Blood

במאי: הירויוקי קיטאבוקו
תסריט: קנג'י קמאמה
קולות: יוקי קודו, סאמי
נקמורה… הבנתם את הרעיון

אם קראתם את הכתבות הקודמות בסדרת הביקורות על סרטי אנימה (קראתם, נכון?), בטח שמתם לב שבסופן של חלק גדול מהם מופיעה הערה בנוסח "תודה לאלון בורודה על עזרתו, עידודו ותמיכתו הרוחנית", ויכול להיות שתהיתם "מי זה לעזאזל האלון בורודה הזה". ואם לא תהיתם, נספר לכם בכל זאת: אלון הוא אחד המייסדים של המועדון הישראלי לאנימציה יפאנית. חוץ מזה, הוא גם אומן שמצייר בסגנון מאנגה, במאי אנימציה לעתיד, ויש לו אוסף מפלצתי בגודלו של סרטי אנימה, וידע אנציקלופדי מרשים אודות הסרטים הנ"ל.

בכל אופן, לפני משהו כמו חודשיים, אלון הודיע לי נרגשות שהוא ראה את הסרט 'Blood: The Last Vampire' ושהסרט הזה הוא-הוא הדבר הגדול הבא באנימה אחרי 'Ghost in the Shell' ו-'הנסיכה מונונוקי'. אז מהצהרה כזו, במיוחד כשהיא באה מאלון, קשה להתעלם, והזמנתי את ה-DVD. לפני כמה ימים הסרט נחת אצלי, ולאחר שתי צפיות (תיכף נסביר למה צריך שתיים) הגעתי למסקנה ש…

הסרט בסדר. אבל ה-'Ghost' או ה-'מונונוקי' הבא הוא לא.

ואני אומר את זה עם כל הצער והכאב שבדבר, כי פוטנציאל גדול דווקא היה לו.

רוב הביקורות מתחילות בתיאור העלילה, אבל אני אתחיל דוקא בצדדים הטכניים של הסרט – בעיקר בגלל שבצפייה הראשונה עלילת הסרט לא עניינה אותי בכלל. הייתי עסוק מדי בלהזיל ריר על האנימציה. זוכרים, לא מזמן רץ כאן סרט כזה, נדמה לי שקראו לו 'פיינל פנטסי' או משהו? אז תשכחו ממנו. עבר זמנו. פאסה. בניגוד ליוצרי הסרט הנ"ל, היוצרים של 'Blood' לא חתמו על עשרות צ'קים בלי כיסוי כמו "דמויות שנראות בדיוק כמו שחקנים חיים!" ("עם גליצ'ים שיבהירו לכם שהן לא כאלה בערך פעמיים כל חמש דקות!"). במקום זה, הם התמקדו ביצירת האנימציה הכי עוצרת נשימה שראיתם מעודכם. האנימציה משלבת ציורים ביד, ציורים שנעשו במחשב, גרפיקה דו מימדית, גרפיקה תלת-מימדית, הצללה ברמות שונות (צריך לראות כדי להבין) ותנועה חלקה ועשירה של הדמויות עם רקעים מהממים – תענוג לעיניים. לא כולם, אני חושד, יאהבו את עיצוב הדמויות (שאחראי לו טראדה קצוייה – אחד מאומני הפנטסיה הלוהטים ביותר כרגע ביפאן) – הוא נראה קצת יותר מדי גרוטסקי. אבל אני אהבתי. הסרט הוא חוויה גם לאוזניים: מוסיקת הרקע טובה מאוד, למרות שלעיתים קרובות היא נבלעת ברעשי הרקע של המכות והפיצוצים. כך סיימתי את הצפייה הראשונה עם הלשון בחוץ, וגיליתי שאני עדיין לא יודע שום דבר על מה שהולך בסרט עצמו (איזשהו קול מעצבן בראש לחש לי שכל העסק היה קצת קצר מדי, אבל השתקתי אותו). התיישבתי, אם כן, לצפייה נוספת.

הסרט מספר את סיפורה של סאיה, בחורה צעירה שהיא "האורגינל האחרון" והיא הורגת ערפדים. מי זאת הסאייה הזאת? מאיפה היא באה? מה זה לעזאזל "האורגינל האחרון"? מי החליט שהיא צדה ערפדים בעולמנו בשנות ה-60, ומתי בדיוק באפי החליפה אותה? על כל השאלות החשובות האלה, הסרט לא עונה. במקום זאת, הוא שולח את סאייה למצוא ערפדים באיזה בסיס צבאי אמריקני ביפאן. מה רוצים הערפדים האלה? מה הם בדיוק מחפשים באותו בסיס צבאי? למה הם מטומטמים עד כדי להכנס לשם מלכתחילה (שהרי המעסיקים של סאייה – שרוצים להרוג אותם – יושבים באותו בסיס בדיוק)? גם על השאלות האלו הסרט לא עונה בכלל. אבל למה להתלונן על החורים בעלילה, שאפשר להעביר דרכם את אחד המטוסים שמעופפים בשמיים לאורך כל הסרט – בסך הכל זה עשוי כמו שצריך. מפחיד, מלא אווירה מצמררת, הרבה מקומות חשוכים, צללים מאיימים, מוסיקה מרשימה. עוברות עשרים דקות בערך… והסרט מחליף כיוון. ממפחידון אינטליגנטי הוא הופך למשחק וידאו (לא אינטראקטיבי) – "עלייך להרוג את כל הערפדים שמסתובבים בבסיס הצבאי לפני שהם… יעשו משהו… לא ברור בדיוק מה…". אבל גם משחק הוידאו הזה, מסתבר, הוא בכלל לא רע. האקשן עשוי נהדר – קצבי, אלים, אקרובטי, מוציא מהצופים שריקות התפעלות במשך עוד איזה עשרים דקות… ואז הסרט נגמר.

מה נגמר? איפה? למה? מי? איך? נגמר. אנחנו מקבלים עוד חמש דקות עם הסברים מעורפלים לכל השאלות החשובות שנשאלו קודם (ההסברים הנ"ל זוכים לציון "מספיק בקושי") ואז האמריקאים פולשים לויאטנם. איך קשורה הפלישה לויאטנם למה שראינו עד עכשיו (45 דקות נטו) בסרט? גם אני רוצה לדעת.

בקיצור, במקום סרט קיבלנו גיבוב של סצינות. גיבוב יפה, מושך, מבדר, כייפי – אבל עדיין, גיבוב. זה לא מפתיע שבספיישל ה"מאחורי הקלעים" שמצורף לדיסק, קיבל הבמאי, הירויוקי קיטאבוקו, הכי פחות זמן מסך – הרי יותר מדי יד מכוונת לא הייתה בעשיית הסרט הזה. למעשה, יש לי חשד שהאיש היותר דומיננטי בהפקה היה ממורו אושי, הבמאי של 'Ghost in the Shell', ראש אולפני IG, ואחד המפיקים הראשיים בסרט, ששם לעצמו למטרה להפוך את 'Blood' לפלא הטכנולוגי התורן. הוא בהחלט הצליח, אבל חבל שהוא לא החליט להפוך אותו בדרך גם לפלא קולנועי. על הסרט הזה אמנם ישבו שלוש שנים במעבדות, אבל היה צריך, כנראה, לשבת עליו עוד שלוש שנים ולהוסיף עוד ארבעים דקות שיסבירו מה בדיוק הולך בו.

כל החסרונות הגדולים האלה של הסרט מושכים תשומת לב לחסרונות הקטנים יותר – למשל, ההחלטה התמוהה להפיק אותו בדיבוב משולב, יפאני ואנגלי. הדיבוב היפאני רץ במהירות אמוק, כמו מכונת ירייה, אבל כשהדמויות עוברות לדבר אנגלית, הן מתחילות לדבר באיטיות מונוטונית מעצבנת.

ובכל זאת, 'Blood' הוא כרגע מופע הראווה התורן בתחום האנימציה, ואם אתם לא רואים אותו – הפסדתם משהו מיוחד. ממילא סביר שבצפייה הראשונה תשימו לב רק לאנימציה ולא לשום דבר אחר. לי זה קרה.