ביקורת: ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת

מה שקורה שכמערבבים את "דדפול 2" ו"סנאצ'" ושוכחים לשים נבל מפחיד.
שם רשמי
ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת
שם לועזי
Birds of Prey (And the Fantabulous Emancipation of One Harley Quinn)

נתחיל בהרגעה: "ציפורי הטרף" הוא לא "יחידת המתאבדים 2" למרות כמה וכמה נקודות דמיון. כן, הסרט משתמש בכתוביות צבעונית על המסך באסתטיקה שדומה לפוסטרים של אותו סרט מקולל, כן, הוא סרט שהוא לכאורה על קבוצת אנשים אבל שם דגש על הארלי קווין בתפקיד אנטי-גיבורה, כן, הפסקול שלו אקראי. אבל בניגוד לאותו בלגן אטומי, "ציפורי הטרף" הוא סרט קוהרנטי, מעניין, כיפי, מצחיק, עם אקשן נהדר ועם מינימום של משפטים מעוררי בחילה. ועכשיו שבניתי אמון בנוגע לסרט, אני אמשיך למשפט שאולי ייפגע באותו אמון אצל הרבה אנשים: "ציפורי טרף" הוא כן סוג של "דדפול 2". 

כמו "דדפול 2", "ציפורי טרף" הוא סיפור פיל גוד ארוז באריזת R מלאה בקללות, אלימות ושבירת קיר רביעי. "ציפורי טרף" הרבה פחות מטא מ"דדפול", אבל למי שקריינות אירונית של "אוי, רגע, אני מספרת את הסיפור הזה לא טוב" גורמת לו לעצבים או ששימוש תכוף בעצירת הפריים כדי להכניס מידע כמו שמות ומוטיבציות מעורר בו סלידה – כנראה שהסרט לא ממש בשבילו. עוד אנשים שהסרט לא בשבילם: אנשים שמיזאנדריה לא באה להם בטוב (לא שהסרט ממש שונא גברים באופן מיוחד, כי כולם אנשים נוראיים בסרט, כמו שהוא לא טורח להראות איזו דמות גברית חיובית במיוחד), אנשים שלא סובלים את הארלי קווין, אנשים שיש להם הגדרה מאוד ספציפית לגבי מה סרט גיבורי על/קומיקס צריך להיות, אנשים שמתעקשים שיש דבר כזה חוקי פיזיקה ואי אפשר לשרוד כל דבר רק כי אתה הגיבור של הסרט, אנשים ש"איזה צירוף מקרים" לא תופס אצלם כתירוץ טוב לנוחות תסריטאית, אנשים ששונאים צבעים.  אנשים שכן כדאי להם לבדוק את הסרט דווקא: אנשים שאוהבים את "סנאצ'" (או סרטי גאי ריצ'י באותו הסגנון). 

כי כמו אותו סרט פשע של גאי ריצ'י, גם "ציפורי הטרף" מתחיל בקריינות שמנסה לספר סיפור ארוך (שמתחיל בכך שהארלי קווין נזרקה על ידי הג'וקר ומנסה להגדיר את עצמה מחדש), מציג שלל דמויות עם אג'נדות שונות מקבוצות שונות שלא ברור במי מהן ניתן לבטוח ובמה, וכמו אותו סרט – כולם רודפים אחרי יהלום בשלב כזה או אחר. זה, יש לציין, די אדיר. 

כי אם לכאורה הייתי אמור לקבל את מנת קומדית הגנגסטרים שלי מ"הג'נטלמנים", מסתבר ש"ציפורי הטרף" מציג משהו שהוא יותר ריצ'י מריצ'י – עם ציטוטים נהדרים, הסתבכויות, דמויות שצצות במספר מקומות, אנשים אלימים, הרבה קללות וכיף חיים אחד גדול. וכל זמן ש"ציפורי טרף" נצמד לסגנון הזה, זה נהדר – אנחנו מגלים סוף סוף צד של גותהאם שעד כה הוזנח (במידה מסוימת) בכל סרטי האביר האפל. מרגו רובי מצליחה להמריא לשחקים כהארלי קווין בצורה ש"יחידת המתאבדים" לא נתנה לה (אולי זה עוזר שיש לסרט במאית שלא עסוקה בלהתמקד בציצים שלה), וגם שאר השחקנים מוצלחים, כאשר האהובות עליי היו מרי אליזבת' ווינסטד כרוצחת מסתורית שגורמת להתקף לב קל כשנזכרים שזו רמונה מ"סקוט פילגרים", ורוזי פרז, שעושה תפקיד קלישאתי בצורה חיננית. בנוסף אליהן, יואן מקגרגור, אחד השחקנים האהובים עליי, בהחלט שם. כלומר, אוקיי, הוא כיפי ובסך הכל תמיד נחמד לראות את יואן אבל אני אהיה הראשון להודות שזה לא אחד מתפקידיו הגדולים בשום צורה ודרך. 

מה שכל כך כיף ב"ציפורי טרף" בשלב הזה הוא שזה בדיוק סוג הסרטים שתמיד רציתי לראות: סרטים שמשתמשים בעולם גיבורי העל בשביל לספר שאינו של גיבורי על ואינו מז'אנר גיבורי העל. ובעוד ש"קומדיה רומנטית בעולם גיבורי העל" נשמע יותר כמו מערכון, "ציפורי" מצליח לגרום לקומדית הפשע בעולם גיבורי העל להיות סרט מעולה. או,  כזה, חצי סרט מעולה. 

כי לצערנו, זה לא ממש מחזיק ועד סוף הסרט הוא ממצה את עלילת הפשע הגנגסטרית וחוזר לאזורי גיבורי העל המוכר והטוב. גם פה יש חדשות טובות והן שגם כסרט גיבורי על, "ציפורי טרף" מציג כמה מסצנות האקשן הטובות שנראו בזמן האחרון על המסך הגדול וביחד עם הצילום הצבעוני והקופצני זה יוצא נהדר. 

עוד דבר שצד סרט גיבורי העל של הסיפור מדגיש הוא הפוליטיקה של הסרט, דבר שאני מניח שהסרט לא יצליח (ולא נראה שהוא ממש מנסה) לברוח ממנו ושמידת ההנאה שלך ממנו תלויה באיזה צד של המפה אתה נופל. אנשים ששונאים כל דבר שמריח מ"פמיניזם" כנראה יצעקו עליו ומכיוון שאי אפשר לעשות סרט פמיניסטי מושלם, אני מניח שיהיו גם פמיניסטיות שיבקרו החלטות כאלה ואחרות שלו, אבל נראה לי שיש גם הרבה מה לאהוב בו, למי שבעניין. אם "וונדר וומן" היה להיט כי הוא היה בית ספר להעצמה נשית, "ציפורי טרף" לוקח כיוון שונה ומציג דמויות "מחוספסות" שמה שהופך אותן למודל לחיקוי זה לא אישיותן נטולת הרבב אלא הקשר שלהן אחת לשנייה והתמיכה שהן מציעות.

אם יש חולשה לחלק הגיבורי על, זה שהוא באמת פשוט סרט גיבורי על סטנדרטי. כל מורכבות, חספוס, שאלות של "מי עובד עבור מי" ועניין נעלם ומוחלף ב"הטובים טובות והרעים רעים" ועלילה שאפשר לנחש מתחילתה ועד סופה.

בין הבימוי המוצלח להופעות הכיפיות, כיף מאוד עם "ציפורי הטרף", אבל בכל זאת הוא לא סרט עצום. הוא מהנה, הוא מומלץ, יש בו מלא דברים מגניבים, כל הצד הטכני שלו נהדר, אבל הוא מפספס במה שחשוב ועליו דיברתי עוד מקודם – בנבל. בשביל שסרט שכזה ממש ייפול למקום ויתרומם צריך נבל שהוא מליגת העל. שאנשים יזכרו, יצטטו, יפחדו, יכבדו – ויואן מקגרגור… לא עושה את זה. הוא לא נחמד, אין ספק, אבל בואו נהיה רציניים – זה יואן מקגרגור, אחד האנשים עם הפרצופים הכי חמודים עלי אדמות. גם כשהוא מדבר על כריתת הפנים של מישהו, זה חביב, איכשהו. וכשהוא מאיים בפגיעה חמורה בחלקי הגוף, לוקח זמן להבין שזה איום. זה לא שמקגרגור לא יודע לשחק שמוקים, וזה לא שלא כיף איתו בסך הכל – אבל כשרואים אותו קשה להאמין שמדובר במישהו שהוא באמת רשע מרושע, ותפקיד הנבל שאותו הוא לקח דורש מישהו שיודע לעשות את זה. 

בלי נבל שייקח את הסרט לשלב הבא, הסרט נופל על הגיבורות שלו. זה לא ממש בעיה – הן בקלות מרימות את הסרט והופכות אותו לשווה לצפייה לכל מי שרוצה משהו שונה מסרטי גיבורי העל הרגילים, וכל מי שסתם רוצה ללכת לקולנוע וליהנות – אבל הן מתקשות להפוך אותו לצפיית חובה.