אני עומד להשמיע סופרלטיב חד משמעי: "ברבור שחור" הוא סרט האימה של השנה!
מה אתם אומרים, יצטטו אותי על הפוסטר? אני בספק. העובדה ש"ברבור שחור" הוא סרט אימה מושמטת באופן נוח מהפוסטר של הסרט, מרוב הראיונות והכתבות העוסקים בו, ובאופן יותר תמוה, גם מרוב הביקורות שקראתי עליו. רבים אומרים שהוא סרט מופלא, סוחף, יצירת מופת, חוויה עוצרת נשימה, נטלי פורטמן מגישה את הופעת חייה. אבל לא כותבים שזה סרט אימה. אולי מתוך ההנחה שזה לא יכול להיות סרט אימה, משום שזה סרט טוב, וסרטי אימה הם תמיד ג'אנק.
גם אני נורא רציתי לכתוב שזה סרט מופלא, סוחף, יצירת מופת, חוויה עוצרת נשימה, נטלי פורטמן מגישה את הופעת חייה. הסרט הזה נמצא קרוב לראש הרשימה של הסרטים שאני הכי מחכה להם כבר שנתיים, ואני אפילו לא אוהב בלט. ואני לא פה כדי להגיד לכם שזאת היתה נפילה. כן, "ברבור שחור" הוא סרט טוב, אבל הוא סרט טוב למרות הרבה מכשולים שהוא מעמיס על עצמו, ועם הרבה כוכביות. במילים אחרות, זה סרט אימה די מופלא, סוחף למדי, יצירת מופת בתחומים מסוימים, חוויה עוצרת נשימה לרגעים. נטלי פורטמן באמת מגישה את הופעת חייה, עם זה אין לי ויכוח.
נטלי פורטמן מגלמת בלרינה בשם נינה, והייתי קורא לזה סתם צירוף מקרים אלמלא היה ידוע שהבמאי הוא דובר עברית במידה כלשהי. הבלרינה נינה (מבנימינה?) היא עכברונית קטנטנה, חסרת בטחון ואובססיבית לחלוטין לנושא הבלט. היא גרה עם אמה (ברברה הרשי), בלרינה לשעבר בעצמה, שלא הצליחה להפוך לכוכבת לפני שנאלצה לרדת מהבמה. ונחושה בדעתה להגשים את החלום דרך הבת שלה. לשם כך היא שולטת בחיים של הבת כאילו היא היתה בת ארבע.
מנהל הלהקה של נינה הוא תומס לירוי (וינסנט קאסל) החלאתי למראה, שמחליט לפתוח את העונה הבאה עם "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, ה-"Yesterday" של עולם הבלט. נינה מועמדת לתפקיד הראשי – דבר שממלא אותה כל כך הרבה אושר שהיא כמעט מצפצפת. התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים" הוא כפול: הברבור הלבן, דמות צחה ובתולית שנינה יכולה לעשות בעיניים עצומות, והברבור השחור – אפלה, מפתה ויצרית, כלומר כל מה שלנינה אין שמץ של מושג בו. היה לה קל יותר לגלם את אטילה ההוני.
אני מבין בבלט פחות מכפי שאני מבין בבישול אינדונזי, ואין לי מושג איך להבדיל בין בלט "טוב" ל"רע". אני כן מעריך את העובדה שקטעי המחול בסרט מצולמים כולם מזויית הראיה של הרקדנים, ולא של הקהל; במקום לשים מצלמה באמצע שורה 6 של האולם ולצלם את המחול כפי שהצופים רואים אותו, המצלמה מסתובבת על הבמה ומראה מקרוב את הרקדנים שמזיעים וסובלים על כל תנועה. אבל באמת שלא הצלחתי להבחין בהבדלים בין קטעי הריקוד שעליהם נינה מקבלת מחמאות – "בראבו! זה היה מושלם! הידד!" ובין הניסיונות הכושלים שלה לעשות ברבור שחור, שעליהם היא סופגת "זה היה נורא! תתביישי לך!".
והיא משתדלת. היא מאוד משתדלת. היא מוכנה לעשות הכל ולהקריב הכל כדי לקבל את התפקיד. היא כל כך אובססיבית שזה מפחיד, ומרוב אובססיה, דברים מוזרים מתחילים לקרות. נינה מגלה דברים מוזרים בגוף שלה. היא רואה דברים שלא אמורים להיות שם. השתקפויות במראה לא תמיד מתנהגות באופן המצופה מהן. בהתחלה זה מטריד. אחר כך זה מפחיד.
וכאן דארן ארונופסקי, הבמאי, נכנס לתמונה ומתחיל לעשות הכל כדי להיכנס לכם מתחת לעור. אין אף סצינה כדי לנוח ולהירגע. אם משהו מטריד לא קורה, משהו מטריד נדמה כאילו הוא עומד לקרות. כשהגיבורה בסרט הזה דוקרת אצבע, זה כואב לקהל הרבה יותר מעשרות פצעי יריה וקטיעות גפיים בסרטים אחרים. הביזאריות מצולמת מעולה ומגיעה ממקומות בלתי צפויים: רוב הסרט מצולם – כמו הסרט הקודם של ארונופסקי, "המתאבק" – באופן שבו מצולמים סרטים על אנשי צווארון כחול קשי יום. ריאליסטי, מצלמת כתף, רועד. דווקא לתוך העולם המציאותי הזה נכנסים אלמנטיים שעל גבול הפנטזיה, בלי לשבור את הלוק המציאותי. במילים אחרות: האפקטים מעולים.
ההטרדה השיטתית הזאת של הקהל היתה יכולה להיות יותר טובה אילו ארונופסקי לא היה מחליט לשים את העדינות בצד, ובמקום להקריפ, להבהיל. כמעט כל אירוע חריג מלווה ב"בום!" תזמורתי מהרמקולים. אתם יודעים, כמו בכל סצינה מפחידה בכל סרט אימה נוסחתי. זה מבהיל, כן – האינסטינקט האנושי מחייב אותי להיבהל מקולות רמים – אבל זה נורא מיותר. במקום לתת לנו לתהות אם באמת ראינו את מה שנדמה לנו שראינו עכשיו, ולתת לחריגות הקטנות האלה מהנורמליות להצטבר ולהטריד, הסרט צועק "היי!!! תסתכלו! משהו נורא נורא מוזר קרה עכשיו! מפחיד, לא?!?!?!". הבומים האלה מבהירים שיותר משארונופסקי רוצה לחקור את נפתולי הנפש האובססיבית, הוא רוצה להפחיד אתכם. השיא הגיע בסצינה אחת שבה, בעוד נינה משוטטת במסדרון אפל כלשהו, נשמע אחד מהבומים האלה בזמן שדמות אפלה חוצה את קדמת המסך מצד לצד. אפילו הבמאים של זבלוני האימה הכי נחותים כבר מובכים להשתמש בקלישאה הזאת, אבל ארונופסקי משתמש בה בכל זאת – אולי משום שהוא יודע שהסבתות שוחרות האוסקרים שבקהל ייבהלו עד עמקי נשמתן, משום שהן מעולם לא ראו סרט אימה.
אז זה סרט אימה. אוקיי, מותר. לא אני אגיד לארונופסקי איזה סרט הוא צריך לעשות, ובתחום שלו, כאמור, הטריקים, הגימיקים והמוזריות שלו עובדים מעולה. אבל הנה השאלה הקשה יותר.
האם "ברבור שחור" היה סרט טוב גם בלי הטריקים האלה?
תשובה: לא.
התסריט הבסיסי של הסרט פשוט לא מאוד טוב. יש בו מעט מאוד דמויות, שכולן, במידה זו או אחרת, קלישאות. היחסים בין הרקדניות הן קלישאה. הכוריאוגרף שמנסה לשכב עם כל כוכבת ראשית הוא קלישאה. האם האיומה, הדוחפת והדורסת, היא קלישאה. הטקסטים כתובים בשפה שבה אנשים מדברים בסרטים, ולא בשפה שבה אנשים מדברים באמת. אנשים מספרים אחד לשני דברים שהם כבר יודעים. והכי חשוב: בתור סרט מתח – אם אפשר לקרוא לו כך – הסרט דל במסתורין. למרות כל הטירוף, אין פה הרגשה של "מה לכל הרוחות קורה כאן?!" – משום שדי ברור, כבר מהרגעים הראשונים מה קורה כאן, ואיך זה ייגמר.
אז לא. לא יצירת מופת, מבחינתי. זה סרט עשוי טוב, מצולם טוב, עם רעיונות טובים. כל הכבוד לבמאי,
וכל הכבוד לשחקנית, שהשקיעה והתאמנה בבלט שנה בשביל התפקיד, וכל זה. אבל זה הסרט של
דארן ארונופסקי ושל נטלי פורטמן, ולא של הבלרינה נינה, יותר מופע לוליינות, תראו-כמה-אנחנו-מוכשרים, מאשר סיפור ללכת לאיבוד בו. יופי של טכניקה, לא הרבה אישיות. אולי בגלל זה אני לא אוהב בלט.
כמי שאוהבת סרטי בלט (למה אוהבת? חולה עליהם)
התאכזבתי (עוד לפני הביקורת) לשמוע שזה בכלל לא "סרט בלט"![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
(אם כי, למען האמת, הייתה לי תחושה שזה המצב, כי ליהקו לתפקיד הראשי שחקנית שאינה רקדנית, ואע"פ שמשתמשים בכפילים בד"כ לא מקובל לעשות זאת לשחקנים ראשיים ממש; מעדיפים ללהק רקדנים אמיתיים). "סרטי בלט" זו סוגה די מקופחת ולרוב נישתית מאוד (ברור למה) אבל קיוויתי שאולי סוף סוף יש "סרט בלט" שמצליח לקלוע לקהל הרחב. נו, אז לא בלט; עם זה כבר השלמתי, ואמרתי לעצמי שאצפה בו בכל זאת, כי הוא קשור לבלט, כי אומרים שהוא טוב, ונטלי היא אחלה (ומשלנו וכו'… ![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
) אבל אימה? אימה?! למה? אני שונאת סרטי אימה. אוף! עכשיו אני בהתלבטות: לראות ואולי ליהנות? או לראות ולגלות שזה רק מקלקל לי את חדוות הבלט? מצוקה. עד כמה זה מגעיל? מבהיל? מבחיל?
נ.ב.
יא, יש תצוגה מקדימה! הידד!
אל תדאגי
זה לגמרי סרט בלט.
בשבילי זאת היתה האכזבה. ציפיתי לסרט שמשתמש בבלט כדי לייצג מצבים גדולים יותר, אבל בתכלס – הסרט כולו עוסק במצוקה ובלחץ שנמצאת תחתיו רקדנית בתפקיד ראשי, ובתופעות הלוואי של הלחץ הזה.
אלה מצבים גדולים ורלוונטיים להרבה מאיתנו
אם הבנתי נכון את הסרט, הוא עוסק במרדף אחרי שלמות באשר היא, ובמה שאנחנו מוכנים לעשות בשביל להשיג שלמות, בשביל להגשים ציפיות ואת החלומות בשביל ההורים שלנו וכו'…
איזה סרט קריפי! (וגם אני בין המסתייגים מהביקורת)
בסופו של דבר לא הלכתי לקולנוע, לא יצא. אבל המחיר של הבלו-ריי ירד לאחרונה, אז הזמנתי אותו יחד עם מארז סקוט פילגרים ושות' בשבוע שעבר. היום הגיע בדואר ומיהרתי לצפות ולראות סוף סוף הכצעקתה. תשובה לתהייה של עצמי: לא, זה לא "סרט בלט". כלומר, עולם הבלט נוכח בסרט; אבל הבלט הוא לא המטרה, הוא רק האמצעי, ובניגוד לנהוג בסרטי בלט, אין סצינות ריקודים ארוכות והן גם לא מצולמות כדי שנתענג על הריקוד, כנהוג. אפשר לראות בו סרט שמספר על חייה הקשים של פרימה בלרינה – ההקרבה הפיזית, היריבות, הטוטאליות, הקריירה הקצרה בשנים, המחליפה שכבר נושפת בעורפך, מנהל הלהקה הקשוח ועוד – אבל צפיתי בלא מעט סרטי בלט, וזה ממש לא נראה כך משום בחינה שהיא. החפירות הפנימיות אל נפשה המתייסרת / מתחרפנת של הפרימה בלרינה זה לא משהו שרואים בכל סרט (המממ… בעצם… "הנעליים האדומות"; אבל שם זה לגמרי אחרת).
עם הביקורת לא הסכמתי ברובה (אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה) – דבר ראשון, אני לא חושבת שזו ממש "אימה"; פורטמן הגדירה את זה (בריאיון) כ"מותחן פסיכולוגי" וזה נראה לי הרבה יותר מתאים. לא יודעת אם זה היה יותר מאיים או מותח, בעיניי זה היה גם "בררר" וגם "בעעע" לסירוגין.![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
פרנויה / סכיזופרניה / הזיות – הבנתי, אבל דם ועור ואיכס (שגרם לי להצטמרר ולהסתיר את הפנים עם היד) – לא לזה ציפיתי. זה היה מטריד ביותר. בגדול אפשר לומר שנהניתי מהסצינות של הבלט ולא אהבתי במיוחד את השאר (אני לא מתחברת לז'אנר, אז זה לא ממש מפתיע). אני לא יכולה לומר שלא אהבתי, ומצד שני אני גם לא יכולה לומר שאהבתי; בוא נסכם שהיה מעניין. ![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני לא חושבת שהדמויות היו קלישאיות. כחובבת בלט וכאוהדת מושבעת של סרטי ריקוד בכלל ובלט בפרט, לא ראיתי שום דבר דומה לזה. אם כבר, ה"קלישאה" העיקרית של מנהל הלהקה היא שהוא קשוח, תובעני וצועק על הרקדניות שהוא מצפה ליותר. בלהקת בלט לא רקדתי (לצערי… אני ממש לא רקדנית) אבל כל מי שעבד פעם עם "במאי" במובן הרחב של המילה (גם מנצח מקהלה זה נחשב) מכיר את זה. זו לא קלישאה, זו פשוט מציאות נפוצה. כמו כן ציינו אחרים, ובצדק, שאנחנו רואים את הדמויות דרך העיניים של נינה, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליהן זה שהן רואות את המציאות ללא כחל וסרק.
אני גם ממש לא חושבת שהסרט "דל במסתורין" או ברור. כשהאחיזה במציאות של נינה מתערערת, גם שלי התערערה, וברוב המקרים לא ידעתי להבדיל בין מציאות ודמיון, וממש לא ידעתי איך זה ייגמר (חשבתי דווקא על סוף קצת אחר, קלישאתי יותר, ושמחתי שלא השתמשו בו). עם הטקסטים בסרט לא הייתה לי בעיה מיוחדת לכאן או לכאן, והבומים לא הפריעו לי (אני אפילו לא בטוחה שאני יודעת במה מדובר; הייתי ממש שקועה בסרט, אפילו בתנאי צפייה ביתית, באור, אוכלת פופקורן על הספה).
שאפו לנטלי פורטמן שעבדה בסטודיו שנה(!) כדי להתכונן לתפקיד, וגם ירדה 10 ק"ג (וזה לא שהיה לה הרבה מאיפה להוריד…). לו לא ידעתי שמדובר בשחקנית ולא ברקדנית אני לא חושבת שהייתי חושדת בכלל. הבנתי שגם מילה קוניס התכוננה באופן דומה, אבל היא בתפקיד משני יותר, אז זה מורגש פחות. פורטמן הייתה רוב הסרט בפרצוף מלא אימה עם גבות מכווצות ושפת גוף של מישהי שמפחדת מהצל של עצמה, אבל כשהדמות התפתחה היא הראתה שהיא לא רק יודעת לשחק מצוין רקדנית, היא פשוט יודעת לשחק מצוין. אוסקר מהמוצדקים.![!אוסקר!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_oscar.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_oscar.gif" alt="" width="" height="" />)
אגב, תיקון לביקורת: שם מנהל הלהקה אינו "תומס לירוי"; זה שם צרפתי, הוגים אותו משהו כמו Toma Lerwa "תומא" במלרע, וה-e בשם המשפחה היא משהו בין e ל-o כמדומני; אני לא מבינה בצרפתית, פשוט שמעתי את השחקן הוגה את שם הדמות, והוא צרפתי, כידוע (כל הסרט חיכיתי לראות אם הוא יקלל בצרפתית, ולא התאכזבתי!). שם המשפחה לא מוזכר בסרט, אבל דווקא השם הפרטי כן, והרקדניות אכן קוראות לו "תומא" ולא "תומס". לשם המשפחה ניתן להאזין בקישור: http://www.forvo.com/word/leroy/#fr
מעניין שחשבת על "נעליים אדומות"
בהקשר לסרט הזה, גם יאיר רווה מצא קשר ישיר בניהם (לטענתו ברבור שחור אף הושפע ישירות מנעליים אדומות)
מעניין לקרוא:
http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=5822
לגבי כישורי הריקוד של פורטמן, בהודעה הזאת http://www.fisheye.co.il/movies/black_swan/?comNum=416000 של רד פיש, רואים הרבה מיקרים בסרט שהשחקנית הוחלפה ברקדנית בלט מקצועית, לכן קצת תמוה בעיני למה היא הייתה צריכה את השנה הזו של לימודי בלט, למה לא יכלו מראש להחליף אותה כל פעם שיש קטע ריקוד? (ניחוש שלי, לשעשות שינוי גופני מורגש עבור תפקיד, מאוד עוזר לזכות באוסקר)
למה מעניין? זה פשוט מתבקש...
כלומר, כשכתבתי את המשפט ההוא התכוונתי לומר שזה משהו שלא ראיתי, ואז פתאום קלטתי שזה לא ממש מדויק… אני חושבת שהרבה אנשים (למעט אלה שחרועים על סרטי בלט, כמובן) פשוט לא מכירים את "הנעליים האדומות" כי זו קלאסיקה ישנה מלפני עשרות שנים, בקצב איטי ועם קטעי בלט ארוכים להחריד (כבר לא עושים סרטים כאלה) ומי שלא אוהב את זה לא שורד את זה… אני אקרא את דבריו של רוה בהמשך, תודה על הקישור.
הקישור השני שלך לא עובד (הוא מקשר לדף הסרט אבל לא להודעה מסוימת) אבל אני יודעת שהייתה לה כפילה (זה ברור מאליו; הרי אי אפשר להכשיר פרימה בלרינה בשנה) וגם ראיתי בסרטוני מאחורי הקלעים איך זה נעשה; מן הסתם פורטמן לא יכולה לבצע אלמנטים מורכבים כמו סיבובים, קפיצות וכו', אבל את אלה מצלמים מרחוק אז חלק מהזמן אפילו לא צריך להחליף את הראש… אבל זה לא קשור לאוסקר – כדי לגלם רקדנית אמינה (דארן הודה שמדובר באמינות לקהל הרחב ולא לרקדנים, שהוא לא מנסה בכלל להוליך שולל) היא חייבת לנסות להתקשר למבנה פיזי של רקדנית כמה שאפשר, וגם היא עשתה עבודה מדהימה על הידיים, ומכיוון שהוא התמקד בעיקר בתקריבי פנים זה היה הכרחי. אנשים חושבים שבלט זה בעיקר הרגליים (קפיצות, פירואטים, שפגטים וכו') אבל זו לא פחות עבודה על הזרועות ועבודה לא קטנה בכלל; אני מצאתי את זרועותיה של פורטמן בסרט אמינות מאוד ומעוררות הערכה.
יש גישות שונות לצילום של סרטי ריקוד (או מקצועות ספורטיביים דומים): ללהק רקדנים אמיתיים שהם גם שחקנים טובים (קשה בליהוק, קל בצילומים); ללהק שחקנים שיודעים לרקוד, פחות או יותר, ולבנות את הכוריאוגרפיה בהתאם ליכולותיהם (כפי שנעשה עם ג'ניפר גריי ב"ריקוד מושחת" למשל); או לשלב בין השניים – ללהק שחקנים עם יכולות ריקוד מסוימות (הם גם יכולים לעבוד ולשפר אותן, כמובן) ולקחת להם כפילים לריקודים המורכבים.
הגישה השלישית רווחת מאוד ונעשתה במבחר סרטים וסדרות, בין היתר: פלאשדנס (לעתים באופן גס ונראה לעין), Ice Princess עם מישל טרכטנברג (לו לא ידעתי הייתי בטוחה שזו היא, זה נעשה ממש טוב), Make it or brake it (סדרה על מתעמלות אמריקניות שסיימה לאחרונה את עונתה השנייה, אני מקווה שלא האחרונה…). סרטים רבים משלבים בין הגישות, ומלהקים שחקנים ראשיים עם כפילים אבל שחקני משנה (שצריכים פחות לשחק ולא צריכים לשאת את הסרט על גבם) "אמיתיים" מהתחום (כפי שנעשה ב-Ice Princess למשל) או להפך – שחקנים ראשיים שהם דווקא מהתחום (הם הליהוק הקשה) ומסביבם שחקנים אמיתיים שלא צריכים להפגין הרבה ריקוד.
בסרט Center Stage (הראשון) השחקנית הראשית היא אמנדה שול, שהיא באמת רקדנית, והיא נושאת את משקל הסרט על גבה; שחקנית המשנה לצדה היא זואי סלנדה (אז עוד אלמונית, בסרט הבכורה שלה) והיא אכן לא רקדנית ויש לה כפילה (חשדתי בכך, לפי סגנון הצילום; שם לא הדביקו ראשים דיגיטלית) אבל יש לה רקע בריקוד והיא עוברת מסך כרקדנית. אבל אם אני משווה את זואי לעומת נטלי, נטלי לוקחת בהליכה. היא לא רק נראית רקדנית, היא באמת מפעילה את הגוף כמו רקדנית (עד כמה שהיא יכולה, כמובן) וזו רמת אמינות אחרת.
ולמרות כל הנאמר, וההשקעה הפיזית העצומה, אני חושבת שאת האוסקר היא קיבלה פשוט על משחק מעולה. הסיבה שלוהקה שחקנית לתפקיד הראשי (שהרבה יותר קל לצלם בו רקדנית) היא כדי להעביר איכות רגשית שמצריכה יכולות משחק גבוהות. אני לא חושבת שראיתי אי פעם סרט בלט (לכאורה) עם כ"כ הרבה תקריבי פנים. בסרט בלט אמיתי הבלט הוא המטרה, להראות את הריקוד; כאן הוא רק הכלי, הרקע. רוב "ברבור שחור" מתמקד במה עובר על נינה בפנים ולא רק בחוץ, ויש שם עולם רגשי שלם שנטלי מביעה בפניה, גם תוך כדי ריקוד (ממש לא פשוט) והיא עושה זאת נפלא ולכן הגיע לה אוסקר. לא כי היא שחקנית שנראית כמו רקדנית, אלא כי היא פשוט שחקנית מצוינת.
והנה סרט שבו סאמר גלאו היתה יכולה להיות ה-דבר
נטלי אמנם היתה מצוינת בברבור שחור, אבל איזה מטעמים שסאמר גלאו היתה יכולה לעשות מזה! היא בעצמה רקדנית והיא שחקנית מעולה.
~אנחה~
אבל באמת שנטלי היתה נפלאה בסרט הזה.
אפשר לומר דברים כאלה על כל דבר כמעט
אבל הבמאי רצה את פורטמן ואת קוניס (אפילו לא עשה להן אודישנים…) ומסתבר שהוא ונטלי מגלגלים את הרעיון לסרט עוד מאז שהיא הייתה בקולג'… (שמונה שנים עד שהסרט יצא).
לגבי כישרון המשחק של סאמר – בטרמינייטר עוד לא ראיתי אותה, רק באנג'ל, פיירפליי (+סרניטי) ובדולהאוס, ולא נפלתי ממנו, במיוחד לא בדולהאוס, שם היא הייתה ממש מאכזבת לדעתי. אני ממש לא משוכנעת שהיא הייתה עושה מטעמים מהתפקיד. אם זה היה דומה למה שהיא עשתה עם ריבר, הייתי מתאכזבת מאוד וזה היה הורס את הסרט לדעתי.
אני מחזיקה מסאמר גלאו יותר כשחקנית
אבל קשה לי לדמיין אותה בתפקיד הזה. הדמויות שלה עד עכשיו היו מוזרות, פגומות, וקצת לא אנושיות. זה ממש מתאים לחלק מהתפקידים שלה (היא מעולה בטרמינייטור, במיוחד באופן שבו היא מעבירה את ההתעוררות של הדמות שלה למשהו שהוא לא אנושיות, אבל בהחלט אישיות), אבל אני לא חושבת שהיא מתאימה לשילוב של פגיעות, ילדותיות, ושאפתניות של נינה.
תראי אותה בפרק של אנג'ל על הבאלט.
ותני שוב הצצה לסריניטי בעניין הפגיעות והילדותיות.
ראיתי (יותר מפעם אחת) ואני עדיין לא מסכימה איתך.
(ל"ת)
זה יועד לאביגיל, לא לך :-)
(ל"ת)
ראיתי את שניהם ועדיין אני לא מסכימה
לשתי הדמויות המדוברות יש חוזק פנימי (למעשה זה כל הרעיון של ריבר) ואפילו הערעור הנפשי של ריבר טומן בחובו חוזק שאותו מעבירים הכתיבה והמשחק. לנינה אין את החוזק הזה – היא מישהי שהוחלשה כל כך שהיא מפחדת מהצד החזק של עצמה ותופסת אותו (ואת לילי, שמקבלת את הצד החזק שלה) בתור אויב. עוד לא ראיתי את גלאו משחקת פגיעות וחוסר תפקוד ברמה הזו, ואני לא בטוחה שהיא מסוגלת לעשות זאת.
מזמן לא ראיתי את הפרק ההוא
אבל אני ממש לא זוכרת שהיה לבלרינה ההיא חוזק בלי העזרה של אנג'ל ושות'.
חוזק לא נמדד רק בהתנגדות
אלא גם בכח עמידה. הבלרינה המדוברת עברה עינוי שלא יתואר במשך עשרות שנים, ועדיין היתה שפויה ושמרה על תפיסת העצמי שלה. היא מדברת לאנג'ל בגובה העיניים, ללא היסטריה או רגשניות, ובשליטה עצמית מרשימה. נינה, לעומתה, מתפרקת לרסיסים מול האתגר הקטן ביותר.
וואלה, נקודה טובה
(ל"ת)
זה נכון בעיקרון
וגם אני לא נפלתי מהיכולות של סאמר בדולהאוס – היא קצת כמו בראד פיט בקטע הזה – יש לה רק "משוגע" אחד.
אבל נינה היא דמות שפשוט תפורה עליה. והיא רקדנית. במקור, עם כל האימון מגיל צעיר שכרוך בכך. ובגלל שגם יצא לי לראות ממנה תצוגות משחק מאוד מרשימות – במיוחד בפרק עם הבאלט באנג'ל – אני לא יכולה שלא לחשוב כמה מוצלח זה היה לו היו מלהקים אותה.
מבינה אותך אבל חולקת על דעתך...
לדעתי נינה ממש לא תפורה עליה, והעובדה שהיא רקדנית לא מעלה ולא מורידה כי זו לא הנקודה כאן, זה לא "סרט בלט" והמטרה שלו לא הייתה להראות לצופים קטע בלט מרהיב בסופו (בשונה מ"סרטי בלט" של ממש). אין לי ספק שלו ארונופסקי היה מעוניין ללהק רקדנית הוא היה עושה אודישנים ומוצא רקדנית כזו או אחרת (יש רקדניות שיודעות לשחק, כידוע). אבל הוא רצה את נטלי, והתוצאות מדברות בעד עצמן.
צודקת.
זה לא סרט בלט, אז יכולות הריקוד פחות מהותיות. ועדיין. הייתי שמחה לראות את סאמר בתפקיד הזה :-)
אז עברנו למקום המתאים
"אף אחד לא הסתיר שהיתה לה כפילה" זה לא ממש מדויק. הנה הסיפור המלא:
http://www.youtube.com/watch?v=drS0XgRdlQc
ובתקציר –
דארן עצמו אמר שנטלי אחראית ל-80% משוטי הריקוד בסרט (העורך עצמו ספר אותם!). שרה ליין, הרקדנית, אומרת שמתוך השוטים של הגוף המלא, לא הקלוזאפים, היא אחראית ל-95%. היא גם מספרת שהמפיקים של הסרט התקשרו ודרשו ממנה לא להתראיין עד לאחר האוסקר. כלומר, כן היתה פה הסתרה.
במיוחד בסרטון מאחורי הקלעים של איך עשו את האפקטים.
תהיתי אם ידעת את זה כי אני זוכרת אותך מתייחסת לעבודה המדהימה שנטלי עשתה עם הגוף שלה. אבל מסתבר שזו לא ממש היתה היא.
החלפת הראש בסצינות הריקוד מופיעה בסרטוני מאחורי הקלעים
ואני זוכרת ריאיונות של נטלי פורטמן עצמה אומרת שהיא עבדה בעיקר על הידיים ועל הגוף אבל הריקודים עצמם לא שלה, אז זה לא מחדש כלום… זו לא הפעם הראשונה שמישהו שעבד בסרט מסתכסך עם ההפקה ויש כל מיני האשמות או מאבקים על קרדיט; הפוליטיקה הזו לא מעניינת אותי ואין לי שום כוונה לספור באחוזים מי יותר צודק, זה ממש לא משנה. בשום שלב לא חשבתי שהריקודים הם של נטלי או שהיא עושה פירואטים; היא לא רקדנית, היא שחקנית. אבל כל מה שאמרתי על הגוף שלה נשאר רלוונטי באותה המידה; בצילומי התקריב רואים כמה היא עבדה עליו.
אז אני אחפש שוב את תגובות הסופרלטיבים שלך
כי אני זוכרת שהתפעמת מכמה שהיא זזה כמו רקדנית וכמה שהגוף שלה היה אמין בתור גוף של רקדנית לאור זה שהיא בכלל לא רקדנית. אבל אולי הזיכרון מתעתע בי, בהחלט יכול להיות. כבר אין לי זיכרון מופתי של מחשב משוכלל לדאבוני. אני אפילו אשכרה צריכה לשם שינוי ללמוד טקסט כשאני משחקת. ~אנחה~
לא יודעת לאיזו תגובה את מתכוונת
אבל לטעמי "זזה כמו רקדנית" לא מתייחס לריקודים עצמם אלא לתנועות יומיומיות – הליכה, ישיבה, התכופפות. לאנשים שרוקדים יש תכונה ריקודית גם לתנועות האלה – יש להם שיווי משקל וחן שלאנשים מן הישוב לרוב אין. אולי זו היתה הכוונה של טריליאן?
כן, אני מסכימה לגבי זה
וגם חושבת שזו חלק מהכוונה של טריליאן לכל הפחות. כלומר, "לכל הפחות חלק מהכוונה"![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל לא לזה התכוונתי. אני זוכרת אותה מתפעלת מנטלי *כרקדנית*. אני פשוט לא מצליחה לאתר את התגובה/ות המדוברות. נראה לי שזה עלה קצת כשאני הזכרתי את סאמר גלאו שלדעתי היתה הרבה יותר מתאימה לתפקיד (למרות שאין ספק שנטלי עשתה עבודה מדהימה, כן?). אני אחפש תחת סאמר גלאו. אולי זה יניב תוצאות ![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
את לא צריכה לחפש, כל התגובות שלי הן כאן ממש מעל
וכן, כתבתי על המראה הפיזי שלה ועל החזקת הגוף שנראים מאוד אמינים בעיניי, אבל בשום שלב לא טענתי שהיא רקדה בעצמה, ולמעשה כתבתי גם אז שאני יודעת שהייתה לה כפילה לריקודים והתייחסתי לכך בהרחבה, אנא קראי את ההודעה הזו ממש כאן מעל (החל מהפסקה השנייה):
http://www.fisheye.co.il/black_swan/?comNum=437963#li-comment-437963
תודה
כבר כמעט התחרפנתי עם מנגנון החיפוש באתר
שלא ממש מתפקד יותר, כך נראה.
הנה מה שכתבת שבעיקר תפס אותי: היא לא רק נראית רקדנית, היא באמת מפעילה את הגוף כמו רקדנית (עד כמה שהיא יכולה, כמובן) וזו רמת אמינות אחרת". איפה את מתכוונת שהיא "מפעילה את הגוף כמו רקדנית"? כי אישית מהיכרות של לא מעט רקדניות, אני לא זוכרת ששמתי לב במיוחד לתנועות יומיומיות מאוד יוצאות דופן (האמת, לעומק אני מכירה בעיקר רקדן אחד. את חושבת שיש הבדל עקרוני בין איך רקדנים זזים בהתאם למין שלהם? שואלת ברצינות, לא ציניות). אז אם תוכלי לפרט למה התייחסת כשכתבת "גוף", אני אשמח לשמוע.
מיקה, כבר הבהרתי בדיוק את כוונתי בהודעה שקישרתי אליה
כפי שכתוב גם בסרטון עצמו שאת קישרת אליו, צילומי התקריב הם ברובם הגדול של נטלי. לא כל הסצינות הפיזיות הן של ריקוד ממש. למשל, כשרואים אותה עומדת ליד הבר, מתאמנת על החזקת הזרועות וכו' זו היא, לא הכפילה שלה, זו היא. בכל מקרה, הנקודה שלי הייתה שהגוף שלה נראה כמו גוף של רקדנית ולא סתם שחקנית רזה ותו לא. אולי זו הבחנה שמצריכה רגישות מסוימת לנושא (בעקבות צפייה מרובה) אבל אני מרגישה בזה. אם את לא, אין לי איך להעביר לך את זה…
אגב, אם כבר הזכרת את היומיום, על רקדניות מקצועיות רבות רואים שהן רקדניות גם כשהן מחוץ לסטודיו. העמידה, הגב הזקוף, הזווית בין כפות הרגליים (זווית קהה) ועוד. רואים את זה למשל במונטאז' Cosmic Girl שפותח את הסרט Center Stage כשרקדניות מגיעות לבית הספר; רואים עליהן שהן רקדניות רק לפי החזקת הגוף (וזה לא רק כי זה סרט; למדתי בבי"ס עם מגמת מחול ואני יכולה להעיד על כך ממקור ראשון שאת רוב המחולניקיות מזהים במסדרון רק לפי ההליכה).
http://www.youtube.com/watch?v=TP3NkTQ_4i4
(החל מדקה 2+)
זה רק אבל זו רק תגובה לשאלתך, לא התייחסות ל"ברבור שחור" (כבר עברה קרוב לשנה מאז שצפיתי בו ואני לא זוכרת מספיק כדי להתייחס לנקודה הזו).
בומים, אתה אומר?
מצער מאוד, זה הופך את הסרט לפסול צפייה מבחינתי. אם יש חוויה שאני שונא בקולנוע זה בומי-הבהלה כאלה. וחבל, כי ממש ציפיתי לסרט הזה
עכשיו שכנעת אותי סופית לחכות לדויד
התלבטתי אם לתמוך בנקודה היהודית של פורטמן וללכת לראות עם זוגתי שתחיה את מה שנראה כמו סרט בנות אוטלימטיבי – בכל זאת הקיסרית רוקדת (לא שאהבתי את הסרט ההוא יותר מדי..)
אבל אחרי שקראתי אותך הבנתי שיותר עדיף לחכות לדיוידי ("דויד" בפי העם) שזה שם קוד למישהו שיוריד את זה ויעביר או משהו דומה.
אחרי הכל מישהו אמר שיש 36 סרטים טובים השנה אז בטוח נמצא משהו שיענג יותר.
זה ממש לא סרט בנות
ויש כמה סצינות שגברים יהנו מהן מאוד, להערכתי…
ההבדל בין ברבור שחור למתאבק
שבברבור שחור פשוט אין שום דמות להזדהות איתה. הדמות של מילה קוניס היא היחידה שהייתי מוכנים לבלות איתה זמן במציאות, וגם היא דמות שטחית למדי. המתאבק עושה חשק לחבק כל אחת מהדמויות בו.
חוץ מזה, האווירה באמת הייתה מקריפה במיוחד, אבל בחצי מהמקרים מדובר בהפחדה לשם הפחדה. הרגע שהכי הרגיז אותי הוא הביקור האחרון של נינה בבית החולים. בלי לספיילר יותר מדי (ובשלב הזה של הסרט ידוע שכל סצינה היא מבהילה), כשנינה מסדרת את הדברים על השולחן שדה הראיה שלה מצטמצם לשולחן, כאילו עומדת מעליו ומצמידה את הראש למשטח. האם אי פעם סידרתם חפצים על שולחן בלי לראות מה קורה מולכם?
אימה מהסגנון הישן
לפני שהלכתי לסרט ראיתי רק את הטיזר ומכיוון שזה ארונופסקי לא בדקתי על מה הסרט, חשבתי שזה סרט דרמה מעורבב בקצת מתח בין הדמויות של נטלי פורטמן [נינה] למילה קוניס [לילי].
אחרי שהסרט הסתיים ישבתי בקולנוע ולא ממש ידעתי מה אכלתי עכשיו. זהו אכן סרט אימה אבל מהדור הישן ולא החדש [סלשר וגור ולהבהיל למרות שהמוזיקה מוליכה אותך לשם וכו'] ולכן, נראה לי, הוא קוטלג כדרמה\מתח. עיקר הסרט זה לא בהפחדות או ב"בו" קטן אלא בכל הסיפור שגורם לך באמצע הסרט להבין שאין לך מושג במה אתה צופה ולמרות שחלק מהאנשים חשבו שהסוף צפוי הדרך לשם מעניינת ומותחת וגורמת לך לרעוד.
זהו סרט אימה מהדור הישן כמו "תינוקה של רוזמרי" שהסיפור עצמו הוא הגורם לאימה שמרגישים, אפילו ב"מגרש השדים", שקיים בסרט הפחד הוויזואלי, הדבר האימתי ביותר בסרט היא העלילה, התסריט, הבימוי והמשחק גורמים לך לחלחלה [חיובית] לללא הצורך בלנסות להבהיל אותך ובכך בעצם להפחיד אותך.
הוא סרט אימה מכיוון שבניגוד לסרטי "אימה" שמפחידים אותך לטווח הקצר הוא יוצר בך…ובכן…אימה…
הסרט מצוין ונטלי פורטמן מדהימה ועצם העובדה שבסרט יש המון קטעי ריקוד שנטלי פורטמן ומילה קוניס מבצעות מוסיף לתחושה ולאוטנתיות.
ולמרות שעוד לא עיכלתי לחלוטין מה ראיתי אתמול, אני יודע שאהבתי את הסרט ואני ממליץ עליו בחום.
מסכים עם כל מילה שאמרת,
וכחובב סרטי האימה "ההם" גם אני נהניתי מאד.
יותר ממסכים עם הביקורת
ואפילו הולך רחוק יותר עם האכזבה.
בעיני מדובר פשוט בסרט אימה בנאלי להחריד, עם המון יומרה שגם מורידה ממנו. הסצינה הפותחת והסיקוונס המסיים אכן מצולמים טוב, אבל זהו בערך. כל השאר מרגיש כמו מה שמנהיג הלהקה אומר בהתחלה על אגם הברבורים – "done to death"- שחוק, לעוס, משעמם ולא מפתיע או מרגש במיוחד.
אני לא מצליח להבין איך במאי גדול כמו דארן ארונופסקי, שידוע כפריק של פרפקציוניזם בסרטים שלו, לא הסתכל על התסריט הדלוח ואמר לכותבים: "היי, רעיון נחמד. אבל התסריט הזה זקוק לעוד שכתוב. או עשר". נתחיל בזה שהוספת שורה אחת בסרט שבה הדמויות לא פולטות קלישאות בהוראת התסריטאי הייתה יכולה להיות נחמדה. או קצת הומור עצמי. או אפילו רפליקה של "היי, חכה רגע, אני צריכה ללכת להשתין" הייתה מרעננת קצת את התסריט העבש כאן. במקום זה יש לנו רצף של דיאלוגים מביכים שמסבירים לצופה בכל רגע על מה הסרט ומה הקונפליקטים בו, בלי טיפת עידון ("את חייבת להשתחרר! תגעי בעצמך! אני מגניבה כי אני לוקחת אקסטזי ואני מסן פרנסיסקו!")
אבל האכזבה המרכזית שלי היא שלצד תסריט מחורבן, גם הבימוי כאן לא משהו. במאי מצויין כמו דארן ארונופסקי יכול להוציא סרט נהדר מתסריט מחורבן (היי, שפילברג וסקורסזה עשו מזה קריירה בעשור האחרון). אבל הוא לא. הסרט הזה היה חסר מורכבות וניואנסים בכל מובן. מרבית סצינות ה"אימה" אכן מבוססות על קלישאות כמו "בו!" בפריים, וגם הדימויים ה"מטרידים" שחוקים ולעוסים עד כאב (הציורים בדירה שמתחילים לדבר? ההשתקפויות במראה שמתנהגות אחרת??? קאם און).
ואני אפילו לא מדבר על הטחינה האינסופית של ה"שחור" מול ה"לבן" בסרט (כן, יש עוד צופה מפגר בשורה האחרונה שלא שם לב בסצינה ה-85 בסרט שנטלי לובשת לבן בעוד מילה קוניס לובשת שחור. מבריק, דארן, מבריק. זה נראה כמו סרט שנעשה בהוראות הפעלה כדי ללמד סטודנטים לקולנוע "איך להעביר מסרים בצורה ויזואלית"). אני מדבר על זה שחוץ מהסצינה האחרונה, לא היה שום רגע שהצליח לטלטל או לרגש אותי באמת בויזואליה שלו. מה שכן, לראות את וינונה ריידר עושה לעצמה את מה שהיא עושה זה ללא ספק מראה מלבב.
לסיכום- אכזבה קשה מארונופסקי, וללא ספק סרטו החלש ביותר (למרות שרוב האנשים יאהבו אותו יותר מ"המעיין" ו"המתאבק" הנפלא- אבל נראה לי בעיקר בגלל העדפות ז'אנר. מה לעשות שסרטי אימה במסווה של דרמת בלט איכותית קורצים לאנשים יותר מפנטזיה מד"בית מדיטטיבית או דרמה ריאליסטית שמביאה את האחים דארדן לעולם ההיאבקות).
במיוחד המעיין!
פנטזיה מד''בית מדיטטבית/פילוסופית, הז'אנר האהוב עלי...
משהו השתבש בהודעה
המממפפפ...
"אני לא מצליח להבין איך במאי גדול כמו דארן ארונופסקי, שידוע כפריק של פרפקציוניזם בסרטים שלו, לא הסתכל על התסריט הדלוח ואמר לכותבים: 'היי, רעיון נחמד. אבל התסריט הזה זקוק לעוד שכתוב. או עשר'."
=
דעתי על כל הקריירה של ארונופסקי במשפט אחד.
אורונופסקי והמיינסטרים
לאחרונה, בעקבות 'סקוט פילגרים', היכתה בי ההבנה שזה שהטכניקה שמישהו עושה בה שימוש מתוחכמת וחדשנית לא אומר שגם התכנים שהוא בוחר להעביר הם מתוחכמים וחדשנים.
במובן מסוים, התובנה הזו מסייעת לי להבין למה אורונופסקי תמיד עורר בי אי-נוחות. מצד אחד, יש מעט מאוד במאים שיודעים לבצע מניפולציה לצופים כמוהו, ואת זה הוא עושה בעזרת הבנה עמוקה מאוד של טכניקה מחד ושל חוויית הצפייה מאידך. אבל, מצד שני, הדמויות שלו והיחסים ביניהם גובלים בקיטש ממש, והמסרים שלו שמרנים ושבלונים.
יחד עם זאת, אם להיות הוגן, לא ראיתי את 'המעיין' או 'ברבור שחור'.
שמרנים ושבלוניים, או שמה קנבס קולנועי?
כפי שאמר אופטימיסטיק למטה, עלילות מעולם לא עניינו את ארונופסקי. אנחנו יכולים להתווכח עד כמה הן קלישאתיות/קיטשיות/שמרניות/בנאליות עד סוף העולם, אבל דבר אחד ניתן לקבוע – את ארונופסקי לא מעניינות עלילות (למרות ההיפראקטיביות של 'פיי' ו-'רקוויאם', לא באמת קורה שם הרבה. שלא לדבר על 'המעיין' שהוא כמעט אנטי-עלילתי). מעניינים אותו בני אדם, או יותר נכון, הנטייה שלהם להתמכרות. לי תמיד הייתה ההרגשה שארונופסקי מעולם לא התעניין בליצור עלילה מתוחכמת. אז כן, התכנים הנרטיביים שלו חסרי תחכום. אבל ארונופסקי משתמש בהם כסוג של קנבס לטכניקות הקולנועיות שלו. מטרתו הראשונה והעיקרית היא ליצור מניפולציה. לעתים זה עובד, ולעתים ממש לא, אבל זהו העיקרון המנחה אותו כיוצר. הוא לא רוצה לספר סיפור, הוא מעוניין לעצב חוויה רגשית מטלטלת. ובזה, מעטים הבמאים המצליחים בכך יותר ממנו.
ובאשר להשוואה שעשית למטה עם פול תומס אנדרסון – אני מבין מאיפה היא מגיעה, אבל לי נדמה שרק בשנים האחרונות אנדרסון התקרב מבחינת סגנון לארונופסקי. ב-'זה יגמר בדם' אנדרסון זנח באופן בוטה (וכמעט בלתי נסלח, אם תשאל אותי) כל סוג של עלילה על מנת ליצור מניפולציה עוכרת-שלווה (ומבריקה), אבל לפני כן היו 'מוכה אהבה', 'בוגי נייטס' וכמובן 'מגנוליה' שכל אחד מהם היה מופת של השילוב בין טוטליות ו-ווירטואוזיות קולנועית לבין שלמות נרטיבית. דבר שעם כל הכבוד, לא ניתן להגיד על הטובים שבסרטי ארונופסקי.
קנבס קולנועי למה, בדיוק?
אם מישהו נותן לי אגרוף בפרצוף, זאת מניפולציה מאוד אפקטיבית. אבל מה התוכן שלה? למה הוא הרביץ לי? מה הוא רצה להגיד לי?
וזאת הבעיה עם אורונופסקי: באגרופים הוא מצוין. בסיבות לכך שהוא מנחית אותם, הרבה פחות.
זה סרט אימה כמו שרקוויאם (או פאי) הוא סרט אימה.
(ואני לא מסכים – ברבור שחור הוא לא סרט אימה).
יש הבדל בין סרט בז'אנר סרטי האימה לבין סרט שמשתמש באמצעי מבע קולנועי שאופייניים לסרטי אימה.
כשהמטרה המוצהרת של סרט היא לגרום לצופה לפחד – אז זה סרט אימה. אבל זה לא מה שארונופסקי מנסה לעשות בסרטים שלו -הוא מנסה להגיד משהו על מחירם של חלומות ושאיפות, והוא משתמש בכלים שאופייניים (גם) לסרטי אימה. זאת לא הפעם הראשונה שארונופסקי עושה את זה. הוא עשה את זה כבר ברקוויאם ובפאי (וגם קצת במעיין).
אני לא זוכר שרקוויאם הוגדר כ"סרט אימה", למרות כמה סצינות אימה שמופיעות בו, אז מה בעצם ההבדל בין רקוויאם לברבור מהבחינה הזו?
ארונופסקי משתמש בתיאור ההזיות של דמויות בסרטים שלו באופן שמעורר אימה אצל הצופה – על מנת לקדם עלילה (והבנת עולמם של הדמויות).
והערת אגב: ראיתי את הסרט ברב-חן בירושלים. המקרין הדליק את האורות לפני סוף הסרט.
זו הפעם האחרונה שאני רואה סרט באולם הזה. (וזאת אימה אמיתית).
ארונופסקי עצמו הגדיר את "רקוויאם" כסרט אימה
או משהו דומה – דומני כי הוא השתמש במונח "Monster movie" בעלון שצורף לאחת ממהדורות ה-DVD של הסרט.
זה סרט אימה כמו ש"תינוקה של רוזמרי" הוא סרט אימה
וכמו ש"רתיעה" הוא סרט אימה. כלומר, לגמרי.
ב"רקוויאם" היו כמה סצינות שניתן להגדיר כמפחידות. ב"ברבור שחור" זה לא שיש "כמה" סצינות אימה – יש כל חמש דקות לפחות סצינה שמשתמשת בטקטיקות הפחדה ברורות ובלתי מוסתרות. הבהלות, בומים, עיוותים גופניים, אפילו קצת גור. ואם הוא משתמש בהן כדי לקדם את העלילה או את ההבנה של הדמויות – אז מה? לא ייתכן סרט אימה שיש בו עלילה או דמויות טובות? זאת נשמעת כמו גישה שיוצאת מתוך הנחה שאימה הוא ז'אנר נחות מטבעו ולא ייתכן שיהיו בו עלילה או דמויות.
טוב.
"את נשמעת כמו גישה שיוצאת מתוך הנחה שאימה הוא ז'אנר נחות מטבעו ולא ייתכן שיהיו בו עלילה או דמויות"
כנראה שלא הסברתי את עצמי טוב, אין לי בעיה עם ז'אנר סרטי האימה – ואתה יודע מה? אתה יכול לתייג את ברבור איך שבא לך, אם אתה רוצה להגדיר אותו כסרט אימה – סבבה. אם אתה רוצה להגדיר אותו כסרט בלט? גם סבבה. אולי תרצה להגדיר אותו כסרט על ניו יורק? או סרט על בחורה שהולכת במסדרונות? או סרט על מראות? אולי סרט על צילום רועד? מה שתרצה. הכל נכון.
הבעיה שלי היא שהביקורת מתייחסת, ברובה, לאמצעי קידום עלילה (האימה) כמטרה מרכזית של הסרט, בוחנת אותו דרך הפריזמה הזו, מה שגורם לכך שהרבה מהעושר הרעיוני של הסרט הזה נעלם מעייני הקורא. זה הכל.
צודק לגמרי - הביקורת קצת חד מימדית
אני מסכים עם החבר לעיל' …
בתור צופה אימה הדוק ומכור כבר 20 שנה … אחרי שציפתי בכל סרט אימה שיש (מהגרוע ביותר עד לאיכותיים ביותר) אני יוכל בלב שלם להגיד שהסרט אפילו לא קרוב להיות סרט "אימה" .
כאשר מאפיינים תהליכי נפש של דמות ורואים את הדמות מתפרקת ואת עולם המציאות סביבה קורס יש בתהליך הקולנועי קשר בסיסי מאוד לז'אנר ה"אימה".
אני כן חושב שראוי לציין שכל סרט אימה טוב הוא סרט שעוסק בעולם הפנימי של הדמויות ופחות באפקטים וגופות (ראה ערך "המכשפה מבלייר" או "סיוט ברחוב אלם -1" ) ככה שיש נקודות השקה אבל כללי המשחק שונים לחלוטין.
זה קרוב לטענה שמישהו יגיד היום שסרטי היצ'קוק הם סרטי "אימה" בעוד שלמעשה הם יותר מותחנים פסיכולוגיים למהדרין (אגב, לי הברבור הזכיר משהו היצ'קוקי במובנים מסוימים).
בקיצור, ביקורות קצת פרובוקטיבית שבאה על חשבון ראייה ביקורתית מלאה (אפיון ז'אנר ותתי-ז'אנר וכדומה)..
"יש הבדל בין סרט בז'אנר סרטי האימה לבין סרט שמשתמש באמצעי מבע קולנועי שאופייניים לסרטי אימה."
הבעיה היא שכמעט אף סרט אינו מנסה לעשות דבר אחד ויחיד. ואם נקצין, סרט שיכיל אך ורק נסיונות הפחדה, לא יכיל כלל עלילה, ואולי יוכל להחשב כ"מיצג וידאו". לא כסרט.
לא ראיתי עדיין את 'ברבור שחור', אז קשה לי להעיר בקשר אליו, אבל בואי ניקח לדוגמה את סדרת הסיוט ברחוב אלם. את באמת חושבת שאין שם שום נסיון לטעון טענות על העולם?
(בקצרה – הדור המבוגר יצר את הבעיה, אבל אי אפשר לסמוך עליו שיפתור אותה. אי אפשר לסמוך עליו בכלל, בעצם. או על כל דבר אחר שאתה רואה, או חש.)
וספציפית בסדרת 'רחום אלם', מומלץ לראות את 'הסיוט החדש'. אם לא היה יוצא כחלק מסדרת סרטים מושמצת, מלומדים היו מתווכחים שעות על המשמעויות הטמונות בו. סרט בו מככבת השחקנית הראשית של הסרט, ומופיע בו הבמאי של הסרט כדמות? הסרט אפילו לא מנסה להסתיר את זה שהוא מעין משל על טבעם של סיפורים, ועל המפלצות בסיפורים, הרודפות את האנושות. פירוט עלילה מפורט יתר על המידה בוויקי – http://en.wikipedia.org/wiki/Wes_Craven's_New_Nightmare
באמת הגיעה העת לראות אותו שוב, בעצם.
אין סרטים חד מיימדיים
אני מסכים לגבי זה שהגבולות אינם מוחלטים, אבל השאלה שנראה לי שצריכה להשאל עבור כל סרט היא "למה באת לקולנוע?"
אם התשובה היא: לראות סרט אימה – כנראה שאתה הולך לסרט אימה. אני בספק אם אנשים הולכים לסרטי רחוב אלם בגלל שיש שם ביקורת על אשמת מבוגרים. ואני בספק אם הולכים לסרט של ארונופסקי בשביל לקבל תחושת אימה.
והערה: אני לא גברת, אני אדון…
הו, האימה!
אה, אבל כאן נופלים למלכודת אחרת. השיווק.
והרי זאת כמעט בדיוק היתה הטענה של רד – שהסרט משווק באופן שקרי. אז אנשים באים לסרט לא בשביל הפחדות, אבל כן מקבלים אותן. שוב, על סמך מה שהוא מתאר. אני עוד לא ראיתי.
אז מה, ניתן לאנשי השיווק לקבוע גבולות ז'אנרים לסרטים?
(כן, אני יודע שבמידה רבה עצם הגבולות הז'אנריים הם פיקציה שיווקית. כן.)
זאת נקודה טובה
אני יודע למה לצפות בגלל שאני מכיר את מה שארונופסקי עושה בסרטים שלו.
אני לא רוצה לחשוב מה קורה לדודה שתקח את הילדה הקטנה שלה לראות "סרט על בלט"…
(הוא באמת משווק ככה? לא ממש שמתי לב איך נראה מסע הפרסום שלו)
חייב לומר שהופתעתי מהביקורת
הסרט הזה הוא לדעתי לא פחות מיצירת מופת
כנראה שאתה ממש ממש לא מתחבר לתחום הבלט ולמוסיקה הקלאסית
זה סרט הזוי ומטורף, ומומלץ בשיא החום.
מה קשור להתחבר לבלט?
אני מאוד אוהבת בלט ומוזיקה קלאסית, ובכל זאת האכזבתי מהסרט.
זה לא מופע בלט שרק חובבי התחום ילכו לראות אותו, זה סרט שמרחש בעולם הבלט ופונה לקהל רחב יותר. הדגש הוא על העלילה, הדמויות, הבימוי והביקורת מדברת בפירוט על כל התחומים האלה.
אגב, הסצינה שאני הכי אהבתי בסרט היא הסצינה הראשונה שמראה את הפרולוג לבלט. היו שם בדיוק את כל הדברים שרציתי לראות בשאר הסרט – מתח, אימה, רגש ועצב.
לגמרי.
מסכים לגמרי.
במקביל לתחכום שבו ארנופסקי מעביר מידע על הדמויות, הוא אומר משהו לגבי התחושות, הפחדים, חוסר הבטחון והלחץ שקיים אצל אנשים יצירתיים ברמות הגבוהות ביותר. בפרט אצל אנשים בתחומים בהם יש מימד של הופעה מול קהל.
אחרי הצפייה בסרט נטיתי לכיוון דומה כמו שניסח רד בביקורת, אך היו כמה דברים שלא הסתדרו לי. אמנם העלילה הראשית היתה צפויה ולא מאד מעניינת, אך ההתנהגות של הדמויות מסביבה של נטלי פורטמן לא תאמה במדויק את המצופה מהן.
בקיצור – כרגיל בסרטיו של דארן ארונופסקי, יש בסרט הזה יותר מהנראה בצפייה ראשונה. עם זאת, כמו הסרטים האחרים שלו, גם את הסרט הזה אעדיף שלא לראות פעם נוספת: פאי גרם לכאב ראש, רקוויאם היה מטריד ומעציב מאד, המעיין עורר יותר מדי רגשות הזדהות והמתאגרף והברבור לא היו מעניינים מספיק לדעתי.
"ואולי הכל היה חלום???"
כלומר, זו הבעיה הכי גדולה שיש לי עם טענות לגבי סרטים שמנסים להעביר "שיגעון" כחוויה סובייקטיבית מוחלטת. אם אין גבול ברור בין מציאות להזיה, והכל דרך נקודת מבטה של נינה, אז אין דמויות וגם אין ממש סרט.
אני לא בא בטענות אלייך, אלא דווקא לבמאי שנקט במודע בטקטיקה הזו כדי לחלץ את עצמו משורה של בעיות בתסריט. הוא תמיד יכול לטעון (או שיש מי שיטענו עבורו) ש"חלק גדול מהדברים הם בראש שלה" וזו הסיבה שכל הדמויות מסביבה מתוארות כקריקטורות נבזיות ופועלות באופן לא סביר.
אלא שזה טיעון שכמובן משחרר אותו באופן נוח למדי מיצירת דמויות מורכבות ותסריט הגיוני. ומאחר וכבר בתחילת הסרט נינה מוצגת כבחורה די מעורערת, ולא ברור מה אמיתי ומה לא, אפשר גם לקחת את הטענות על ההזיות לאבסורד ולטעון שאולי נינה בכלל הזתה שהיא הפרימה בלרינה, היא לא רקדנית בלט וגם לא חיה בניו יורק.
אני לא נגד סרטים שעוסקים בין היתר בשיגעון או לחילופין בשאלות אפיסטמולוגיות של מה אמיתי ומה לא. אבל גם בסרטים כאלה (עיין ערך "התחלה" המשובח) חייבת להיות איזושהי חוקיות שתבהיר את התנאים להזיה, שכן אם לא מה שאנחנו מקבלים זה תירוץ לרשלנות תסריטאית (מה שקורה בסרט הזה לא פעם).
מזעזע אכן, אך בדיוק זה הפן המעניין ביותר בטירוף שלה.
(ל"ת)
ועל מה את מתבססת?
(ל"ת)
מזדהה לחלוטין.
(ל"ת)
רגשות מעורבים
ראיתי את הסרט אתמול בקולנוע רב חן בדיזינגוף,אני חייב להגיד שיצאתי עם רגשות מעורבים. אני מסכים שהתסריט בנאלי ומשעמם למדי אבל ארנופסקי מצליח לטלטל את הצופה בתדירות של כל 5 דקות בערך, וזה גרם לי להתחנן שהסרט יגמר (במובן הטוב כמובן) שלא אצטרך לראות יותר את האימה הזאת. בניגוד לסרטי אימה "רגילים" כאן היה אכפת לי מהדמות ולא רציתי לראות במותה. השדים הם פנימיים בסרט הזה, לכן הרבה פחות צפויים ויותר מפחידים. לפרקים הסרט הזכיר לי את הסרטים הישנים של פולנסקי- במיוחד את "רתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי" בכך שהוא הצליח להעביר את תחושת העירעור הנפשי המלווה את הגיבורה. ואם זאת בהחלט הפריעו לי הסצנות הבנאליות, הדיכוטומיה הפשטנית של אגם הברבורים לעלילה, השימוש השחוק תסריטאית וויזואלית בכל מני מוטיבים צפויים למדי והסוף המתבקש מדי.
פעם ראשונה בשבילי - לגמרי מש"א.
(ל"ת)
אני לא מסכימה עם הביקורת
זאת אומרת, אני מבינה מאיפה הגיעו התלונות, אבל בשבילי העסק עבד מעולה. אני לא מסכימה לגבי הקלישאות, הסברתי למה בתגובה קודמת. אני גם לא מסכימה לגבי ה"דמויות שמספרות לאחרות דברים שהן יודעות". לא שמתי לב למקומות כאלה, אלא אם הכוונה לכוריאוגרף שמספר את העלילה של הבלט – ושם זה היה לגמרי הגיוני. עושים דברים כאלה בחזרות לאופרה, אז אין סיבה שלא יעשו גם בבלט. המנצח/במאי/כוריאוגרף מספר את הסיפור לכולם אפילו אם הוא משוכנע שכולם מכירים אותו בעל פה כדי ליישר קו, להכניס לאווירה וכו'.
ולנטלי פורטמן באמת מגיע אוסקר.
אפשר היה בהחלט לעשות את הקטעים המבהילים בצורה יותר מעודנת ופחות מרביצה בראש, אבל אני חושבת שאז משהו היה מאבד את האפקט שלו. היתה סיבה שזה היה כך. בגלל מה שעובר על נינה וגם בגלל המוסיקה של צ'ייקובסקי. אני לא חושבת שזו יצירת מופת, אבל זה סרט טוב והאימה היא רק כלי ולא העיקר.
ועוד נקודה
אהבתי מאוד את הרגעים כמו שהבחור שמגלם את הרע עבר לידה ואמר "היי",
זה הדגיש כמה היא מנותקת, כמה הכל רק אצלה בראש- כי כל השאר הם רגילים לגמרי. היא גם לא יודעת איך להתייחס לתגובות הרגילות האלו כי הן תלושות מהמציאות שבה היא נמצאת.
אני ממש לא מסכים עם הביקורת
וגם לא עם התגובות שהתסריט גרוע (?!), דיאלוגים גרועים(?!@#@), אבל לגבי השאר אני עוד יכול להבין את התגובות.
סרט מדהים לדעתי, אהבתי מאוד. וממש אהבתי את הביקורות, משעשעת בהחלט.
לא מסכים
לא מסכים עם הביקורת הזאת,הסרט הוא סרט מרשים, שהשאיר אצלי רשמים גם אחרי מספר שעות מאז ההקרנה.
הסרט הוא לא סרט אימה, למרות שהוא מפחיד. לכו לראות, על תסמכו על הביקורת הזאת.
ולא, זה לא סרט בלט.
וואו! עוד חוויה מרטיטה ומענגת מבית היוצר של ארונופסקי
הציפיות לסרט של דארן(תרשו לי , אין לי כח לרשום ארונופסקי כל פעם) תמיד גבוהות. פרט למעיין שאכזב ובגדול, סרטיו תמיד משאירים בי חותם ומעבירים מסר בצורה נוקבת. למרות שזהו סרט אימה פר-אקסלנס לצופה מן הצד – בתור מעריץ של דארן אני רואה את זה כעליית מדרגה קטנה לצורך השגת זעזוע כמחייב מסרטי דארן וכחלק מהאמצעים שלו כבמאי לגרום לנו לזוז באי נוחות בזמן הצפייה. חסרים קצת דיאלוגים בסרט כדי למלא אותו ולהפוך אותו למוצר מושלם אך עדיין ראוי ביותר לצפיה ע"י כל אוהב קולנוע ובמיוחד למעריצים. פסקול מצמרר וצילום מבריק.
ולסיום – למה למען השם לקחת על עצמך פרוייקט ביום של סרט קומיקס?
אני לא מסכים עם הביקורת
יש בעיה עם המילה "אימה", יש צורך בהגדרה של "אימה" עבור כל אחד ואחד.
בשביל אחותי זה המנסרים מטקסס, בשבילי זה התקף חרדה בקולנוע ובשביל מישהו אחר זה ג'וק שהולך בחדר.
אין ספק, יש בברבור מוטיבים קלים של אימה מפעם לפעם, אבל הוא מתעסק בעוד 90% של דברים אחרים.
זהו סרט שמתעסק במהות המרוכזת ביותר בכל מה שקשור לזהות, פרפקציוניזם, עולם הרוח, האגו, אומנות, יופי, טוהר, תאווה, התמכרות, פחד.
הוא עוסק בכל אחד מהנושאים האלה בצורה מופלאה ומשלב את כולם למין סימפוניה אחת גדולה ומורכבת.
נכון, אני מודה-
הסרט לא חף מקלישאות. תיבת הנגינה, האם הלוחצת, המנהל הרשע, הפרימה בלרינה שנאלצת לעזוב ועוברת תאונה וכ'ו.
אבל כל זה כי… הוא מתעסק במוטיבים ובקונפליקטים הבסיסים והפשוטים בחיים.
שאין מה לעשות, לפעמים שחוקים. אבל אני כן חושב שהסרט מביא נקודת מבט אחרת על הנושאים האלו, ועובדה לכך היא הקתרזיס המטורף של הסוף, ובאופן אישי התקפי החרדה שליוו אותי לאורך הסרט.
הסרט טלטל אותי. הסרט גרם לי לחשוב. הסרט גרם לי להבין.
בנוסף, אני יכול להגיד שהסרט לא בורח מאלמנטים קבליים רבים. תתפלאו, אבל עניין הברבור השחור-לבן הוא רעיון קבלי לגמרי. מה שלא מפתיע אותי אגב, כי ארנופבסקי למד קבלה בצפת מספר שנים.
בקיצור, הסרט הזה מבטא את מהותו של קולנוע. מהותה של אומנות.
ברבור שחור והתחלה הם הסרטים שלי השנה.
אימה לא שווה על טבעי
(ל"ת)
מה הקשר לעברית, אגב?
נינה-בלרינה עובד גם באנגלית, לא?
ארונופסקי לטוב ולרע
נדמה לי שהתסריט והעלילה מעולם לא עניינו אותו במיוחד.
פאי – עד היום אני לא בטוח לחלוטין שהבנתי מה הלך שם.
רקוויאם – תסריט די צפוי ומלא בקלישאות.
המעיין – לא חושב שאפילו הבמאי עצמו מסוגל להסביר את העלילה בסרטֿ.
המתאבק – שוב, כל הקלישאות והדברים הצפויים, הפעם לפחות הסיפור די ברור.
ברבור שחור – הכל נאמר כבר בדיון פה.
אבל כל זה לא רלוונטי. ארונופסקי נמצא בליגה משל עצמו בכל מה שקשור לבימוי, ולשליטה הטוטאלית שלו בכלים של המדיום. אני חושב שהוא אפילו טיפה אנדרייטד בנושא הזה. ההצלחה שלו להפוך את הסרטים לא רק לחוויה אסתטית מרשימה (יש מספיק במאים כאלה), אלא למשהו שמטלטל את הצופה ונשאר איתו שבועות אחרי הצפייה, היא משהו יוצא דופן.
ההשוואות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן הם קרוננברג ופון טרייר, אבל ארונופסקי הרבה יותר חד מהם, אולי בגלל ששניהם עסוקים יותר מדי בעצמם ובאובססיות שלהם, וארונופסקי תמיד מביט החוצה כלפי הצופה.
נ.ב
מודה באשמה, המעיין הוא הסרט שלו שאני הכי אוהב.
לדעתי, גם פול תומאס אנדרסון ברמה הזו
(ל"ת)
פת"א כמה רמות מעל ארונופסקי, בעצם
וכך גם האחים כהן- ואני מתייחס כרגע רק ל"עוצמה ויזואלית", בלי אפילו לדבר על עומק ועל איכות התסריטים, שהם חזקים בעוד כמה רמות טובות אל מול דארן יקירינו
פ.ת.א כמעט שם
אבל… מוכה אהבה הוא אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיים.
האמת שפת"א הוא השוואה מעניינת
כי משום מה תמיד ראיתי קו מקביל נמתח בין "מגנוליה" ו"רקוויאם" – זה גם זה, סרטים שמפגינים מיומנויות מעוררות יראה ואפילו פריצות דרך מסוימות בכל הקשור לצדדים הטכניים של המדיום, אבל באים לעשות זאת בשירות תסריט דידקטי, שטחי, שמרני, צדקני ודי מטומטם, בעצם. מכל מיני סיבות נדמה לי שההשוואות האחרות פחות קולעות, ובעצם גם פת"א הוא השוואה בעייתית – מסביב ל"מגנוליה" יש לו סרטים הרבה יותר מעניינים. אם כבר, מי שמסתמן כיורש ברמת הבמאי-מאוד-מרשים-אך-חלול-משהו זה אלפונסו קוארון.
"מגנוליה" סרט כביר הרבה יותר מ"רקוויאם"
בלי להיכנס לדיון יותר מדי אופטופיקי, "מגנוליה" הוא סרט שעוסק קודם כל בשאלות של קיום האל וצירופי מקרים כמונחים על ידי השגחה עליונה. זה בולט מהפרולוג וממשיך הלאה לאורך כל הסרט, שעטוף במוטיבים תנ"כיים הולכים ומתגברים כמו חטא ועונש, יחסי אבות-בנים/בנות ("אבות אכלו בוסר…") וגם איזכורים לסיפור המבול ועשר המכות כמובן. פת"א גם מתעסק בחלק מהנושאים הללו בסרטים האחרים שלו (כמו "זה יגמר בדם", סרט בעל מוטיבים תנ"כיים לא פחותים ממגנוליה), אם כי באופן פחות נחרץ וישיר.
ובעיני, אפשר גם לטעון שהסרט הוא מעין רפלקסיה על מלאכת הבמאי/תסריטאי, כ"אלוהים" של העולם שהוא בורא, כולל הנחתת "דאוס אקס מכינה" (הצפרדעים) על מנת לשנות באחת את גורל כל הדמויות.
"רקוויאם", לעומת זאת, הוא תשדיר פרסומת מוצלח של "אל סם" (טוב, הוא קצת יותר מזה אבל לא הרבה).
זה לא דיון על רקוויאם.
אבל רקוויאם הוא תשדיר פרסומת לאל-סם כמו שברבור הוא תשדיר פרסום לאגודה נגד בלרינות.
צודק
מעט השטחתי וירדתי יותר מדי על "רקוויאם" לצרכים רטוריים. הגזמתי, אבל לא בהרבה.
איך שאני תופס את זה- "רקוויאם" הוא סרט על התמכרויות באופן כללי: בין אם לסמים, לתקוות שווא או לאידאל בלתי נתפס (כמו בשוט המפורסם של הבחורה על הרציף). אבל את האמירות שיש לו להגיד לגבי זה דארן טוחן שוב ושוב בעוצמה קולנועית מהממת עד שהוא מכניע לחלוטין את הצופה. זה בהחלט הופך את הסרט לטור דה פורס קולנועי, אבל כזה שבסופו של דבר נשען על אמירות ו"מסרים" די דלים. זו מחשבה שהתחזקה אצלי בצפייה ב"ברבור שחור", שהוא אמנם סרט עם עוצמה ויזואלית לא קטנה (אם כי, בניגוד לרקוויאם, גם לא ממש חדשנית) שצועקת בפול ווליום אמיריות די שטחיות שאמורות להיות ברורות לצופים מהסצינה השלישית בערך.
הנקודה שלי הייתה שלעומת זאת, ב"מגנוליה" (כמו בכל סרטי פת"א האחרים) יש יותר מורכבות וערמומיות מבכל סרט של ארונופסקי, והעוצמה הויזואלית רק מוסיפה על המורכבות הזו.
נו באמת
רקוויאם זה סרט על סמים כמו שברבור שחור זה על בלט
הסמים שם והבלט פה הם לא יותר מזרז, דרך של הבמאי לבסס עלילה ולהניע אותה
שם זה פחות מורגש כי יש ארבעה עלילות ופה רק אחת שמוקדשת כולה לנושא,
אבל אתה מבין את הרעיון
האמת היא
שאם יש סרט אחד ש"ברבור שחור" נורא נורא הזכיר לי, גם אם הוא פחות טוב ממנו, זה אכן "מגנוליה". לא בגלל הסיפור או המוטיבים. אלא בגלל המיומנות והקצב. כמו "מגנוליה", גם "ברבור שחור" הוא סרט שכולו טמפו. מישהו פה קרא לסרט הזה "מסע מדיטטיבי" ואני חושב שזה שם התואר המושלם לסרט הזה, כל סצינה בו משתמשת באותו "קצב" בשביל להעמיק עוד יותר את המסע אל נבכי נפשה של הפרוטגוניסטית. אין לאף סצינה בו זכות קיום בפני עצמה, ועם זאת ההמשכיות של כולן, הקצב בו הן נורות אחת אחרי השניה, מאד מרשים.
אגב, במאי נוסף עם יכולות בניית "קצב" שאני מסוגל לחשוב עליו כעת, הוא גאס ואן סאנט. זה לא קורה בכל הסרטים שלו, אבל ב"אלפנט" בהחלט כן. (ואפרופו "גרי" שאף אחד כמעט לא ראה הוא סרט מדהים).
אלפנט הוא סרט אנדרייטד בטירוף
מישהו אחר אמר כבר בדף על אלפנט בעין הדג (רק במילים קצת אחרות) שאלפנט זה סרט על כלום אבל כזה שמתענג על הכלום. יום שגרתי לגמרי שמופר, כולנו יודעים איך, אבל הסרט חוגג דווקא את השגרה ולא את ההפרה שלה, וכשבאה ההפרה היא מרתקת יותר מכל סרט פעולה נוסחתי. מעטים האנשים שישימו את אלפנט ברשימת סרטי העשור הפרטית שלהם אבל אני בפירוש ביניהם.
לא כאלה מעטים
מסכים על כל מילה לגבי אלפנט. ובביקורות קולנוע ברחבי העולם (פחות בארה"ב) ציינו אותו לא מעט מבקרים כסרט החשוב והמשפיע של העשור. "מחברות הקולנוע", עדיין כתב העת החשוב לקולנוע בעולם (למגינת ליבם של שונאי צרפתים), וכזה שיודע לזהות קלאסיקות לטווח ארוך, שם אותו במקום השני.
http://incontention.com/2010/01/09/cahiers-sight-sound-offer-decade-lists/
וגם יאיר רוה נתן לו כבוד אם זה עושה לך משהו
http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=3075#more-3075
את פרנואיד פארק, לעומת זאת, ממש שנאתי
כאילו, לגיבור הסרט יש חברה (!) אמריקאית (!!) ויפה (!!!) שקוראים לה ג'ניפר (!!!!) והיא נראית כמו טיילור מומסן (!!!!!) ורוצה לשכב איתו (!!!!!!) אבל הוא מתלונן על זה. כן, קראתם נכון. גיבור הסרט מעדיף לשבת באיזה פארק משעמם של סקייטרים, להרהר על הגירושים של הוריו ועל אח שלו שמקיא ולבכות על מר גורלו, כי אתם מבינים, יש לו חברה אמריקאית מדהימה שקוראים לה ג'ניפר והיא נראית כמו טיילור מומסן, ובנוסף לכל הצרות היא גם מאוהבת בו ורוצה לשכב איתו, אבל אין ביניהם הרבה במשותף, והוא גם לא ממש מאוהב בה. הוא לא ממש מאוהב בטיילור מומסן, אתם מבינים. איזה מסכן. לא רציתי לצטט את סטן וקייל אבל אין לי ברירה במקרה הזה – הילד הזה הוא פשוט חתיכת כלבה בכיינית.
ולא, זה לא ספוילר, זה בפאקינג עשרים דקות הראשונות של הסרט.
וואו, ממש הצלחת לגרום למין הגברי להישמע
פטתי. כאילו גבר לא יכול שלא להגיד 'לא' לבחורה יפה [שעוד רוצה לשכב איתו!], אפילו אם הוא במצב נפשי לא משהו. מי שאומר לא לסקס עם בחורה [ועוד היא נראית כמו מישהי שאין לי מושג מי זו אבל כנראה שהיא ממש יפה!!!] הוא פשוט דפוק בשכל.
איכשהו נראה לי שאם בחורה היתה אומרת את זה היתה קמה פה מהומה קטנה על כמה שזה לא נכון וגברים הם יותר מכמות דם שמוגבלת או למוח או לזין וגם להם יש לב והם ייצורים מורכבים ויאדה יאדה.
ואגב, ב-20 ד' של סרט יכול לקרות הרבה, אז אם יש ספק-אין ספק. אל תהיה זבל, תסמן.
לא חושב שדווקא הסקס הוא הנקודה פה
מהתיאור נראה שמרגיזות אותו הצרות של העשירים, בלי קשר למאבק מגדרי כלשהו.
מה שאנטרקס אמר
מעבר לזה שיש לי קראש לא קטן על טיילור מומסן (ואמנם יותר כמוזיקאית ופחות כשחקנית), צריך לחשוב על זה ככה – החיים של הנער הזה לא רעים בכלל. יש לו חברים או לפחות חבר אחד ממש טוב, יש לו חברה, יש לו תשוקה לסקייטבורדים והוא גולש די מוכשר, ומבעיות כלכליות הוא ממש לא סובל כי הוא יכול לאכול בחוץ באופן קבוע, גם אם זה רק סאבוויי ולא מסעדות גורמה. שתי הבעיות היחידות שלו הן ההורים הגרושים שלו, שזה אולי קשה אבל קורה גם במשפחות הכי טובות, וכן שהוא נגרר לפרשת רצח שלא באשמתו (גם זה לא ספוילר, זה כתוב בכל תקציר של הסרט.) ברור שגירושים מכוערים זה לא כיף, אבל יש לו אלטרנטיבות, יש לו לאן ללכת – יש לו חברה יפה שרוצה אותו ויש לו גם את החבר הכי טוב שלו שמוכן לצאת איתו בדאבל דייט, אבל הוא לא בוחר לנצל את מה שיש לו כדי לפצות על מה שאין לו. במקום זה הוא בוחר לכתוב בעיניים מצועפות ביומן שלו, לשבת באיזה פארק של סקייטרים ולהתנחם בכך שהם באים ממשפחות הרוסות יותר משלו (אתם קולטים? אצל מעמד הביניים האמריקאי השבע גירושים זה כבר "משפחה הרוסה", גם אם לא מעורבים בעניין פשע או סמים.) אף בן אדם אמיתי לא היה מתנהג ככה, בטח שלא בגיל העשרה, רק דמות בסרט של ואן סאנט תתנהג ככה, וללא כל מניע. באלפנט לפחות הדמויות התנהגו כמו תיכוניסטים רגילים. שימו לב שאני לא מדבר רק על הסקס, אלא על מערכת יחסים זוגית מוצלחת שכבר יש לו והוא פשוט מתבכיין עליה רק כדי להמשיך להנציח את קלישאת נער האינדי הסובל.
ולא הייתי זבל כי בעשרים דקות הראשונות של פרנואיד לא קורה כלום. באחריות. גם לא בעשרים הדקות הראשונות של אלפנט.
אהההה! הספוילר בסוף *באמת* היה הכרחי?!
(ל"ת)
לא יודע, אבל אסתטיקה טען שזה מופיע בכל תקציר של הסרט.
(ל"ת)
רק כדי שלא ניכנס למשטר ספוילרים דרקוני מדי
ברוב המקרים לא הייתי מגדיר מה שמתרחש ב-20 הדקות הראשונות של סרט כספוילר. בשלב הזה רוב הסרטים עוד עוסקים בהצגת הדמויות והמצב הראשוני, כלומר מה שכתוב בכל תיאור עלילה של הסרט.
ומה עם בופור?
(ל"ת)
"ברוב המקרים".
(ל"ת)
ואל תשכח דמויות
ממש אי-אפשר לומר על הדמויות ב'מגנוליה' שהן שבלוניות או צפויות.
טוב, באמת שלא ראיתי את מגנוליה הרבה זמן,
אבל למיטב זכרוני אם קראת, נגיד, את ערך הויקיפדיה הזה –
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9_%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%99
הדמויות בו יהיו לך צפויות להחריד. מצד שני, אולי אחרי "זה ייגמר בדם" הגיע הזמן לתת ל"מגנוליה" הזדמנות נוספת. מצד שלישי, אלא אם הזיכרון באמת בוגד בי, זה יהיה בערך כמו לתת צ'אנס נוסף לשיחות השלום של ביבי.
אני גם חושב שהסרט טוב, אבל אני לא מבין
מה מבדיל אותו מבחינת העלילה, מעוד פרק של 'איזור הדמדומים'. מצד שני, העובדה שאני עדיין חושב על הסרט חודש אחרי שראיתי אותו, אומרת משהו.
אולי זאת נקודה חשובה בעשיית סרטים. אולי שווה לבמאים לאמץ את השיטה של ארונובסקי ולשלב כמה קטעים מזעזעים בסרטים שלהם (זה מוכח שאנשים תמיד זוכרים את חוויות שליליות (במובן של דברים מזעזעים) באופן חזק יותר).
אני חושב שהבעיה בסרטים של ארונובסקי היא שלא תמיד ברור מה הוא מנסה להגיד. כאמור זאת לא דרמה שעוסקת במאחורי הקלעים של עולם הבלט ואפילו אם הסרט הזה היה סרט אימה בהגדרה, הוא עדיין לא עונה על כמה מהדרישות הבסיסיות של הז'אנר (ואני לא אפרט מחשש לספוילרים). חלק מהסמליות של הבלט, הברבור הלבן הטהור שמסמל את נינה בהתחלה הקעקוע על הגב של הדמות של מילה קוניס, מסתמכת הרבה על הפירוש של כל צופה והסרט לא ממש מתאמץ בלהסביר את עצמו.
חוץ מזה שאני מסכים שראיתי סרט שעשוי טוב, עם משחק טוב, אפילו טוב מאוד, שהצליח להטריד אותי וגם לעניין אותי, לא יצאתי עם איזו תובנה או משהו מיוחד, ובזה אני די מסכים עם הביקורת שלמעלה.
ספוילר בהודעה מעלי (של האס המהוסס)
אנשים, אנא הקפידו.
סוף סוף
מישהו אומר את האמת על הסרט הזה.
אין דבר כזה "אמת" בדעה.
יש דעה שונה לשלך ויש דעה שונה, אמת לא קשורה לאף אחת מהן.
כל כך לא מסכים עם הביקורת
יש רק דבר אחד שאני מסכים איתו באמת וזה שברבור שחור הוא סרט אימה. הוא סרט אימה כמו ש"תינוקה של רוזמרי", "מגרש השדים", "שתיקת הכבשים" ו"החוש השישי" הם סרטי אימה. האימה כאן עובדת במישור הפסיכולוגי לא פחות משהיא עובדת על פני השטח. נכון שיש טריקים של הבהלות, אבל הם עובדים כל כך טוב כי כמעט בשום רגע נתון, אי אפשר להבדיל בין מציאות לדמיון. הסרט מוצג מנקודת מבטה של נינה וזה מורגש היטב בצילום שלא שומר על מרחק סטרילי מהדמויות, אלא נצמד לנינה ומתרעבב עם האנשים והקולות סביבה. התסריט לא ממש מקורי, בין השאר כי כמו הפסקול בסרט, הוא מבוסס על יצירה בת 135 שנה. אגם הברבורים הוא לא רק הבלט שהלהקה מציגה בסרט, הוא השלד של העלילה.
יש לי חמישה עדים לכך שכשהסרט נגמר, הייתי צריך עוד כמה דקות כדי להתאושש. נסחפתי לתוכו עד כדי כך שנשמתי לרווחה כשסצנה הסתיימה ולא קרה שום דבר רע. כמעט בכל סצנה יש השתקפות כלשהי, או חפץ חד ואין שום חוקיות לגבי מתי יקרה איתם משהו מפחיד ומתי ישארו בלתי מזיקים. הצחיק אותי שהיו שתארו כך את חווית הצפיה ב"רקוויאם לחלום", סרט שהותיר אותי בעיקר לא מתרשם. נטלי פורטמן משחקת מצוין וגם ברברה הרשי מעולה בתור האם הדאגנית/אובססיבית שכנראה יש לה חלק גדול בפרפקציוניזם החולני של נינה. ידעתי מראש שהסרט יהיה מפחיד, למרות שאני מגדיר אותו יותר כמלחיץ. אפשר ממש לחוש את הלחץ על נינה להיות הכי טובה, להשתחרר, להיות יותר נועזת, להישאר ילדה טובה, להפוך לבלרינה הכי טובה, לא לפשל על הבמה, לשמור על הטריטוריה. כל כך הרבה לחץ, בצרוף נקודת מבט אישית ומלאת חרדות, פשוט סחפו אותי פנימה.
מסכים לחלוטין
ואני רק רוצה להוסיף שהסרט הזה היה אחד הסרטים המטרידים ביותר שראיתי (במובן הטוב של המילה). אני גם רוצה לציין לשבח את הפסקול של הסרט. אין לי מושג אם מדובר בגרסה מודרנית שעושה אינרפטציה "חדשנית" לאגם הברבורים של צ'ייקובסקי או שממש מדובר בגרסה שמרנית ו"רגילה" יותר . אם זו האופציה השנייה אני לא חושב שהייתי מאמין אם מישהו היה אומר לי לפני הסרט שאגם הברבורים של צ'ייקובסקי יכול להוציא ממני כל כך הרבה רגש, להושיב אותי ככה על קצה המושב. פשוט סרט שממש חבל לפספס בקולנוע ולו בגלל שחווית הפסקול שלו, בסראונד, היא פשוט טוטאלית ומדהימה.
כל המוזיקה בסרט (ממה שהבנתי)
מבוססת על אגם הברבורים של צ'ייקובסקי. לפעמים זו המנגינה המוכרת ברקע, לפעמים זה עיבוד של קלינט מנסל שהפך את סדר התווים, לפעמים זה פסנתר בזמן החזרות ולפעמים הטלפון של נינה.
לפי דברי ארונופסקי
אפילו קטעי הטראנס/דאנס בסצינת המועדון מבוססים על קטעים מתוך "אגם הברבורים".
כמה נולאן מצידו
(ל"ת)
אני חושב שצריך להתסכל על הסרט הזה מנקודת מבט קולנועית אחרת לחלוטין. יש יוצרים שמשתמשים בדמויות שלהן בשביל להניע את העלילה, וארנופובסקי משתמש בעלילה שלו להניע את הדמויות. באופן קיצוני. אין דרך "לחדש" את אגם הברבורים אלא בהבתוננות עליו מפן אחר לגמריי. מי שלא שם לב לחידוש פה חייב להיות עיוור. מפרקים פה את עולם הבלט המלכותי לחתיכות הכי קטנות שלו-התנועות שוברות הרגליים, הסקסיזם, הלחץ ואת זה מכניסים לתבנית של אגם הברבורים. יש כאן אימה גופנית-פיזית ממש וגם אימה פסיכולוגית. אבל זה עדיין לא סרט אימה. כי מטרתו היא לא להפחיד, אלא להרהר. להרהר על נפש האדם, על הקרבה, על הפער בין העולם החיצוני לעולם הפנימי ויותר מכל על הדחקה של סטיות וצרכים. זה לא סרט שמתאים לכל אחד, אבל הוא באמת יצירה חד פעמית בשמי הקולנוע. ממליץ בחום לצפות.
עדיין לא הבנתי
אולי אני עיוור או שאני פשוט לא מכיר מספיק את המקור. מה החידוש שבמאי הבלט עושה להפקה שאנחנו רואים בסרט?
אני לא מדבר על מה שארונופסקי עושה, אלא על דמות הבמאי בסרט.
נ.ב. משגע אותי שהאישור של התצוגה המקדימה הוא בצד שמאל. זה נוגד את מוסכמות הUI!
כמה תשובות לשאלה
אני חושב שאין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת.
יכול להיות שהעובדה שנינה מגלמת הן את הברבור השחור והן את הברבור הלבן מהווה חידוש. אבל אני מודה ומתוודה שאין לי, כמו לרוב הצופים בסרט, ידע מספיק נרחב בבלט בשביל לדעת זאת. אולי זה גם סתם משפט מכירות שאומר המפיק לקהל העשירים שהוא צריך את כספם.
אבל לפי דעתי מדובר במשפט שמכוון אלינו הצופים. כי בסרט הזה האלמנטים הקולנועיים-עלילה,דמויות,דיאלוגים משומשים על ידי הבמאי בשביל להעביר את הרעיון המרכזי של הסרט.ולא להיפך. העלילה והדיאלוגים אינם התכלית אלא דווקא האמצעי. לכן לפי דעתי מדובר בשבירה של הקיר הרביעי ובשליחת מסר אל הצופים-אתם חושבים שאתם עומדים לצפות בסרט על בלרינות מתוקות שרוקדות בחמידות, אבל אתם עומדים לחזות במשהו אחר לגמריי.
גם אני חשבתי שנינה מגלמת את שני הברבורים
הוא החידוש שהבמאי מתכוון אליו. אבל לפי ויקיפדיה, מכיוון ששני הברבורים אמורים להיראות אותו דבר בדיוק, ברוב ההפקות רקדנית אחת רקדה את שני התפקידים. למרות שכנראה יש מספיק הפקות שבהן אלו רקדניות שונות.
יש לי עוד רעיון
בבלט המקורי יש המון סצינות, מצאתי דיסק שהתזמורת של לונדון מבצעת את אגם הברבורים והוא מכיל פתיחה ו-29 סצינות.
אולי הבמאי מתכוון שהוא הולך לנקות מהבלט את כל הסצינות הקישוטיות מסביב (ואם אני זוכר מהסרט, גם את רוב התפאורה) ולהראות רק את הסיפור הכואב של הברבור הלבן.
אנחנו כצופים רואים רק חלק מהסצינות של הבלט כי הן לא העיקר. כי זה לא סרט על "אגם הברבורים" או על הפקה של הופעת בלט. זה סרט על נינה, אז מקזזים את מה שאנחנו רואים לרגעים שמשעותיים עבורה. אני לא חושב שיש למשפט הזה משמעות מאוד גדולה בתוך העלילה של הסרט אלא דווקא כרמז לצופים.
ואז אתמול הלכתי לראות את ברבור שחור בכלל בלי לדעת על מה הוא מדבר כי ידעתי שזה לא באמת משנה, והבמאי כבר יעביר את מה שהוא רוצה להגיד בדרך כזו או אחרת. הסצנה הראשונה, המוזיקה והאווירה שבו אותי לגמרי. מצד אחד מאוד רציתי שהסרט ייגמר כדי שהאימה הזאת תפסיק כבר, אבל מצד שני כ"כ לא.
אתמול, כמה שעות לפי שצפיתי בסרט, קראתי את הביקורת בלי לקרוא את התגובות וכל הזמן ציפיתי לאותם דברים בביקורת שיוזכרו. אבל אני לא הרגשתי את ה"בומים" מהרמקולים שהתמזגו, לטעמי, בצורה די טובה בסרט, לא מצאתי בסרט שום הגדרה לסרט 'אימה' ובעיקר חיפשתי את דמות האימא שמנסה להגשים את עצמה דרך הילדה. עדיין לא מצאתי אותה ובדיוק להפך.
אחרי שנגמר הסרט המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא שאני צריכה כבר לעכל את העובדה שאם לדורון יש רגשות מעורבים לגבי סרט, או שהוא חושב שהטוויסט ברור מההתחלה, כנראה שמאוד אוהב את הסרט(שאטר איילנד, לדוגמה), ואם הוא יגיד שהסרט מצוין כנראה שלא אסבול אותו(צעצוע של סיפור, הרשת החברתית, סקוט פילגרים שבכולם די סבלתי). כנראה שרק על 'נערה עם קעקוע דרקון' תהיה לנו הסכמה.
אז לא יהיה לי יותר מדי לחדש, כבר אמרו את זה לפניי:
1. מאוד קשה לי להבין איך אפשר להכניס סרט כזה תחת ז'אנר של סרטי אימה. אני לא חושבת שמה שהוא ניסה להעביר זה את הפחד עצמו, כמו שהוא ניסה להעביר את התחושות הקשות של האימה שנכנסות לנו מתחת לעור כשאנחנו מנסים להגשים חלומות.
2. הדמויות בכלל לא נראות לי קלישאתיות(יש מילה כזאת, נכון? למה אופיס לא מסכים איתי?). גם את זה כבר אמרו לפניי, אבל פשוט היה נראה שהבמאי התנהג בצורה הזאת רק כדי להוציא ממנה צדדים פחות טובים, שמילה קוניס היא באמת בחורה נחמדה וחוסר הפרגון מצד האחרים נוצר רק כי נטלי פורטמן כדמות הייתה די מעצבנת, כנ"ל לגבי מקרה האמא(נראה לי שזה יהיה סתם ספוילר מיותר).
3. מסיבה כלשהי בביקורת שלך הפרדת בין עניין ה'טריקים' לגבי זה שזה סרט טוב, ואני חושבת שפה בדיוק נעוץ ההבדל בין ספרים לבין קולנוע: בקולנוע יש לך עוד דרך להעביר את מה שאתה רוצה להעביר. לא תמיד אתה חייב דיאלוגים מתוחכמים במיוחד כדי להעביר תחושה. במקרים של סרטים כאלה, ומצטערת על הקלישאה, תמונה שווה הרבה יותר מאלף מילים.
את הצילום, אגב, מאוד אהבתי, וזה לדעתי אחד הצדדים המקסימים בסרט: עם נקישות הרגליים העדינות היא פשוט הפכה לברבור. הסצנות הללו שגם שילבו מוזיקה די מדהימה שבו אותי, וזו אחת הסיבות לכך שבניגוד לסרטים אחרים של אורונופסקי שאני לא מסוגלת לראות יותר מדי פעם, אימה שמוצגת דרך בלט אני בטח אראה שוב, כבר בשבוע הבא.
Yeeesssss
השפיות!
באמת כולכם אהבתם את הסרט???
כשהסרט נגמר אני פשוט ישבתי בשוק ולא ידעתי מה להגיד. ניסיתי לעכל מה הרגע ראיתי..
הסרט הזה נכשל בכל קטגוריה-סרט אימה עלוב, סרט דרמה חסר פואנטה, סרט מתח צפוי ומותחן אירוטי שפשוט מעליב את האינטילגנציה.
אני לא מאמין שאני הראשון שרושם את זה…
מצד שני, זה לא בדיוק הסרט שרוב האנים ילכו לראות, כך שאולי הדעות כאן לא מייצגות מדגם ריאלי…
אני מאוד נהנתי מהסרט, כן הוא לא עמוק במיוחד, וזה ממש לא משנה אם הוא אימה או לא, זה פשוט סרט מדהים, מסעיר ומלחיץ שהשאיר אותי יושב, לא מסוגל לקום. מומלץ בחום.
ועכשיו תגלו לי - למה נטלי המדהימה זכאית לאוסקר?
והיא באמת ובתמים ובאמונה אהובה עלי ביותר!!!
וכל סצינה שהיא משחקת בה אכן ממכרת!
אבל,
בסרט זה היא משחקת כל הזמן את אותה דמות. ואני מתכוונת – לאותו' מוד', אותה הבעה פחות או יותר, אותו רעיון…
אותם לחץ + מתח + נאיביות מבוהלת + בהלת מוות….
וזה כ"כ מרגיז כבר, בשלב כלשהו.
נראה לי שהרגע שהכי אהבתי אותה היה כשהיא דברה עם אימה בציניות.
סוף סוף נשבה ממנה רוח אחרת….
והכי הייתי רוצה לראות אותה עם פסלון.
אבל למה לא על תפקיד עם מנעד רגשי קצת יותר רחב??
אלא אם כן, זהו פרס על השקעה וכו', שאכן מגיע לי על לימוד הבלט.
מגיע לה, כמובן... (תיקון טעות)
(ל"ת)
התלבטתי רבות אם ללכת לסרט
שמעתי הרבה המלצות, אבל אחרי קריאת הביקורת אני חושדת שארונופסקי פשוט ראה את רתיעה של פולנסקי ואמר 'גם אני רוצה אחד כזה'.
ומאחר ורתיעה הפחיד אותי עד מוות, (כולל השטיקים עם המראות) אני חושבת שאוותר…
תודה על האזהרה, בכל מקרה.
מרשים.
איך שאני רואה את זה [וכנראה גם רד] אין שום הבדל.
בטח שיש.
אם האנשים על הבמה לא נהנים, גם הקהל לא יהנה. ולפעמים ההנאה הזאת היא מה שהופכת את ההופעה (לא משנה איזו. זה יכול להיות גם מחול מודרני ותיפוף על כלי מטבח) לטובה או לא טובה.
כמובן.
אבל אם אני, בתור סוג של קהל של הבלט הזה [הרי ברור שלא כל צופי הסרט הם חובבי בלט], לא רואה את ההבדל בין הריקודים, או אפילו את ההבדל במידת ההנאה של הבלרינה, זה לא ישפיע על ההנאה שלי מקטע הריקוד.
לי הקטעים שנינה רוקדת כברבור השחור בתחילת הסרט נראו ממש טוב. אני אהיה מוכנה להאמין למקצוען שיגיד לי שהם לא מושלמים, אבל קשה לי להבין למה הבמאי יורד עליהם כל-כך [כי הוא פרפקציוניסט קריפי, זה למה].
גם אני לא חובבת בלט. או שום סוג אחר של מחול.
אני לא מבינה בזה יותר ממה שאתה מבין. אבל הבמאי לא אומר לה שזה לא -טוב-, הוא אומר לה שזה לא משוחרר/מפתה/אנאעארף. הרי אלה אותם צעדים והיא עושה אותם אותו דבר כל הזמן.
בין "המתאבק" ל"ברבור שחור"
צפיתי היום במתאבק בשביל להשוות, וכשאני חושב על זה, ברבור שחור לעומת המתאבק הוא קצת כמו הריקוד של לילי לעומת הריקוד של נינה.
המתאבק הרבה יותר מהודק, הרבה יותר סגור על עצמו, הוא מפתח את הדמויות עד הסוף, את העלילה עד הסוף, סוגר את כל הפינות ואומר את כל מה שהוא יכול היה להגיד – אבל גם לא יותר מדי מפתיע ונשאר בסך הכל במסגרת של ז'אנר אחד וברור.
לעומתו, ברבור שחור קצת מחפף מכל מיני בחינות; הדמויות לא מפותחות עד הסוף ומרגישות לעתים טיפה כמו סקיצה, אפילו העריכה בכמה מקומות "רשלנית", יש להניח שבמכוון (חיתוכים מהירים ולא תמיד ברורים בין סצינות, מקום אחד שבאמצע הסצינה מוחלף פילטר צבע בצורה גסה למדי) – אבל הסרט הרבה יותר שאפתני, מערבב הרבה מאוד ז'אנרים שבדרך כלל לא רואים ביחד וגורם להרבה יותר תגובה של "וואו".
וכל זה במעין אירוניה על כך שברבור שחור עוסק בבלט – אמנות מדויקת ופרפקציוניסטית – בעוד שהמתאבק עוסק בהתאבקות – אמנות הרבה יותר "פשוטה" ולא דייקנית.
בקיצור, אלה בהחלט יצירות משלימות מהרבה מאוד בחינות. אני חושב שבסופו של יום אני אוהב את ברבור שחור יותר, אבל זאת לא החלטה טריוויאלית.
התרשמותי הצנועה
קודם כל, כמו שכבר נאמר, התסריט לא מבריק, ולעתים קלישאתי.
את שאר רשמי אפשר לסכם בשתי מילים: ארונופסקי גאון.
ובקצת יותר מילים: הסרט מבוים בתנופה ובכשרון מדהימים, מצולם מעולה, ובסופו של דבר רוב השחקנים נותנים הופעות מרשימות למרות הדמויות הקלישאתיות. בולטות במיוחד פורטמן, קוניס שהפתיעה אותי מאוד, וברברה הרשי.
דווקא וינסנט קאסל, שחקן שבדרך כלל אני מאוד אוהב, לא שכנע אותי הפעם למרות שהוא בהחלט התאמץ.
בסופו של דבר, בעיקר בזכות ארונופסקי, הצלמים, והשחקניות – אהבתי!
משהו שהיה מוזר בעיני,
אבל אולי בגלל שאני לא מספיק מבינה בתחום-
התפאורה של ההופעה מדהימה ומושקעת, התלבושות של הברבורים מרהיבות ומדויקות, החזרות מאומצות…
נראה ש"אגם הברבורים" זוהי הופעה בסדר גודל מדהים, עם השקעה עד הפרטים הקטנים, ולכן-
איך זה יכול להיות שנותנים למופיעות להתארגן, להתלבש ולהתאפר בעצמן?
זה הגיוני שבין המערכות נינה תשהה לבד בחדר ההלבשה ותתכונן בכוחות עצמה- בלי עזרה או השגחה?
בהיקש מעניין דומה
בתיאטרון הרפרטוארי, בדרך-כלל השחקנים מאפרים את עצמם, פרט למקרים בהם מדובר באיפור מסובך או מיוחד.
"איפור מסובך או מיוחד"
היית מכנה אחרת את האיפור של הברבור השחור?
כל מה שרואים אותה עושה
זה למרוח על עצמה מייק-אפ לבן (ואודם, במקום אחר). השלב הזה באיפור לא מצדיק, להבנתי, התערבות של מאפר/ת.
אם תשיב לב,
התייחסתי לאיפור בשלב הברבור השחור- עם הסימנים בעיניים – אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה בכוחות עצמה, ואם מישהו היה נמצא שם בשלב הזה (והיה חייב להיות, כאמור), לא היה קורה מה שקרה.
נכון, אבל...
…אבל בהחלט ייתכן שהאיפור ה"מקצועי" נעשה במקום אחר מאחורי הקלעים.
או שזה סתם חור (מאוד מאוד קטן) בעלילה.
בשיחות בתחילת ובמהלך הסרט מוזכר שהבלט סובל מכמות
הולכת וקטנה של צופים*, ומן הסתם זה מתבטא בתקציב. למען האמת, רוב התפאורה שרואים על הבמה במהלך הסרט נראתה לי די מינימליסטית ו-"אחורי הקלעים" בכלל נתנו רושם של מקום אפרורי ועגום. אין לי מושג אם זה הסטנדרט, אבל יכול להיות שההפקה פשוט צריכה לחסוך בהוצאות על דברים כמו מאפרת.
* אחרי הצפיה בסרט הערתי לזוגתי שאני לא אתפלא אם בעקבות הסרט הזה, כמות צופי הבלט תקטן עוד יותר – הוא עושה למוסד הזה יחסי ציבור, איך נאמר, לא הכי חיוביים בעולם.
לא נראה לי
הסרט הזה מעלה את ההייפ סביב עולם הבלט, ומזכיר למי שאוהב, כמה הוא אוהב את זה.
לי, באופן אישי, הסרט עשה געגועים קשים ללינקולן סנטר (המקום בו הסרט מתרחש) ולבלטים שהייתי רואה שם (12 דולר לכרטיס סטודנט. לא תקחו?).
ואגב, מבדיקה עולה שהבלט שם (הניו יורק סיטי בלט) מציג בימים אלה את… אגם הברבורים. ולא רק זה, גם נוספו הצגות נוספות של "אגם הברבורים" בשל דרישת הקהל. אז הסרט כנראה גורם לאנשים ללכת לבלט, או לפחות ללכת לראות את "אגם הברבורים" בניו יורק סיטי בלט.
(לפרטים: http://www.nycballet.com/nycb/home/)
גם בסרט "רקדנים" (Company) הרקדנים מתאפרים בעצמם
ומחליפים תלבושות לבד וכו' (אלא אם זה בלתי אפשרי והם זקוקים לעזרה של קולגה). אאז"נ אפילו במאחורי הקלעים של CATS ראיתי שהשחקנים מתאפרים בעצמם (וזה כבר איפור הרבה יותר מורכב!). אני מניחה שבפעמים הראשונות מביאים להם מאפרים מקצועיים שמלמדים אותם איך לעשות זאת, ובהמשך הם מסתדרים לבד. אז עזרה בד"כ לא צריך, והשגחה? למה צריך השגחה מאחורי הקלעים כשמדובר בשחקנים/רקדנים בוגרים?
אגב, כשאתה אומר שזה סרט האימה הטוב ביותר שעוסק בבלט
זה מחשיב את Suspiria?
שאגב, השמועה אומרת שעושים לו רימייק, עם נחשו מי בתפקיד הראשי – נכון, נטלי פורטמן.
כי מי היה מאמין ש"סרט האימה שעוסק בבלט עם נטלי פורטמן בתפקיד הראשי" יוכל לתאר שני סרטים שונים.
הגיוני
היא כבר למדה לרקוד. יקחו מישהי אחרת, יצטרכו להמתין עוד שנה שהיא תתרגל ;-)
התגובה מכילה ספויילרים חלקיים.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר, כמעט בביטחון מוחלט, הוא ש'ברבור שחור', על אף מגרעותיו, מעורר חווית צפייה יוצאת דופן. זו לא קלישאה.
'ברבור שחור', מתוך כוונה ברורה, מעביר את צופיו מסע ייסורים קולנועי מהמם. אפשר להתווכח על נסיבות ההתרחשויות העלילתיות, על הלגיטימיות של השימוש באמצעי המבע – הוויזואליים כמו גם הרעיוניים- אבל אי אפשר להישאר אדיש אל היצירה העמוסה הזאת. דארן ארונופסקי דורש מצופיו, בדיוק כמו שהוא אוהב, להתרגש ולהזדעזע כל פעם מחדש. אפשר להרגיש עד כמה הוא מתאווה לכך. שימוש בתחבולות מסוימות מצליח לעודד אמוציות אבל עשוי להוביל לצרות מחשבה. כשנטלי פורטמן מגרדת, קוצצת או גוזרת את עצמה לכדי דם הצופה מתכווץ בכסאו, אבל אחרי שהיא ממשיכה להתעלל בעצמה, באותם ביטויים קולנועיים שחוקים – קולות שפשוף וחיטוט, ציפורניים נשברות, עור מדמם -עולה שאלת החיוניות של תמונות חוזרות וטכניקות מאוסות. ארונופסקי במאי של רגעים. במאי שמעניק חשיבות רבה לייצוג האובייקט, במקום לאובייקט עצמו. גם אם בשלל האפקטים האלו קיימת חשיבות סמלית – על הדרך בה הדמות הראשית בסרט הופכת, לאט לאט, לברבור בעצמה- הם עדיין מוגבלים למרחב הרגש המיידי בלבד – ולא לטווח המחשבה הארוך.
נטלי פורטמן בהחלט מרשימה. גם כברבור לבן זך ותמים וגם כברבור שחור אפל. רצחני. אז פורטמן מצליחה להתגבר על חוסר ההמראה של התסריט ורק כשאנחנו מגלים את הברבור השחור בתוכה אנחנו גם מקבלים את חוסר הביטחון שלה – מתנסחת בהתנצלות, את חוסר ההתנסות – הניכור מהסיגריה ומהמשקה ואת התמימות שלה – הבובות – קודם, כשהייתה לבנה. כאילו כל הזמן שעבר זה מה שרצתה להיות ולא יכלה. למרות העובדה שגם כאן מדובר בעיקר בטריק קולנועי. נינה רק נראית נקייה – מצטיינת בריקוד הברבור הלבן ונכשלת בשחור- אבל למעשה משיגה בהופעת הבכורה תוצאה מרהיבה בתפקיד הברבור השחור ונופלת שדודה בתפקיד השני.
דארן ארונפסקי בטוח שהוא מינימום רומן פולנסקי. השנה היא שנת שבעים ומשהו. ואנחנו נמצאים על סט "תינוקה של רוזמרי" .
זו בדיוק המצוקה. חוסר המודעות. אמנם, אני וודאי מבין שהבמאי ניגש לצלם את הסרט באהבה גדולה. גם כמחווה. אבל, הרצון העז להיצמד לתווית ה'מותחן הפסיכולוגי' הגביל אותם. את הבמאי – כממחיז ואת הסיפור עצמו – כמעשייה. אתם יודעים, כאילו ארונופסקי סטודנט שהתלהב מ'הדייר' והכין את עבודת הגמר שהמורה הכי אהבה. הביצוע מרשים. צילומים רועדים בגובה העיניים מצומצמים לפנורמה קצרה. תחושה ריאליסטית. מוסיקה צוברת תאוצה, מובילה התרחשות. תאורה מינימלית ושימוש חוזר בצבעים מנוגדים. ובכלל, יכולת הריקוד המפתיעה של המשתתפים, במיוחד של פורטמן המעולה. העשייה מוקפדת. אני מסופק אם יש הרבה מעבר לכך.
הדמויות שטוחות כמו נייר, דוגמת זו של מילה קוניס. ההפרדה בינה לפורטמן פשוט טוטאלית מדי. טרחו להזכיר לנו, שוב ושוב, עד כמה קוניס היא הילד הרע, 'המחוננת הבעייתית' . היא מתנהגת ממש בהתאם לכללים. מאחרת לחזרה במופגן. קולנית. ראשונה ליזום מגע מיני. מפתה. אבל לעת סיום מאבדת את הרלוונטיות הסיפורית שלה.
ככל שאני מהרהר בכך, כך אני מבין יותר כי ארונופסקי הוא אולי טכניקן לא רע אבל במאי חסר יכולת וירטואוזית שמקדם לעיתים רעיונות בנאליים וסתמיים. אם נוציא מהרשימה את 'המתאבק' הדרמטי נישאר עם אוסף סרטים ('פאי', 'רקוויאם לחלום', 'המעיין') מאד מוגבל ובינוני של במאי מוערך יתר על המידה. את 'ברבור שחור' כן כדאי לראות. כדי להתרשם וליהנות, אבל לא כדי להתענג על אמנות הקולנוע.
נסיים בצלילים חביבים:
http://www.youtube.com/watch?v=EVSb3dFszH4
מסכים עם כל מילה
אני שמח סופסוף למצוא מבקר אחד לפחות שחושב כמוני.
ראיתי את הסרט בקולנוע עם אחותי וחשבתי, כמוך, שהסרט הזה הוא סרט שלא מצליח לבחור מה הוא רוצה להיות, ובסוף נכשל בכל החזיתות.
בתור סרט אימה הבמאי השתמש בשטיקים שלו לא נכון. אני נשבע שברגע שעברה הדמות השחורה שהזכרת, בליווי המוסיקה הקולנית, עברה במוחי אותה המחשבה- בשביל מה אתם סתם מקפיצים אותי, מה זה הוסיף?
אני השוותי את המוסיקה הפתאומית כל פעם שקורה משהו על המסך לסופר שמשתמש בעודף סימני קריאה או בגופן מודגש ומוגדל במקום במילים כדי להביע מה הדמויות חושבות ומרגישות.
גם בתור דרמה הסרט לא היה בדיוק מבריק (אם לא היו יוצאים בומים מהרמקולים הייתי נרדם).
דווקא נראה שאחותי נהנתה, ואמרה שכנראה לא אהבתי את הסרט כי זה סרט לבנות -לא ידעתי שבלט הופך סרט לסרט לבנות… ניראה לי אני אלך לצפות באיזה רמבו 6 – להחזיר לעצמי את הגבריות.
זה לא סרט לבנות
זה סרט לבנות וקוקסינלים.
את בוודאי מתכוונת קקוסינלים.
(ל"ת)
האם ברבור שחור היה עובד טוב גם בלי הטריקים האלה?
לדעתי כן, ואפילו יותר טוב. אילו רק ארונופסקי היה מבקש לשכתב את התסריט…כי ההרגשה שלי לאורך הסרט הייתה "כן, אפשר לעשות דברים ממש מגניבים עם הקולנוע, אבל כולנו יודעים לאן אנחנו אמורים להגיע, אז בבקשה, תמשיכו עם הסיפור!"
אני לא אוהבת מעצורי עלילה. לא שירי אווירה במחזות זמר, ולא הפחדה לשם הפחדה ולשם מילוי הזמן שחסר לסרט באורך מלא בעזרת מריחת עלילה דלילה.
בד"כ, זו נחשבת תסריטאות טובה כשהסרט מגדיר לך, מוקדם, במה הוא הולך לעסוק, ואולי אפילו נותן רמזים מטרימים לגבי הסוף. אבל אני מניחה שנחצה כאן גבול דק בין לרמוז (רמזים שנבין אולי רק בצפייה שניה) לגבי הסוף לבין לומר זאת כמעט במפורש, כשהסרט כולו נשען על הפאנץ' בסוף. אני מניחה שסרט שנשען על הסוף ומגלה לך את הסוף יורה לעצמו ברגל.
למרות זאת, נטלי פורטמן מעולה, והייתי אומרת שהסרט שווה צפייה.
אני לא חושבת שהמבקר הבין לגמרי את הרעיון של הסרט. כמו שבסרט הפכו את "אגם הברבורים" מקלשאה למשהו מיוחד, ככה גם פה. יש את המבנה הקיטשי והמוכר של סרט ריקוד הוליוודי, הרקדנית המתוסבכת, האם השטלתנית וכו'.. אבל הרעיון, להתמקד בתת מודע ובפסיכולוגיה כשיש את סיפור הקלישאה מאחור? גאוני.
ובומים..? נכון, היו כמה קטעים מבהילים, אבל זה לא היה דומה בכלל לקטע הבהלה קלאסי של הבחורה המתקלחת.
אני ממליצה מכל הלב, סרט ג-א-ו-נ-י! אבל תשתדלו ללכת עם מישהו שאפשר ללחוץ לו את היד..
נפילה ענקית
אהבתי את "המתאבק" מאוד. חשבתי שהוא היה סרט אנושי, מרגש ומטריד שהיה ראוי לפרס הסרט הטוב ביותר בשנה בה הוא יצא. את "ברבור שחור" ראיתי בטיסה ארוכה. בשלב כלשהו שמחתי כשהגישו את האוכל (שנהיה טעים מאוד בשנים האחרונות, ברכות לשף), כי זה איפשר לי לקחת הפסקה מפסטיבל ההפחדות הזולות הזה. אני לא מבין למה אמנים גדולים חייבים להתקלקל בשלב מסוים, מבחינתי הסרט הזה הוא "האלבום השחור" של דארן אורנופסקי. רבים יאהבו אותו, מעטים יבינו למה הוא כל כך גרוע.
טכניקת ה"רגע, זה באמת קרה או שזו הזיה \ חלום" גורמת לסרט להרגיש זול עוד יותר. היא מקבילה, לדעתי, למערכת ה-Achievements (הישגים) בה נעשה שימוש במשחקי המחשב של השנים האחרונות, במסגרתה על כל מעשה, קטן כגדול של השחקן מופיעה הודעה המזכה אותו ב"הישג" ומספר נקודות. כמו המערכת הזו, המזריקה דופמין למוח של הגיימר ללא כל מאמץ מצד מפתחי המשחק, טכניקת ה"היה או לא היה" מיושמת כאן כדי לנסות וליצור יש מאין סקרנות ומיסתורין, ללא השקעה אמיתית של התסריטאי, שבאופן כללי עשה כאן עבודה מחפירה, לפי דעתי.
האירוניה חוגגת כי פורטמן, שבאמת מנסה, סובלת מהבעיה של דמותה בסרט. כמו הריקוד המקובע והפריג'ידי של נינה, כך המשחק של פורטמן לא הצליח לסחוף אותי ולשבות אותי באשלייה. הקונפליקט הפנימי (הרדוד, יש לציין), התסכול מחוסר היכולת של הדמות שלה "להשתחרר" ולהיות כמו המאגניבה עם הקעקועים והאקסטזי, המרד המאוחר נגד האם השטלתנית – כל אלה לא מועברים בצורה משכנעת מצידה של הוונדרקינד מ"לאון" ששומרת על הבעת פנים מבוהלת א-לה Deer in headlights בחלק ניכר מהסרט. לא הופעה של אוסקר, אפילו לא קרוב.
למרות הכול, עדיין לא ויתרתי על מר אורנופסקי ואני מקווה שהסרט הבא שלו יצלול לעומקים שהם מעבר לאלה של בריכת הפעוטות, ויחזור משם עם בשר אמיתי ולא עם הסימבוליות הפומפוזית וחסרת העידון של "ברבור שחור".
שתי מילים: Perfect Blue
אני לא עומד להכביר ולהוסיף שהסרט הזה ממש חזק ושהסגנון המובהק של ארונופסקי, בכל הסרטים שלו שראיתי, הוא להכניס את הקהל לורידים של הדמויות שלו, אבל תמיד דרך הורידים (טוב, כרגע אמרתי וזה מספיק), אלא להצביע על נקודה שאולי לא כולם ראו:![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
בזמנו התפרסמה כאן ביקורת על הסרט "פרפקט בלו": http://www.fisheye.co.il/perfect_blue/
כל מי שראה את הנ"ל יודע שארונופסקי קנה את הזכויות לסרט כדי להשתמש בסצינה המפורסמת של בחורה-מצונפת-בתוך-אמבטיה-צורחת-לתוך-המים. ובסרט הזה זה אולי פחות בולט, אבל לחדי אבחנה קיים- הוא עדיין מושפע ברמות מ-perfect: הזמרת/שחקנית/רקדנית שהולכת ומשתגעת, הפגיעות הפיזיות העצמיות, אי היכולת להבדיל בין מציאות ואשליה, הביזאריות עם הדמויות במראות והציורים המדברים…
כל זה קיים בפרפקט בלו… וכאן הוא חזק יותר. ארונופסקי אולי חושב שהוא יכול לטשטש את העקבות למקור הסגנון שלו כי הוא קלט אותו מאיזה יפאני אחד (ואפילו שילם על זה), אבל מסתבר שעוד אנשים קלטו אותו.
ולסיום: אפילו השם של שתי הגיבורות דומה!! או שרק אני מתבלבל בין נינה ומימה?
ועכשיו, ספר לזכרו של קון שעומד לצאת ביפן
יכיל גם דברים שכתב ארונופסקי בעקבות מותו של קון:
http://www.animenewsnetwork.com/news/2011-05-26/satoshi-kon-book-adds-message-by-black-swan-aronofsky
ועכשיו מתברר ש-"ברבור שחור" הוא הבלוקבאסטר המפתיע של
השנה, עם הכנסות של יותר מ-300 מיליון דולר בכל העולם:
http://blog.movies.yahoo.com/blog/1340-black-swan-might-be-the-most-unlikely-300-million-movie-ever/
רד פיש עלה פה על משהו..
כל הקטע של הפסקול הבומבסטי הוא לא יציאה חד פעמית של דארן ארונופסקי.
גם בנוח היה פסקול מזעזע שכזה וכשראיתי את נוח אמרתי לעצמי שהפסקול **יותר מדי** לוחץ.
יותר מדי מכוון להרגשה שהויזואל צריך לכוון.
הנה הפסקול –
https://www.youtube.com/watch?v=ZuoblUlptRs
(אגב, מעניין אותי כמה המנגנים בסימפונית שהקליטה את היצירה הזו התאבדו לאחר מכן בגלל המנגינה הסופר מדכאת הזו)