ביקורת: האלמנה השחורה

במכלול הגדול של היקום הקולנועי של מארוול, "האלמנה השחורה" הוא די מיותר. ובכל זאת, הוא לא רע בכלל.
שם רשמי
האלמנה השחורה
שם לועזי
Black Widow

קשה לומר שאני מגדיר עצמי כחובב מארוול כבד, ולמרות זאת השתדלתי לראות את הסרטים כולם בקולנוע (וכשהחברים שלי לא מעפנים, אז תמיד בסופ"ש הראשון) – כי כל מי שאינו חלק מהשיח מוצא עצמו מחוץ למסיבה השווה בעיר.

ייתכן שאלה הדחיות המרובות שלו, אולי השחרור המקביל בסטרימינג או פשוט העובדה שהוא מתרחש כדקה אחרי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מ-2016 (פרט טריוויה מעניין: הוא יצא לפני חמש שנים!) – אבל שום דבר מתוך "האלמנה השחורה" לא זועק "מסיבה שווה", בטח לא הכי שווה בעיר. אתם יכולים לצפות בו באיחור או כשאתם עומדים על הראש (אם זה הקטע שלכם) או לא לצפות בו בכלל, וכנראה לא תרגישו שפספסתם משהו. "האלמנה השחורה" הוא אנקדוטה שקרתה לדמות אחת בנקודת זמן אחת, וככזה אין בו שום דבר מיוחד, משמעותי או גדול מהחיים. פילר, אם תרצו.

אבל פילר ממש ממש נחמד.

הסרט נפתח כמו מה שנראה כמו הפרק האחרון של "האמריקאים" (אני מניח, לא באמת ראיתי "האמריקאים"): סיפור הכיסוי של מרגלים סובייטים באוהיו של 1995 נחשף; ה"אבא" (דיוויד הארבור, "דברים מוזרים") וה"אימא" (רייצ'ל וייז, "המועדפת") לוקחים את שתי ה"בנות" שלהם ובורחים מהרשויות במסגרת סיקוונס אקשן מוצלח והרסני – ומייד אחריו קרדיטים על רקע קאבר ששוחט את "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה (ספציפית, האחד הזה), כי חס וחלילה שמארוול יעשו שני דברים טובים ברצף.

בלי שמציבים בפניהן כל ברירה, שתי הבנות המסכנות לומדות להיות מכונות מלחמה תחת מרותו של ארגון צללים זדוני (איפה כל ארגוני הצללים הנחמדים? למה אף אחד לא נחטף כדי להיות מכונת ליטופי כלבים?). הצעירה, ילנה (פלורנס פיו, "נשים קטנות", "מידסומאר"), עבדה למען אותו ארגון עד בריחתה. לבדה בעולם, מאתרת ילנה את אחותה הגדולה שהדפיסה כרטיס יציאה שנים לפניה ולא חזרה, וטיפחה את עצמה בינתיים בתור חברה מן המניין בצוות "הנוקמים". אומנם אותה אחות מפורסמת עסוקה בבריחה מהרשויות בגלל מה שזה לא היה שקרה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (טוני סטארק היה בעד העבדות וקפטן אמריקה היה נגד? אני מצטער, חלפו חמש שנים, אני בקושי זוכר מה אכלתי הבוקר) אבל היי, אם מישהי מסוגלת לשמור על פרופיל נמוך ובמקביל לעזור בהפלתו של ארגון סובייטי זדוני, זו נטשה רומנוף.

אחרי באנטר קצר שמבסס מה הם בדיוק אותם יחסים עם האחות שנטשה לא הזכירה אף פעם, יוצאות השתיים למסע חובק עולם (טוב, בעיקר מזרח אירופה) וארוך (פחות מיום) כדי להשמיד את אלו שמנעו מהן חיים רגילים – וכדי לעשות זאת, הן זקוקות לעזרה מצד המרגלים שגידלו אותן.

שנים ביקשו והתחננו המעריצים לסרט סולו של האלמנה השחורה, ובאיחור ממש לא אופנתי (ויש שיגידו חצוף לאור אירועי "סוף המשחק"), בשעה טובה קיבלנו אחד. פן חיובי באיחור הזה הוא שהצופים בשלב הזה לפחות מכירים את הדמות די טוב, והסרט לא מתעכב על להסביר מי היא ומה ההיסטוריה שלה.

סקרלט ג'והנסון בתפקידהּ האייקוני נהדרת כהרגלה, ומזכירה לא פעם מדוע ניצבת מולנו אחת מכוכבות האקשן הטובות בסביבה. רומנוף גרסת ג'והנסון יודעת להרביץ, לקפוץ, לבעוט ולעשות נחיתת גיבורי-על יותר טוב מכולם. אולם באותה נשימה אני מוכרח למסור לה את התנצלותי הכנה, משום שהכוכבת האמיתית פה היא בכלל ילנה. לא שזה אמור להפתיע, כן? הרי מי מביא את פלורנס פיו לסרט ולא מצפה שהיא תגנוב את אור הזרקורים? ילנה, על אף שיש לה כל זכות להיות כזו, לא הפכה לאדם מריר שמקנא באחות המצליחה שעזבה אותה, אותה אחות שאפילו לא הרימה טלפון או שלחה מסרים מקודדים בטלוויזיה. לא, לא. ילנה היא צעירה נחמדה, פגועה (בצדק) ובעלת חוש הומור סרקסטי, אישיות כובשת וארסנל כמעט לא חוקי של בדיחות על חשבון אחותה, כמו שרק אחות קטנה יודעת לעשות (גם אם אין ביניהן קשר דם).

בתור 98.8% סובייטי (לפי בדיקת DNA שעשיתי פעם), הגחכה לא פרופורציונלית של העם הסובייטי הייתה החשש העיקרי שלי לפני הצפייה בסרט, כי אם יש דבר אחד שהוליווד טובה בו זה לצייר את העם הרוסי כחבורת מטורללים שותי וודקה שאוהבים אלימוֹת ומדברים רק באנגלית עם מבטא כבד – וחבורת מטורללים שותי וודקה שאוהבים אלימות ומדברים בעיקר באנגלית עם מבטא כבד זה מה שקיבלנו; אבל אני סולח, משום שפלורנס פיו וגם ההורים, דיוויד הארבור ורייצ'ל וייז, מזריקים אל הסטריאוטיפים שנכתבו עבורם רגשות שהם לא מפחדים להפגין ולדבר עליהם. טוב, על מי אני עובד – אני סולח כי הם כולם ממש, אבל ממש, מצחיקים.

את המסר אודות מהותהּ של משפחה אמיתית ודאי הרחתם עוד מהטריילרים, ובימים שבהם המושג "משפחה" נשחק בגלל מם מעיק של "מהיר ועצבני", נחמד להיתקל בסרט שלא לוקח את הקונספט ברצינות תהומית. המשפחה-לא-משפחה של רומנוף מורכבת מאנשים שחסרים להם בורג או שניים (ובמקרה של דיוויד הארבור, ארגז כלים), ובכל זאת ניכר שהם אוהבים אחד את השני, והם עושים זאת בלי נאומים חוצבי לב על החשיבות של כל אחד בחיי השני; בכל זאת, הם לא נפגשו מזה שנים רבות. שיתוף הפעולה בין ארבעתם הוא שמרכיב את הכיף הגדול של הסרט, ואם אהבתם את "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" אתם צפויים לאהוב את 20 הדקות האחרונות של "האלמנה השחורה". זו ודאי לא ההשוואה שציפיתם לה אבל אני עומד מאחוריה.

כדי שחלילה לא ישתמע שהסרט מושלם, אזכיר ש"האלמנה השחורה" הוא עדיין סרט של מארוול, וככזה החורים העלילתיים שבו גדולים כמו הבור בסוקוביה. אם קיוויתם לסצנות קרב מפעימות צפויה לכם אכזבה, כי האקשן הוא מארוולי לטוב ולרע (בעיקר לרע), עם יותר מדי קאטים שמפריעים לרצף של קרבות האחד-על-אחד (אבל האפקטים? וואו). מעבר לכך, לא ברור מדוע האורך פה מתעקש לעמוד על 134 דקות בסיפור שמחזיק, בלחץ, שעה וחצי.

למרות זאת "האלמנה השחורה" הוא אחד מסרטי הסולו היותר חביבים שיש למארוול להציע, והוא מוצלח בהרבה מהניסיון הראשון (והמשמים) של מארוול לסרט סולו של גיבורה. הוא כנראה לא ייכנס לפנתיאון של מארוול, אבל הופתעתי לגלות כמה לב יש בתוצר המהונדס הזה שהוא אינו פרויקט החלומות של איש מהמעורבים בו (נו, מלבד סקרלט ג'והנסון). אומנם הסרט נכנס אל חיינו מספר שנים מאוחר מדי (בערך חמש), אבל רגע לפני שמארוול מעלים ארבעה עשר הילוכים עם התכניות המפחידות שלהם למולטיוורס, כנראה שנתגעגע לסרטים קטנים ופילריים (עד כמה ש"קטן" ו"פילרי" יכול לתאר סרט שעלה 200 מיליון דולר) דוגמת "האלמנה השחורה".