏‏"הישראלי" למשפט הזה. זה לא עניין של פרספקטיבה, הסרט הזה פשוט ‏גדול.‏