יפן, המאה ה-17. תחילתה של תקופת האדו. מיזו היא לוחמת שמחפשת נקמה אחר הזר הלבן שאנס את אימהּ ודן אותה לחיים כבת תערובת. אולם מה שמתחיל כמסע אישי ממניע אנוכי, יביא את מיזו ומכריה להסתבך בתככים פוליטיים אל מול גורמים עוינים שמאיימים לערער את היציבות ביפן.
אל סיפורה של מיזו מצטרף טייגן, אויב ילדותה של מיזו ומתלמד בדוג'ו יוקרתי, וכן אקאמי: נסיכה שטייגן מחזר אחריה. וככל שהסדרה מתקדמת, טייגן ואקמי הופכים מדמויות משנה חד-ממדיות לחלק אינטגרלי ממסעה של מיזו. ולמרות העניין שהסדרה מפגינה בדמויות המשנה, מיזו נשארת הכוכבת: היא קשוחה ויכולה לקרוע לכם את התחת. היא שחצנית מצד אחד, ומצד שני יודעת להשתמש בחרב כמו שבטהובן מנגן על פסנתר.
העלילה נעה בין ההווה לפלאשבקים מעברה של מיזו, פלאשבקים שגרמו לי לאהוב את הדמות שלה מעבר לְמה שחשבתי שאפשרי. הסדרה אומנם מרפרפת על הקלישאות הידועות מהז'אנר (כמו מסע אימונים מפרך אצל מחשל חרבות מנודה מהחברה) אך היא מגיעה לגבהים שלא ציפיתי לראות.
"הסמוראית כחולת העין" היא יצירה מבית צמד התסריטאים הנשוי מייקל גרין ("לוגאן", "בלייד ראנר 2049") ואמבר נויזומי, והונפשה בסטודיו ספיריט הצרפתי; כך שמדובר, למעשה, במפגש רב-תרבותי אשר משתקף היטב בסדרה: מדובר במכתב אהבה הן לסרטי סמוראים מיפן והן למערבוני ספגטי, עניין שניכר היטב בזוויות הצילום, בנושאים שבהם היא עוסקת ואפילו בפס הקול – בסצנה אחת תתענגו על נעימות עם כלים יפנים מסורתיים, ובסצנה לאחר מכן ינחת עליכם קאבר יפני ל-For Whom the Bell Tolls של מטאליקה.
ואם חששתם, כיאה לז'אנר, שהסדרה איטית: דעו כי היא מתנהלת בקצב של בלוקבאסטר הוליוודי, אם כי היא אינה חוששת לשבור את הרומנטיזציה של הוליווד כלפי התרבות היפנית (אני מסתכל עליך, טום קרוז). הדמויות לעיתים נלחמות מלוכלך, וגם דמויות שנתפסות כ"טובות" נאלצות לקבל בחירות שמובילות למותם של חפים מפשע. "כבוד" הוא מונח נזיל כשמוות מונח על השולחן.
ובואו נדבר על האנימציה. האנימציה של "סמוראית כחולת עיניים" אומנם ממוחשבת, אך האינמטורים העניקו לה מראה דו-מימדי באופן שאני יכול לתאר רק כשלמוּת. כוריאוגרפיית הקרבות היא מהטובות שראיתי בז'אנר, והאקשן בסדרה מנצל את פורמט האנימציה כדי להתפרע כיד הדמיון באופן שלא ניתן היה לעשות בלייב אקשן. ואם זה לא מספיק, האנימציה הנהדרת הזו נתמכת בכמה מהנופים המרהיבים ביותר שעיטרו אי פעם את המסך הקטן: קיוטו המושלגת מדהימה, והפירוט הרב נשמר גם כשהחורף בסדרה מפנה דרכו לטובת האביב. אם בכל זאת להלין על היבט מסוים, סצנות המין (המרובות) בסדרה נראות הרבה פחות טוב.
מעבר לעניין המין, בעיה נוספת היא קנת' בראנה שמשום מה לוהק לתפקיד הנבל. בראנה, אני מצטער לומר, נשמע נטול כל אופי על גבול המשועמם, ועדיף היה לתת את התפקיד לשחקן קול אמיתי. הדבר בולט כפליים נוכח הקאסט המוכשר מסביבו שאינו כולל שמות מוכרים (למעט ג'ורג' טאקיי, שלו ניסיון לא קטן בדיבוב).
אלא שכל זה לא גורע במאומה מההנאה שלי מהסדרה וממנעד הרגשות שחוויתי ממנה. נויזומי וגרין יצרו כאן משהו ייחודי שלא נראה על המסך מזה זמן רב, ואני מחזיק אצבעות לעונה שנייה ברגע שבנטפליקס יבינו מה יש להם ביד.
סדרה על הקצה
מאוד בלבלה אותי הסדרה הזו: לפרקים היא מבריקה, ולעתים היא מתישה, אבל היא תמיד מוגזמת: הרעים הכי רעים, הטובים הכי מתלבטים, הדרמות הכי דרמה, האקשן הכי אקשן. שום דבר לא מתון בה.
אולי לכן, לדעתי עבודת הדיבוב הטובה ביותר בסדרה היא של קנת' בראנה. הוא מדבב דמות מוגזמת לגמרי, אבל עושה את זה כמעט בלחש, בניואנסים עדינים, מתענג על המבטא ועל הפרטים. כל פעם ששמעו את הדמות שלו – אפילו יותר מראו – הייתי בתשומת לב מלאה.
ממליץ, אבל עם נשימה עמוקה ובלי להיסחף בהגזמות שהסדרה כל-כך מחבבת.
בעיני ההגזמה היא חלק מהכיף, זה פיצ׳ר.
הכל מאד all out בסדרה הזאת וזה פשוט כיף ברמה שלא חוויתי בסדרה כבר הרבה זמן. יש סדרות עדכניות הרבה יותר טובות: יורשים, פליבאג, הדב. אבל הן לא כייפיות. ובטח גם לא מה שדיסני עושים עם מארוול וסטאר וורס.
חולק עליך שיורשים ופליבאג לא כיפיות. הם לא איזה דרמות מתח נורדיות איטיות ואפלוליות. סדרות שדברים מתרחשים בקצב מסחרר, כל דיאלוג מענג, קומיות ודרמתיות אבל לעולם לא השמאלץ שאנשים קוראים לו דרמה קומית
(ל"ת)
מה כן נקרא דרמה קומית?
(ל"ת)
This Is Us
(ל"ת)
אבל איזה מבטא הוא ניסה לעשות?
לפעמים סקוטי, לפעמים דרום אפריקאי, לפעמים אנגלי.
לדעתי כל הזמן אירי. שזה מבטא הבית שלו.
(ל"ת)
נהניתי מאוד מהסדרה
אבל היה בה משהו קצת לא אחיד ברמה שלו עבורי. כמו שצוין בביקורת, סצינות המין היו נקודות חלשות של הסדרה ועדיין היה מהן די הרבה, זה הרגיש קצת שדחפו את זה בשביל שזו תהיה סדרה "בוגרת" יותר. גם חלק מהדיאלוגים השאירו אותי עם תחושה קצת מוזרה, כי למרות שהסדרה עוסקת בדמויות ונרטיביים יחסית מורכבים, לפעמים הדיאלוגים היו כתובים לא מדהים והיו קצת נטולי סאבטקסט.
בכל אופן, זו כן הייתה יצירה מאוד מעניינת ושהצליחה להעביר את הדמויות ואת הצופה מסע שלם ב8 פרקים, ואם אני מבין נכון והסדרה נגמרה אז זו נקודה טובה לסיים בה את הסדרה.
כמו כן, פרק 5 היה מהמם, כיף לראות שמשקיעים בפרק מיוחד שמסופר בצורה לא שגרתית בסדרה קצרה שכל הפרקים שלה משוחררים בבת אחת.
די בברור סיימו רק עונה אחת
זאת אומרת, הסדרה בנויה – מההתחלה, אבל גם בסוף – כעונה ראשונה בסיפור גדול יותר.
האמת שזה קצת מבאס אותי
לא ראיתי בויקיפדיה של הסדרה משהו על זה ובכל מקום ראיתי שהגדירו אותה כmini-series אז הנחתי שזו רק העונה הזו.
כאילו, יכול להיות שעונה נוספת (או עונות נוספות) תהיה טובה, אבל אהבתי שבחרו לסיים את הסיפור איפה שסיימו אותו כרגע, וכנראה שעונה נוספת או לא תעקוב יותר בכלל אחרי דמויות המשנה שהכרנו או שתעקוב במנותק ממיזו.
אהבתי את התהליך והבחירות שהדמויות סיימו איתן את העונה אז מקווה שפשוט לא יהרסו את זה.
מרגיש כאילו לאחרונה הסדרות היחידות שבאמת מעניינות אלו סדרות האנימציה למבוגרים.
זה הזמן גם להוסיף את Scavenger reign לגל הנוכחי
סדרה מעולה עם כמה חסרונות
אנימציה מהממת, פסקול מעולה. אהבתי גם שהגיבורה נראית מאוד פגיעה לאורך כל הסדרה, היא לא סופרמן. הסיידקיק שלה חמוד ברמות. עם זאת יש לא מעט החלטות עלילתיות מאוד מטופשות וגם הטיפול בטייגן יכול להיות טוב יותר לדעתי.
לא ברמה של ארקיין למשל אבל בהחלט מומלץ מאוד
עם כמה שעשוי טוב, האם הסדרה מחדשת משהו?
אני מתלבטת אם לראות, כי מרגיש לי מהתיאורים שכבר ראינו את כל קווי העלילה האלו, שיפן בתקופה הזו היא כבר קלישאה.
האם מלבד כך שהסדרה יפהפיה ועשויה טוב, היא מציעה משהו חדש עלילתית?
נדמה לי שכן, בעיקר ביחס לדמויות משנה
(לא לכולן, אבל לכמות מפתיעה מהן)
ופרק 5 הוא די יצירת מופת.
אני חושב שפרק 5
הוא סוג של מיקרוקוסמוס של הסדרה כולה, על הטוב שבה (ויש הרבה מאוד טוב) וגם על הפחות טוב (בכל זאת, העלילה של הפרק הזכירה לעיתים את הסרט הערבי מימי שישי בערב בערוץ הראשון).
הייתי אומר גם שהיא מפריכה כמה קלישאות, אם שופטים אותה כתוצר מערבי.
(ל"ת)
אני הייתי אומר להפך, האמת.
(ל"ת)
למה אתה משווה?
כי אני מצאתי אותה פחות רומנטית וסטריאוטיפית מדברים כמו הסמוראי האחרון או שוגון.
מדהים
מראש אומר שאני לא מומחה באנימציה ולא צרכן גדול של הז'אנר אבל רואה פה ושם כשזה מלהיב…מאד נהנה מהסידרה הזו ומהקצב שלה, איכות האנימציה, בניית הסיפור והדמויות.
את ארקיין שנאתי כי היתה פשוט משעממת אז לא מוצא טעם להשוואה. אם כבר אפשר קצת להשוות לסדרה אחרת שהיתה חביבה ומופנית גם למבוגרים – vox machina ששודרה באמזון…
הסדרה עם סיפור שהוא לכאורה בנאלי – נקמה וסמוראים אבל דמויות המשנה מקבלות נפח וזה הופך למשהו אחר…בשל ובוגר יותר. המין לא הפריע בכלל ולא גרע – זה היה במינון הנכון ובקונטקסט הנכון.
נטפליקס – תנו לנו עוד מוצרים כאלה במקום סדרות דרמה וסרטים פוליטיקלי קורקט בריח של ליזול…
אפילו האלמנטים הפוליטיקלי-קורקט משתלבים יפה בסדרה הזו…
תיקון חשוב: שבה יפן *נסגרה* למערב
תקופת אדו היא התקופה שבה השוגון טוקוגואה החליט על סגירת יפן בפני זרים (ממגוון סיבות, אבל בעיקר מסחר ודת), בידוד שהחזיק, באופן די מופלא בהתחשב במה שקרה בעולם באותו הזמן, 200 שנה – עד שלארצות הברית נמאס והם הכריחו את היפנים לפתוח את הגבולות מחדש. לפני זה ליפן היו לא מעט קשרי מסחר ותרבות עם מדינות אחרות.
זה חשוב גם בשביל הדיוק – לא שהסדרה עצמה מקפידה על דיוק היסטורי בכלל, אבל שיהיה – אבל גם כי זה הבסיס לרעיון של הסדרה: אין אנשים לבנים ביפן, חוץ מהמעט מאוד שיש (והיו, אבל לא ככה, והם היו הולנדים).
לקריאה נוספת:
https://en.wikipedia.org/wiki/Sakoku_Edict_of_1635 (ההחלטה לסגור את יפן)
https://en.wikipedia.org/wiki/Perry_Expedition (הסיפור המדהים של איך האמריקאים פשוט החליטו שנגמר הבידוד כי כסף)
כמה תוספות:
רשמית, הבידוד נבע מטעמי "מסחר ודת", אבל השיקול העיקרי היה הרצון של השוגונים של טוקוגווה לבצר את מעמדם. לא היתה להם התנגדות דתית לנצרות ביפן (לאורך ההיסטוריה, עד ימינו, יפן היא מדינה ליברלית מאוד כלפי דתות שונות, ונפוצה בה האמירה לפיה האזרח היפני הממוצע "נולד שינטואיסט, מתחתן נוצרי ונקבר בודהיסט") אלא התנגדות מעשית – הנצרות היתה כלי של המעצמות להשתלטות על מדינות.
זאת ועוד, ההסתגרות לא היתה ב-100% – יפן המשיכה לקיים יחסי מסחר עם הולנד, דרך סוחרים הולנדים שהתמקמו באי דשימה, והיו מורשים להכנס ליפן עצמה בדרך כלל פעם בשנה, כשהם מהווים מקור חשוב לידע על הנעשה בעולם, מקור לסחורות ולמיומנויות מעשיות (במיוחד רפואה). להולנדים וליפנים היה הרבה מאוד במשותף – בשני המקרים מדובר היה על ארצות עניות במשאבים טבעיים, עם תנאי אקלים בעייתיים, שהובילו להבנה לפיה כדי להתגבר על החסרונות האלה צריך לטפח את ההון האנושי של המדינה.
בנוסף, ההסתגרות של יפן היתה במידה רבה טנגו לשניים. זה נכון שאם ספינה זרה אחת או שתיים היו מתקרבות לחופים סביר מאוד שאנשיה היו זוכים לגורל מר, אבל ספק רב אם במקרה של פלישה בהיקף מלא של מעצמה מערבית כלשהי, היפנים היו מצליחים להחזיק מעמד (לא מעט בזכות העבודה שכחלק מההסתגרות, יפן עצמה *השמידה* את הספינות היותר כבדות שלה…). אז למה המעצמות לא פלשו ליפן?
התשובה הפשוטה היא "כי לא היה להן מה לחפש שם". כאמור, יפן היא מדינה ענייה במשאבים טבעיים. את המשי והתה שמזרח-אסיה התפרסמה בהן היה קל יותר להשיג בסין, ובוודאי שלא היה ביפן שום דבר דומה למאגרי הזהב של דרום-אמריקה או היהלומים של אפריקה. זאת גם הסיבה שספרד ופורטוגל לא בחרו להעניש את היפנים על ההוצאות להורג של מיסיונרים נוצרים שהגיעו לשם בעקבות ההסגרות – מה הם צריכים להסתבך עם מדינה מלאה בהרי געש פעילים ורעידות אדמה.
גם כשהאמריקאים הכריחו את יפן להפתח מחדש לעולם, הם בעיקר התעניינו בנמלים ולא במה שיש בתוך המדינה, מה שאפשר ליפנים לחתום על הסכמי סחר שנראו למעצמות המערב כמו מציאה, אבל בדיעבד הוכיחו חשיבה לטווח-רחוק אצל היפנים (הסעיף היחיד שהיפנים התעקשו עליו הוא איסור על יצוא אופיום ליפן, בעקבות הלקח המר מהשכנה סין. בנוגע לכל היתר – תוך עשור, יפן הצליחה לבנות ציי-סחר שלקחו את רוב העסקים מהמעצמות הזרות באזור מזרח-אסיה).
כשמדברים על כך שעד לסוף מלחמת העולם השניה "יפן מעולם לא נכבשה", זה נכון – אבל זו קצת התעלמות מהעובדה שלאורך ההיסטוריה היא ידעה לאיזה מלחמות כדאי לה להכנס ולאיזה לא (ומלחמת העולם השניה היא דוגמה לאירוע שבו היא הפגינה שיקול דעת לקוי מאוד).
ואגב, בפתיחה המחודשת של יפן במאה ה-19, התברר שליפן יש משאב יקר שבו היא סוחרת עד ימינו – תרבות. היפנים לא רק גילו מחדש את העולם עם תום ההסתגרות, גם העולם גילה אותם, והאמנות היפנית, בדגש על הדפסי העץ, הפכה לסנסציה. אפשר לראות את ההשפעה על אמנים בכל רחבי אירופה עד העשורים הראשונים של המאה ה-20, כולל (איוריו של ג'.ר.ר. טולקין לספרים שלו, למשל, מכילים השפעה יפנית בולטת). העובדה שאנחנו רואים עד היום את התרבות היפנית בכל מקום – קולנוע, טלוויזיה, מנגה, אנימה ומשחקי וידאו – היא די בזכות התקופה ההיא.
זה הגיוני שהיו לסמוראית עיניים כחולות?
הרי צד אחד שלה הוא יפני טהור, וגן של עיניים כחולות הוא רצסיבי.
אאל"ט, כל ההשראה לסדרה היתה העובדה שהבת של יוצרת הסדרה, אמריקאית ממוצא יפני שנשואה לאמריקאי לבן, נולדה עם עיניים כחולות
אז התשובה היא כנראה כן.
זה כן הגיוני
הרי אנחנו חיים אחרי תקופה ארוכה שבה יפן לא היתה מנותקת לחלוטין מהעולם, והגיוני שיש ליוצרת הסדרה בשושלת גם כאלו שאינם יפנים.
נהניתי מאוד מהסדרה אבל שמתי לב
לדרך בה מתבטא הנבל – לא מבחינת הקול אלא מבחינת התוכן.
כמה מהדברים שהנבל בסדרה אומר מבטאים גישה פוסט קולוניאליסטית שעושה דמוניזציה למערב. בין אם בצדק ובין שלא, הדברים לא מתאימים למה שמערבי בן הזמן (נבל או לא) היה אומר, שהרי האנשים אז לא ראו בארצות המקור שלהם "מומחיות לייצוא שיטות הרג של אנשים" וכיוצא בכך דברים.
יש פה בהחלט סוג מסוים של נרטיב – מעבר לדמוניזציה של המערב שכבר קיימת באופן מובנה בסיפור על מישהי שלימדו אותה לראות במעט הזרים שנותרו ביפן לאחר סגירתה למערב סוג של שדים. לא מדובר בדרך בה מיזו ו/או יפנים אחרים בסדרה רואים את הזרים, אלא בדרך בה הזרים רואים את עצמם.
מעבר לעניין הזה, שלעיתים דוקר בצורה מאולצת מאוד בעין, מדובר באנימציה שבהחלט נראתה לי מרהיבה ובסיפור שעם כל הקלישאות הקיימות בו אכן מצליח להיות מעניין ולהציג דמויות שאנו רוצים לדעת מה קורה איתן. בהחלט ממליצה לראות.
אבל הוא לא מדבר בשם המערב, אלא רק בשם עצמו.
עד כמה שאני שמתי לב, הוא עסקן. לא מייצג גוף רשמי.
אבל כן, בגדול יש פה סוג של עיוות ויפן איכשהו תמיד מתחמקת מהפשעים שהיא ביצעה (פרל הארבור היה רחוק מהדבר היחיד).
(ל"ת)
פרל הרבור לא היה פשע
הצבא היפני בהחלט ביצע פשעים מחרידים נגד אוכלוסיות אזרחיות (ננג'ינג הוא הידוע שבהם, ובפירוש לא היחיד), נגד שבויי מלחמה ואפילו פעולות "צבאיות נטו" כמו תקרית מוקדן יכולות להיחשב לפשעים ברמה כזו או אחרת. פרל הרבור לא נמצא בקטגוריה הזאת – זאת היתה מתקפה צבאית על מטרה צבאית.
המונח 'פשע'
הוא קודם כל מוסרי ואחר כך חוקי.
במלחמות יכול להיות צד טוב וצד רע. יפן הייתה בצד הרע.
המונח "פשע" מתייחס למה שכתוב בחוק
ולא, פרל הרבור לא היתה פשע. מצחיק/עגום בהקשר הזה, שכאשר אמריקאים הרגישו שהיפנים מזמברים אותם לאורך שנות ה-80 הם צעקו את הסיסמה "זכרו את פרל הרבור" ולא "זכרו את ננג'ינג" – כנראה בגלל שמבחינתם המלחמה נגד יפן לא היתה בגלל אזרחים שנרצחו ונשים שנאנסו, אלא בגלל ההשפלה של להתפס עם המכנסיים למטה באיזה בסיס צבאי.
היותם של היפנים "בצד הרע" לא רלבנטית לפרל הרבור – ולמען האמת, גם לא לרוב מה שבא אחריו. יפן היתה חלק מהברית נגד הקומינטרן, שאליה היא הצטרפה *שנים* לפני פרוץ המלחמה, מטעמים תועלתיים נטו. דווקא הכניסה שלה למלחמה נגד ארה"ב פגעה בברית הזאת – יפן סירבה בתוקף לדרישה של היטלר לפתוח חזית מול ברית המועצות (ובוודאי לדרישות שעלו להסגרת פליטים יהודים), דבר ששיחק תפקיד מרכזי בניצחון של ברית המועצות מול הנאצים במזרח. וכמובן שהכרזת המלחמה הזו פחות או יותר הכריעה את גורלם של הנאצים, כשהיא הפכה אותם לאויב של האמריקאים (רשמית, היטלר היה זה שהכריז מלחמה על ארה"ב אחרי פרל הרבור, מעשית – אם הוא לא היה עושה את זה, רוזוולט היה מכריז עליו מלחמה, משהו שהוא רצה לעשות *הרבה* לפני-כן).
בסיסמה נבחרה
על נושא שהיה קרוב אליהם יותר ופגע ביותר משפחות אמריקאיות.
מיליטריזם ואימפריאליזם שמים מדינה בצד הרע גם בלי קשר לבריתות שלה.
גם היחס לנשים בסדרה לא מתאים לתקופה.
או ליתר דיוק, הזעם של הרבה מהדמויות כלפי היחס הזה והדרישה ליחס אחר.
לא מבין את ההתלהבות
הסדרה הזאת היא קלישאה. עשויה היטב אולי, אבל קלישאתית לחלוטין – נרטיב הנקמה, המדריך הזקן החכם, הקרבות שבהן הגיבור תמיד מנצח כנגד כל הסיכויים, הסיידקיק המשעשע, ועוד ועוד. נכון, האנימציה מגניבה, הדיאלוגים לא רעים, אבל בחיי שאני לא מבין מאיפה מגיעות כל התשבוחות.
כמו שוקולד איכותי
תסכים לעוד אחד ועדיין תהלל אותו, אפילו שהוא באותו הטעם.
לאכול חפיסה שלמה זה כבר יותר מידי.
לא צפיתי, אגיב עקרונית
אני רוצה קלישאות "עשויות היטב" ומצפה לראות עוד הרבה מהן.
לא גרועות שחובה להימנע מהן. כאלה שיש סיבה שהפכו לקלישאות, ואחרי אלפי מיחזורים עדיין ממתינות לביצוע ראוי.
ההקבלה של התיאטרון בובות למציאות של הסדרה אכן הייתה רופפת מאוד
אבל האנימציה של הקטעים האלו הייתה מרהיבה ממש והצדיקה לבדה את הסיפור מסגרת הזה
מצדיקה אם הוא היה לבדו
בצורה הנוכחית הוא פשוט גרע, והמון. במקום לתת לצופים להזדעזע לבד ממה שנחשף בפלאשבק, הוא קריין את הרגשות בטרחנות הזויה וזה עוד לפני הבלבול שגרם חוסר ההתאמה בין המשל לנמשל. באמת שהכעס שלי מתגבר עם הזמן שחולף מאז הצפיה בפרק הזה: היה לכם משהו מושלם ביד והרסתם אותו בלי סיבה מוצדקת. אחלה סדרה עד כה, אבל עם כמה החלטות מוזרות מאד.
ההפך, לטעמי.
אני מסכים שהאנלוגיה לא מושלמת (למרות שזה היה קצת מוזר אם היא כן הייתה, זו הרי הצגה של אגדה לפני אנשי הקיסרות, לא ביוגרפיה), ואני מסכים שלא כל דבר בפרק עבד, אבל הפרק הזה ניסה להתעלות מבחינה אמנותית רמה אחת למעלה – וכמעט, כמעט הצליח. הוא היה אמביציוזי יותר מכל פרק אחר בסדרה, ומבחינתי, זה היה שווה את החריקות.
הסיבה המרכזית לכך היא שכל דבר אחר בסדרה גם חורק, עבורי – אני חוויתי אותה כרחוקה מלהיות מושלמת בכל מובן ומובן – אבל אם כבר חורק, אז לפחות משהו שמנסה להיות יצירת אמנות ולא משהו שהוא בינוני מראש.
זאת גם התחושה שלי. גם אני לא הבנתי למה הסיפור הזה בכלל נמצא שם כמסגרת לפרק אבל מצד שני, ממש נהנתי מהדרך שבה הוא הוצג ומהסיפור עצמו.
(ל"ת)
אבל למה זה הוסיף?
באמת, למה אתה צריך סיפור מסגרת שיקריין לך את הדרמה הרגשית של הגיבורה שלו? בגלל שזה "אמנותי"?
וכאמור, חוץ מזה שהאנלוגיה לא היתה "לא מושלמת" – זאת מחמאה. האנלוגיה היתה בעייתית מאד.
לא חייבת להיות אנלוגיה או סימטריה.
(ל"ת)
אה... כן חייבת
אם אתה עוטף סיפור בסיפור מסגרת שכל הזמן מקביל את עצמו לסיפור שבתוכו, האנלוגיה מחוייבת. אילולא הפרק לא היה מתחייב בעצמו בהתחלה לאנלוגיה, זה לא היה מפריע לי, אבל העריכה היתה חד משמעית: זה משל ונמשל.
אני לא ראיתי את זה ככה.
(ל"ת)
דעה אישית וזה
אבל מודה שלא ברור לי איך אפשר לראות אחרת עריכה צולבת כזו בסיפור בתוך סיפור. אם היוצרים חותכים כל כמה דקות לשם, זה די חד משמעי. אתה לא מפריע לעלילה שלך עם סיפור שלא מקביל למה שאתה מספר.
כי גם המונח כל כמה דקות מאד משתנה מאדם לאדם. לי זה לא הרגיש צולב.
פשוט עוד סיפור טראגי ברקע שמוצג באופן מרהיב, גם אם הוא לא מהדהד את הסיפור עצמו. מגושם אבל לא איזה אסון.
חודשה לעונה 2
מקור