ביקורת: ביל וטד 3

ביל וטד שוב איתנו. לא אקסלנט.
שם בתרגום חופשי
ביל וטד בקצב המוזיקה
שם לועזי
Bill & Ted Face the Music
סרט מס' 3 בסדרת ביל וטד

אין לי מושג אם מישהו חוץ ממני טרח לצפות ב"טיפשים בלי הפסקה 2", אז הנה תקציר מזורז של הסיקוול המאוחר ההוא – הארי ולויד הם עדיין שני טמבלים שעושים בערך את אותם דברים ולא מצאו את מקומם בעולם המבוגרים, אז הם חיים כמו ילדים נצחיים ומאכזבים את הסובבים אותם. זה היה סרט די סביר עם לא מעט בדיחות מזוויעות וכמה ממש טובות, אבל גם ברגעי הקומדיה הגדולים הורגשה נוכחותו של צל מלנכולי מאיים. לא רק שעבר המון זמן והגיבורים כבר לא צעירים, יש כאן תחושה של החמצה וכישלון. כל זה נכון גם לגבי "ביל וטד נגד המוזיקה" (או "ביל וטד בקצב המוזיקה" כפי שקראו לו בכל מיני אתרים אחרים), אבל יותר. יותר תחושת החמצה, יותר מלנכוליות, יותר חוסר עקביות באיכות הקומדיה. חוץ מזה, הארי ולויד לא היו צריכים להציל את העולם בשום שלב. 

הסרט השלישי על צמד הטמבלים שנוסעים בזמן נפתח בריסוק האופטימיות שסיימה את הסרט הקודם. זה קצת חבל אבל לפחות הולם את המותג, הרי גם "מסע הכזבים של ביל וטד" מ-1991 לקח את אווירת הסרט המצויר ה-Wholesome של "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד" וזרק אותה באכזריות ישר לבלנדר. "ביל וטד 1" היה שיעור היסטוריה קליל וחסר דאגות שבו הגיבורים אוספים דמויות היסטוריות מוכרות ומביאים אותן לעשות שיגועים בקניון. "ביל וטד 2" חיסל את הגיבורים כמעט מיד, החליף אותם ברובוטים מרושעים ואז שלח את אותם גיבורים מתים לאודיסאה אפלה ומדכאת למדי. למה? לא יודעת, אבל הנה בא עוד אחד. 

"ביל וטד 3" הוא סיפורים של שני לוזרים מבוגרים שהבטיחו להם שהם ישנו את היקום כולו אבל בעצם זה לא קרה. החיים שלהם בזבל והסיבה לכך היא בדיוק הדברים שנהננו לראות בסרטים הקודמים – המסעות בזמן, ההצצות לעתיד ובעיקר התקווה שבסוף הכל יסתדר, אם רק נאמין בעצמנו, נתאמץ קצת ונעשה את הדבר הנכון.

אם מסתכלים על הזווית הזאת בלבד, אפשר לטעון לזכותו של "ביל וטד 3" שהוא מתאר בצורה מדויקת את השיח הדורי האמריקאי העכשווי. זהו שברו של חלום דור ה-X, הפרתה של הבטחה מקסימה לחיים של הגשמה עצמית ושגשוג. ביל וטד הם כישלון עצום כי הם התעקשו לנסות להגשים כל הזמן איזה פוטנציאל עמום שמישהו אמר להם פעם שיש להם.

אז עכשיו הבנות הצעירות שלהם צריכות לנקות אחריהם את הבלאגן, לנסות לעשות מה שהם עשו אבל עם פחות תמיכה חיצונית ובלי מישהו סמכותי שיגיד להן שזה הדבר הנכון. הכל טוב ויפה אבל שמענו את זה כבר מאה פעם בשנים האחרונות ולרוב בצורה רהוטה ומעניינת יותר, מ"בנות" ועד "אוקיי בומר". באמת שכבר אין לי כוח להתפלפל על "הניתוק והפריווילגיות" של דורות עבר ואני טובעת בסיפורים על גברים אפורים שמנסים לחזור לימי התהילה. אם זה מה שיש לכם לספר לי, בבקשה תספרו את זה ממש טוב. זה לא המקרה וחבל.

אז מה בעצם קורה בסרט? וואו, הרבה יותר מדי. ביל וטד עצובים כי הם כבר לא מצליחים ומפורסמים כמו פעם ודווקא עכשיו הם צריכים לכתוב את השיר הזה שישנה את העולם ויציל את מרקם המציאות מקריסה. אה, וגם הזוגיות שלהם במשבר. כאילו, הזוגיות של כל אחד מהם עם הנסיכות מימי הביניים, לא אחד עם השני. והם כנראה לא אבות טובים כל כך, כי הבנות שלהם לא עושות עם עצמן כלום. אני לא אומרת שיש קשר בין שני הדברים, זה הסרט אומר. הפתרון שלהם הוא לנסוע עוד ועוד קדימה לעתיד כדי לנסות לגנוב מעצמם העתידיים את השיר הקסום, אבל העתיד שמתגלה להם הוא תמיד עגום ומכוער ברמות שעושות פלאשבקים ל"קליק" (ובז'רגון שלי ספציפית, זאת לא מחמאה). אולי עבור גבר בן 50 סרט האימה הזה מביע איזה סנטמינט אותנטי ומרגש. בשבילי זה היה בעיקר קרינג', ולא בשביל זה אני רואה ביל וטד. 

במקביל, תיאה ובילי, הבנות של ביל וטד בהתאמה (סמרה וויבינג וברידג'ט לנדי פיין) חוזרות בעצמן בזמן כדי להקים להקה אפית שתנגן עם האבות שלהן את השיר המדהים שיציל את העולם. חוץ מזה, יש גם מיני-עלילה לא מעניינת על בתו של רופוס AKA ג'ורג' קרלין (קריסטין של) שמנסה להציל את העולם ומעוצבנת על אמא שלה. ומיני-עלילה על רובוט שאותה אמא שולחת מהעתיד (אנתוני קאריגן מ"בארי") ואמור להיות מצחיק אבל הוא תכלס לא. וממש בדל קלוש של עלילה על "הנסיכות", שלוהקו בפעם השלישית מחדש, הפעם עם הפרש גילאים הרבה יותר משמעותי בינן לבין בני זוגן, מה שמאוד מסיח את הדעת. אולי זה צעד מכוון כדי שלא נשים לב שגם כאן הן לא הרבה יותר מניצבות?? אגב שחקנים – קיאנו ריבס ואלכס וינטר חמודים מאוד אבל משהו במשחק שלהם לא מרגיש טבעי הפעם. הם קצת נראים כמו שחקן מאוד מפורסם במערכון של SNL שנותן הופעה עצית אז כל שאר הקומיקאים עובדים אקסטרה קשה כדי לחפות עליו. 

אז קורים הרבה מאוד דברים, קווי העלילה השונים נפגשים לעיתים רחוקות וכל העניין מסובך מדי וחמור מזה  – מפוזר. אפשר להגיד הרבה דברים על הסרטים המקוריים, אבל לפחות הם היו פשוטים, קוהרנטיים ויעילים. 

יש מסביב לכל הסרט תחושה שמישהו נעלב מביקורת אינטרנט סטייל Cinema Sins על כך שביל וטד אינם דמויות מציאותיות ומעוגנות במציאות ואין בכלל השלכות לכל המעשים שלהם והחליט ליצור סרט שעונה על כל הבעיות שלא באמת הציקו לאף אחד בסרטים הקודמים. מה כל כך נורא בזה שלביל וטד יהיו חיים טובים בין סרט לסרט? זה לא מספיק "ריאליסטי"? זה הופך את הדרמה של סרט חדש לפחות אפקטיבית?  כי לי זה בעיקר הוריד מהסרטים הקודמים, שפעם היו פיל גוד ועכשיו הם "האשליה שהתפכחנו ממנה".

אז אולי שנאתי כמעט את כל מה שקשור לעלילה העיקרית, ההיא עם שני הדודז מהכותרת, אבל העלילה המוזנחת-משהו של הבנות הוכיחה שבעצם אפשר לעשות ביל וטד כמו פעם. שתי הכוכבות החדשות פשוט מצוינות ומצליחות לאזן את החדש עם הנוסטלגי. החיקויים שלהן את אבא ואבא קרובים לשלמות והן מקבלות גם כמה רפליקות שהן לא שחזור של משהו מפעם אבל מרגישות לגמרי באותו הרוח. אה, וכיף איתן. וזה גם מדכא קצת, כי בא לי שהוליווד תכיר גם בזכותם של אנשים מעל גיל 50 לעשות כיף קליל וזהו (או להתקיים, נניח, כי הנסיכות בכלל לא קיבלו את הזכות לעבור את גיל 40). 

כל זה מתכנס לבסוף לאחת מסצנות הקליימקס הכי קלושות ומחופפות שראיתי אי פעם, שאולי הולמת את רוח המותג בחיוביות הקיצונית שלה, אבל אחרי סרט שלם עם יומרות "רציניות" זה כבר קצת מעליב. ראיתי כל מיני השתפכויות באינטרנט על הסיום הזה כי הוא היה, ובכן, לא פצצת דיכאון לפנים בשנת 2020. אז רק תחשבו כמה יותר נחמד היה אם כל הסרט היה כזה.