ביקורת: בירדמן

הרבה מאוד גימיקים מגניבים. מעט סרט.

איך מבדילים בין סינמפיל, אחד שנושם ומבין וחוקר ואוהב קולנוע, לבין צופה מהשורה? מראים ‏להם את סצינת הפתיחה של "השחקן" של רוברט אלטמן או "מגע של רשע" של אורסון וולס. ‏הסינמפיל יישפך מהתלהבות מהשוט הארוך, המורכב והמדהים. הצופה המצוי לא ישים לב אפילו ‏שיש משהו לא שיגרתי בסצינות האלה, והוא יתעקש לשים לב רק לדברים כמו העלילה או הדברים ‏שהשחקנים אומרים. שוטים ארוכים במיוחד, דקות ארוכות שבהן המצלמה נודדת ברחבי עולם ‏הסרט בלי אף קאט, הם כמו סמים לקולנוענים, שמודעים לקושי העצום שבצילום שוטים כאלה ‏וסופרים את השניות מאז הקאט האחרון, בעוד רוב הצופים פשוט לא מבחינים בקיומם. וכל זה ‏מעורר את השאלה, שתיחשב בחוגים מסוימים לחילול קודש מוחלט: כשבמאי בוחר לצלם ‏סצינה בוואן-שוט ארוך להפליא, האם הוא בוחר לעשות כך משום שזו הדרך היעילה ביותר ‏להעביר את התחושות שאותן הוא התכוון לעורר, או כי זה מגניב?‏

אי אפשר להתעלם מהשאלה הזאת כשמדברים על "בירדמן", סרט שכולו וואן-שוט. זה סרט כמעט ‏בלי קאטים: רובו המכריע של הסרט הזה מצולם כך שייראה כאילו נעשה בשוט אחד, כשהמצלמה ‏לא מפסיקה לעבוד לרגע. הסרט לא באמת צולם כולו בשוט אחד – זה בלתי אפשרי; למעשה ‏מדובר בכמה שוטים ארוכים מאוד שחוברו להם יחדיו באמצעים דיגיטליים כך שייראו כמו אחד ‏השוטים הארוכים בהיסטוריה של הקולנוע. עמנואל לובצקי, אולי גדול צלמי הקולנוע החיים, אחראי לצילום בסרט, וההישג ‏הטכני הוא בלי ספק מדהים. המצלמה עוקבת אחרי גיבורי הסרט בתוך מסדרונות צפופים, החוצה ‏לרחובות וחזרה, עוברת דרך חלונות, עולה לאוויר ויורדת, וזה מהמם – אם אתם במקרה מסוג ‏האנשים שבכלל מודעים לזה. ואם לא – התרגיל כולו יהיה שקוף לחלוטין בעיניכם, ולא תשימו לב ‏שמשהו פה בכלל יוצא דופן.‏

השאלה היא למה. למה בעצם היה צריך לצלם את הסרט הזה בשוט אחד? מה זה נותן? אחת הסיבות המקובלות לשוטים ארוכים במיוחד היא שהם מכניסים את הקהל לכאן ולעכשיו, מחזקים את התחושה של התרחשות שקורה מולנו בזמן אמיתי ורציף, התחושה שאנחנו "באמת שם". אבל זה לא המצב ב"בירדמן", שלא מתרחש בזמן אמיתי, בהחלט מחולק לסצינות שונות והעלילה קופצת בזמן קדימה מדי פעם. אז מה כן? קשה לי לחשוב על סיבה לצלם את כל הסרט בשוט אחד מלבד העובדה שזה מגניב שיהיה סרט שלם שמצולם בשוט אחד.

הוואן-שוט הוא לא האלמנט היחיד בסרט שניתן לכנות "גימיק". גיבור הסרט הוא שחקן קולנוע ‏שהתפרסם בשנות התשעים בתפקיד גיבור-על בסדרת שוברי הקופות "בירדמן", ועכשיו מנסה ‏לזכות מחדש בתהילה ובהערכת הציבור באמצעות מחזה בברודוויי. מגלם אותו מייקל קיטון, ‏שהוא שחקן קולנוע שהתפרסם בשנות התשעים בתפקיד גיבור-על בסדרת שוברי הקופות ‏‏"באטמן", ועכשיו מנסה לזכות מחדש בתהילה ובהערכת הציבור באמצעות השתתפות בסרט ‏אמנותי ומתוחכם של אלחנדרו גונזלס אינאריטו. נראה שהגיבור סובל מסוג של פיצול אישיות, לכן ‏אולי זה לא לגמרי מקרי שהשחקן הראשי בהצגה שלו ‏הוא אדוארד נורטון.‏ כותרות הפתיחה הן ‏ציטוט של גודאר. אפילו שם הסרט הוא כזה: שמו המלא הוא בעצם "בירדמן או (היתרון הבלתי ‏צפוי של הבורות)", כולל המיקום התמוה של הסוגריים, ובטח גם זה איזה רפרנס למשהו שאני לא מזהה כי ‏אני לא מספיק משכיל. ‏הסרט הזה הוא כל כולו התחכמות וקריצה, כולו פונה אל הצופה המיודע ‏והיודע שיזהה את האירוניות והרפרנסים והוואן-שוטים. אפשר לקרוא לזה הערה פוסטמודרנית על ‏מהותו של הקולנוע. אפשר גם לקרוא לזה אוסף של גימיקים.

כל זה בעוד הסרט מביע בוז מפורש ‏ובלתי מוסתר לסרטים הפופולריים, ההמוניים והנמוכים, "פורנו להמונים" כהגדרתו. כלומר, אם ‏אתם לא יודעים להעריך את האמצעים הסגנוניים של הסרט, אז מי צריך אתכם בכלל, בורים ‏שכמוכם. בו בזמן, הסרט מביע מידה שווה של בוז גם כלפי המבקרים, בעזרת דמות של מבקרת ‏תיאטרון מרשעת ואיומה. בקיצור, שם הולם יותר לסרט היה יכול להיות "בירדמן או (פלצנותה הצפויה ‏בהחלט של החשיבות העצמית)".‏

מתחת לכל הטריקים שבהם הוא עטוף, "בירדמן" הוא לא סרט רע, אם כי הוא בעייתי. זה סיפורו ‏של יוצר במשבר, ומייקל קיטון מגלם אותו נהדר; אדוארד נורטון גם הוא משובח, ובסצינות ‏המשותפות שלהם הם חורכים את המסך. אבל אל תוך הסיפור הפשוט הזה נדחק כל רעיון שעבר ‏בראשו של הבמאי: הסרט מלא בדמויות משנה שמקבלות עלילות משנה משלהן, חלקן לא הולכות ‏לשום מקום. לא מספיק שאיש הציפור לשעבר נאבק על ‏הכרה, הוא גם שומע קולות! ויש לו גם ‏כוחות על ‏טבעיים, או שבעצם לא! ויש לו בת בגמילה מסמים! ‏ואישה לשעבר שהוא ניתק איתה את ‏הקשר! ויש מישהי ‏בהריון! ושחקנים קפריזים! אה, ומבקרים ‏הם קקות, צריך להכניס להם! ותיאטרון! ‏ולסביות! והכל בשוט אחד! ‏בלגן. ‏אם מסירים מהסרט את הוירטואוזיות הראוותנית, ‏מגלים סיפור פגום מאוד, שמאוד רוצה שתדברו עליו ותדונו בו ותפתחו עליו תאוריות ופרשנויות. ‏זה בולט במיוחד בסצינת הסיום של הסרט: סוף תמוה שמרוב ניסיון להיות רב משמעי ופתוח ‏לפרשנות, נראה כאילו הוא סותר את עצמו ולא ידע בעצמו מה הוא רוצה לומר.

אני לא יכול להגיד שלא נהניתי מ"בירדמן", כי אני במקרה בנאדם שדווקא מאוד נהנה מתעלולי קרקס קולנועיים מדהימים כמו הוואן-שוט הבלתי אפשרי הזה, וממודעות עצמית, וסצינות משוחקות היטב שלא באמת קשורות לשום דבר, והאופן שבו הסרט מזגזג – בלי אף קאט, כן? ‏‏– בין המציאות לבין העולם שבתוך הראש של הגיבור. אז כן, הסרט הוא לונה-פארק ‏לאינטלקטואלים. זה בסדר גמור להתפנק לפעמים עם גימיקים מהנים – אבל היה נחמד לעשות את ‏זה בלי הצביעות והזילזול המופגן בקולנוע "נמוך". אני לא רואה איך התרגיל של יצירת השוט ‏הבודד ב"בירדמן" הוא הישג יותר מרשים, חשוב או מעניין מעבודת האפקטים ‏המדהימה ב"כוכב ‏הקופים: השחר", למשל, אבל רק אחד משני הסרטים האלה מקבל ים מועמדויות לאוסקר. אמנות "גבוהה" היא לא האויב של אמנות "נמוכה". "בירדמן" הוא מאוד ‏מרשים, והוא עשה לי חשק לראות שוב את "הנוקמים".‏


פורסם במקור בוואלה