לגעת ביהלום

במקור: The Blood Diamond
במאי: אדוארד זוויק
תסריט: צ'רלס לויט, סי. גבי מיטשל
שחקנים: לאונרדו דיקפריו, דג'ימון הונסו, ג'ניפר קונלי

הקדמה
אני רוצה להודות לקולנוע גלובוס שגובה 21 ש"ח על דלי פופקורן גדול, וכך מקטין משמעותית את סיכויי צופיו לרכוש יהלומי קונפליקט ביום מן הימים. חזק ואמץ.

ביקורת
ליאונרדו דיקפריו הוא דני ארצ'ר, מבריח יהלומים בסיירה ליאון של סוף שנות התשעים. סיירה ליאון וסוף שנות התשעים, כך מתגלה, הם לא שילוב מוצלח. מלחמת אזרחים נוראית מתחוללת, הצליל הנפוץ ביותר במכרות היהלומים הוא שריקת כדורים, והאזרחים חיים בעוני מחפיר, בהנחה שהם בכלל חיים. את ארצ'ר זה לא מעניין. המוטו שלו (ושל כל אדם לבן על היבשת, כך נראה) הוא "זוהי אפריקה" – אלה החיים, מה לעשות. היבשת מקוללת, והדבר היחיד שאפשר לעשות בעניין הוא לעזוב אותה. את כרטיס היציאה שלו מקווה ארצ'ר להרוויח על ידי ביצוע סחר, בלתי חוקי כמובן, בין ארגוני טרור אפריקאיים וסוחרי יהלומים מהעולם המערבי. יהלומי דם, מה שנקרא.

יום אחד נתפס ארצ'ר במעבר הגבול, ונשלח לכלא. בעודו יושב בקלבוש ומחכה שהבוסים הגדולים ימשכו בחוט או שניים ויוציאו אותו, הוא נתקל בסלומון ונדי (דג'ימון הונסו) – בחור מקומי שהופרד ממשפחתו ואולץ לעבוד בכריית יהלומים. שם, אומרת השמועה, הוא מצא אבן חן ששוקלת כמו דיפלודוקוס, וקבר אותה במחבוא שידוע רק לו. ארצ'ר מזהה בונדי את הזדמנות חייו, ודואג לשחרורו מהכלא. כדי לשכנע את ונדי להדריך אותו לעבר המטמון, מבטיח ארצ'ר לסייע לו למצוא את משפחתו הנעדרת, אם הוא רק יעזור לו לגעת ביהלום.

מכאן ואילך, הסרט מזכיר במובן מסוים את גרסת הדרמה הפוליטית של נוסחת ה"שותפים בלתי צפויים". אתם יודעים, השחקן השחור הייצוגי והשחקן הלבן הייצוגי שנתקעים ביחד, חרף סלידתם העזה אחד מהשני, בעקבות מטרה משותפת כלשהי, על כל הסיטואציות הנובעות מהשוני ביניהם. אבל כשהסרט התקדם כבר לקראת סיום, פתאום הכתה בי ההכרה שהשלב בו שני הגיבורים מתרגלים זה לזה, מגלים חברות אמת ומתאחדים עבור המטרה, מסרב להגיע. בשלב בו ארצ'ר אמור להבין פתאום את ונדי ולהגן עליו, הוא מכריז על עצמו כעל אדונו של ונדי והולך איתו מכות. גם כשהוא עושה מעשה שיכול להועיל לונדי בדרך כלשהי, נראה שהוא עושה זאת רק כדי שהוא עצמו לא יפסיד משהו אחר, או כי הוא יודע שזה לא יפגע במטרותיו.

מה שמוביל אותי לגורם הבלתי צפוי הבא ב'לגעת ביהלום'. והוא שארצ'ר הוא, בוא נאמר זאת כך, לא האדם הכי נחמד בעולם. הוא גם לא בחמישייה הראשונה. גיבורי דרמות פוליטיות לרוב לא מודעים לריקבון של המערכת בה הם חיים, ומגלים אותו לחרדתם בוקר בהיר, אך רקוב, אחד. ארצ'ר יודע טוב מאוד מה ההשלכות של הסחר ביהלומי דם או מלחמת האזרחים גם בלי לשמוע את סיפור חייו של ונדי, או את הרצאותיה של העיתונאית בה הוא נעזר במסעו לעבר המינרל (ג'ניפר קונולי. הכתבת, לא המינרל), וזה לא גורם לו לייסורי מצפון מיוחדים. הוא גם לא מהסס לירות ראשון, או לשעוט במכונית לתוך קבוצת ילדים חמושה שחוסמת את הדרך. לא פעם, כתוצאה מכך, התגובות של דיקפריו תפסו אותי המום ולא מוכן. זאת אפריקה, כנראה.

כסרט הרפתקאות, 'לגעת ביהלום' אחלה להפליא. קודם כל כי אדוארד זוויק ('הסמוראי האחרון') הצליח לבנות סרט מחומרים מוכרים ועם זאת להשאיר אותו, כאמור, מעניין ובלתי צפוי. זה לא הולך ברגל, אבל זה גם לא הכל: 'לגעת ביהלום' הוא מסוג הסרטים שאם כבר רואים, צריך לראות בקולנוע טוב, כשאפשר לשמוע את התופת ברקע כמו שצריך, ולראות את הנופים האפריקאיים על מסך גדול. זוויק יצר בעזרת הצילום ופס הקול אווירה ששאבה אותי עמוק לתוכה, ושמרה על עניין גם ברגעים בהם עלילות לאונרדו ביבשת השחורה התקדמו באיטיות. יש לי תחושה שעל מסך עשרים ואחת אינץ' עם סאונד במונו, האפקט עלול להתפספס, וחבל.

כמסמך אנושי מרגש, לעומת זאת, 'לגעת ביהלום' הוא סרט בעייתי. להגיד שנשארתי אדיש למראה מנהיגים שכורתים את ידי התושבים למען יראו וייראו, או ילדים שמקבלים לידיהם רובים כדי לחסל את משפחותיהם? אני לא יכול. הבעיה מתחילה כשהעברת הכאב או מורכבות החיים נשענת על מידת האכפתיות שלי כלפי הדמויות. לזוויק יש, כפי שכבר ציינתי, מעלות רבות, אבל מסתבר שבימוי שחקנים הוא לא אחת מהן, ואני מניח שזאת הסיבה לכך שאף אחד מהכוכבים, שכבר הוכיחו בעבר שהם מסוגלים לתת הופעות מצוינות, לא ממש נוצץ. ג'ניפר קונלי אנמית בתפקיד הכתבת האידיאליסטית. זה מתסכל, כי היא מבזבזת בכך תפקיד נשי שיש לו ממש חשיבות עלילתית, מעבר להתאהבות הדרגתית בגיבור הראשי. שני השחקנים שקיבלו על הסרט מועמדות לאוסקר לא מצדיקים אותה. דג'ימון הונסו משכנע, אבל לא יותר; אבל הבעיה האמיתית היא, כמובן, דיקפריו. המבטא שלו צורם באוזן מרוב מלאכותיות, הוא פומפוזי, צעקני ונראה ששרירי הפנים שלו נתפסו על אותה הבעה זעופה. אפשר לטעון שהדמות מהווה שיפור מרענן ממודל הנוכל הכריזמטי, אבל דיקפריו מחסל את הסיכויים להתחבר לייאוש שלו, לעייפות שלו ולאובססיה שלו כלפי היהלום.

ב'לגעת ביהלום' יש גם פן בולט למדי של ביקורת חברתית כנגד תעשיית יהלומי הדם. זה ראוי להערכה ומעניין, אבל זה יכול היה להיות יותר אפקטיבי. פעמים רבות נגררות הדמויות להרצאות, העוסקות בדברים שהדמויות אליהן הם פונים אמורות כבר לדעת. גם התמקדות ביהלומי הדם כגורם עיקרי לכאוס באפריקה, תוך התעלמות מכל סיבה אפשרית אחרת, עובדת לרעת הניסיון להעביר ביקורת רצינית. בעייתית גם הבחירה למקם את הסרט דווקא בסיירה ליאון של העשור הקודם, במלחמת אזרחים שנגמרה זה מכבר, בזמן שבמדינות אחרות באפריקה מתחוללים ברגעים אלו מעשי טבח ומכירות בלתי חוקיות של יהלומי קונפליקט. בסוף הסרט, רגע לפני הקרדיטים, מוזכר שהסיפור עדיין רלבנטי למקומות אחרים, אבל לא מוזכר מה הם. קצת מוזר, בהתחשב בכך שלגביהם הסרט יכול להיות רלבנטי הרבה יותר.

בסופו של דבר, דמותה של ג'ניפר קונלי מיטיבה לנסח את הטרגדיה של הסרט באחד מהדיאלוגים שלה עם דיקפריו: הוא אולי יזעזע כמה אנשים, אבל הוא לא יכול להביא לשינוי של ממש. האם סרט כלשהו על הנושא יכול להביא לשינוי רציני? אני לא יודע. 'לגעת ביהלום' מנסה, שזה קצת משמח. ונכשל, שזה קצת עצוב. ובכל זאת, הוא שווה צפייה. גם יהלום לא מלוטש הוא עדיין יהלום.