בלו ולנטיין

שני סיפורי אהבה קטנים, אחד מתחיל, אחד נגמר, ושניהם על אותם אנשים. סרט עצוב על מה שקורה אחרי האושר ועושר
שם רשמי
בלו ולנטיין
שם לועזי
Blue Valentine

על ציר זמן מספיק ארוך, שיעור ההישרדות הוא אפס. אם מספרים אותם מספיק זמן, כל הסיפורים נגמרים במוות. סיפור עם סוף שמח הוא פשוט סיפור שנפסק במקום הנכון. אף אחד לא חי באושר ובעושר לנצח.

אבל אין שום סיבה לזכור את כל זה כשרואים סרט. כשאתם רואים את הגיבור והגיבורה פותרים את אי ההבנות או הורגים את הטרוריסטים, ונופלים זה לזרועות זו בסוף הסרט, אתם לא אמורים לחשוב על השאלה האם הם יישארו ביחד גם בעוד שש שנים.

"בלו ולנטיין" מספר על התפרקות של חבילה – זוג עם ילדה שפשוט הפסיקו להסתדר. אף אחד משניהם אינו אדם רע. הוא לא אלכוהוליסט ולא מרביץ לאשתו ולילדה. היא לא בוגדת בו עם כל מה שזז. אף אחד משניהם גם לא קדוש. הוא די ילדותי ונהיה חמור מעצבן כשהוא מתרגז; היא נאטמת דווקא כשהיא צריכה להיפתח. שניהם מאוד אוהבים את הילדה שלהם והיו רוצים להישאר משפחה חמה ואוהבת, אבל זה כבר לא עובד. ובמקביל, הסרט מראה גם את סיפור הפגישה הראשונה וההתאהבות של גבר ואישה, שהם במקרה אותם שני אנשים, כמה שנים לפני כן. גם אז החיים לא היו גן של שושנים, אבל הכל נראה אופטימי יותר. אם רק האהבה תנצח, הם יגיעו לסוף השמח ויחיו באושר – סביר שלא בעושר, אבל למי אכפת. הסצינות האלה כל כך מקסימות, כל כך חמודות, ואני כל כך מאחל רק טוב לשני הצעירים האלה, שזה שובר את הלב לראות אותן במקביל לסיפור ההתפרקות.

את בני הזוג מגלמים מישל וויליאמס (שמועמדת על הסרט לאוסקר) וריאן גוסלינג, ושניהם נמצאים באזור שבו לא ברור אם הם משחקים מעולה או לא משחקים בכלל. הם אמינים, טבעיים ונקיים ממלודרמה הוליוודית, וחלק מהטקסטים בוודאי מאולתרים. עד סוף הסרט כבר קיוויתי לאיזה רגע מזויף, כדי שאפשר יהיה לגלגל עיניים, להיזכר שזה רק סרט ולשבץ אותו לאחת מהמסגרות הנוסחאתיות המקובלות, אבל הסרט עשה לי דווקא ונשאר אמין ואמיתי אפילו כשהדרמה הפכה לקיצונית.

"בלו ולנטיין" לא כיף בכלל, והוא גם סרט מצוין. זה לא כל כך נעים לראות סוף טוב מתפרק.