סיפורי דגים

במקור: Big Fish
במאי: טים ברטון
תסריט: ג'ון אוגוסט
על פי ספרו של דניאל וולאס
שחקנים: אלברט פיני, יואן
מק'גרגור, בילי קרדאפ, ג'סיקה

לאנג, הלנה בונהאם-קרטר,
אליסון לוהמן, סטיב בושמי

היום, לכתוב "סרטו של…" בפרסומת לסרט זה פאסה. הרי כל פרסומאי זב חוטם יוכל להכריז בפניכם שסרט מסוים הוא "מהיוצרים של 'ביטלג'וס'!". גם כן חוכמה גדולה. לכן, בטקסט הפרומושן של 'סיפורי דגים' אפשר למצוא רק ביטויים יצירתיים כגון "מדמיונו הפורה של טים ברטון", או לחלופין, "סרטו של הבמאי טים ברטון בעל החזון". למען הגילוי הנאות אני אספר שלמרות שההתנסחויות הללו נראו לי מטופשות במקרה הטוב, וגובלות בסגידה לבמאי במקרה הרע, בדיעבד הם נראות לי הגיונית משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא, כמובן, שהסרט היה כל כך מקסים ויצאתי ממנו בהרגשה כל כך טובה, שבאמת לא אכפת לי לסגוד לטים ברטון בעל החזון אם הוא רק יחפוץ בכך. הסיבה השניה היא, שאם יבקשו ממני להגדיר את הסרט בלי להתקשקש יותר מדי, התשובה היחידה שאני מסוגל לחשוב עליה כרגע תהיה "אתם יודעים, סרט של טים ברטון כזה. למה אתם שואלים אותי? לכו תקראו את טקסט הפרומושן". ואכן, יש משהו מיוחד בסרטים של טים ברטון בעל החזון, ואני לא הראשון שכותב את זה, וודאי לא האחרון שיכתוב.

אבל למה לי להקדים את המאוחר?

אדוארד בלום היה הרפתקן עשוי ללא חת, שלכד דגי ענק, גילה ערים נסתרות, נלחם בזאבים ונדד עם חברו הענק באמריקה. זאת אומרת, לא בדיוק – הוא היה סוכן מכירות. אדוארד אוהב לספר לכל מי שיש לו את הכוח הנפשי לשמוע בפעם האלף, על מעללי הגבורה המופלאים שלו. אבל לא לכולם יש את הכוח. קחו את וויליאם בלום לדוגמא: מאז שהיה ילד, דאג אבא אדוארד לספר לו על החוויות התמוהות שעבר בצעירותו. אבל וויל לא נולד אתמול. נהפוך הוא – הוא כבר אדם בוגר, נשוי, ומצפה לילד בקרוב. במקום לשמוע את אותם הסיפורים שאבא שלו מתעקש לספר בכל פעם מחדש, הוא מעדיף לדעת מה באמת עבר על אבא אדוארד בחייו. למען האמת, וויל לא דיבר עם אביו כבר יותר משלוש שנים. במעלליו החדשים הוא מתעדכן רק דרך טלפונים ומכתבים לחג מאמו. באחד הטלפונים הללו מתברר לו שאביו גוסס ומצבו רק הולך ומחמיר. וויל מחליט לארח לו לחברה ונוסע, יחד עם אשתו, לבקר אצל ההורים. סיבה מצוינת בשביל אדוארד לספר שוב את "סיפור חייו".

כל הסיפורים הללו של אדוארד מלווים תמיד בדמויות משנה הזויות, שמגיעות בכמות מסחרית. החל מדני דה ויטו, שמופיע בשפם ושיער מקורזל (ודומה לדודו זר באופן שגובל בחולניות), בתור בעליו של קרקס נודד, וכלה בסטיב בושמי שמשחק את נורת'ר וינסלו, המשורר המעורער נפשית במקצת. כולם מצוינים, מי יותר מי פחות. הבעיה מתחילה עם יואן מק'גרגור בתפקיד אדוארד בלום הצעיר. לא שהוא משחק רע, הוא עושה אדוארד בלום צעיר לתפארת. אלא שהוא מופיע לצד אלברט פיני ('צומת מילר', 'ארין ברוקוביץ"), שעושה אדוארד בלום זקן בצורה פשוט מדהימה: כשהוא מתחיל לספר את סיפורי הדגים שלו, ממש נעשה חשק לשמוע איך הם מסתיימים. כשהוא מספר בדיחה הקהל צוחק. הוא יוצר דמות מורכבת, מבריקה, שנונה, מרגשת, כתומה וכל תואר אחר שאתם מסוגלים לעלות על דעתכם. אז אחרי זה רוצים שנאמין שיואן מק'גרגור הוא אדוארד בלום אמיתי? אין צ'אנס. וחבל, כי יואן באמת לא רע.

ברטון בעל החזון לא יכל להתאפק והוסיף לסרט המון עיצוב "ברטוני". למשל, דג שוחה בין פיתיונות בזמן כתוביות הפתיחה, או מבט על חצר קמפוס מכוסה עד להתפקע נרקיסים. וזה מקסים. העיצוב הזה מלווה במוסיקה מצוינת של דני אלפמן (שהיה אחראי על המוסיקה גם בכל סרטים הקודמים של ברטון), אם כי מדי פעם היא הפכה סתמית במקצת. ואם בסגנון ברטוני עסקינן, 'סיפורי דגים' הזכיר לי עוד כמה סרטי אגדת-פנטסיה, כמו 'הברון מינכהאוזן', 'אליס בארץ הפלאות' ועוד, אבל בעיקר את 'המספרים של אדוארד'. זה מתחיל באזכורים שוליים כמו שם הגיבור, או ידי-הסכינים שהוא מוכר מדלת לדלת, וממשיך בתיאור החיים בפרברים. כל אלו פשוט זועקים לעין, גם אם מדובר כאן בעיצוב פחות אפל ומסתורי, והרבה יותר ריאליסטי מזה של סרטיו האחרים של ברטון בעל החזון.

הבעיה היא ש'סיפורי דגים' הוא לא סיפור אגדה, אלא מין סיפור-עם בסגנון "עוד סיפור עם שלמה אבס". מבחינה מעשית, זה אומר שעלילת הסרט היא משהו בסגנון "עשיתי משהו, ואז עשיתי עוד משהו, ואז עשיתי דבר אחר", ואני חושש ש-125 דקות זה קצת יותר מדי זמן לסיפור מהסוג הזה. ממש לקראת הסוף, הסרט נעשה טיפה מעייף. למרבה המזל, כשסוף הסרט מואיל בטובו להופיע, הוא עושה את זה כמו שצריך. קלישאה, קלישאה. אבל חמוד לגמרי!

בשורה התחתונה, אתם חייבים לראות את 'סיפורי דגים'. הוא מצחיק, הוא מרגש, והוא, אה… כזה, נו… אתם יודעים, סרט של טים ברטון.