לונדון של שנת 2023. שאהארה חסן (אמקה אוקפור), בלשית משטרה מוסלמית בלונדון ואם יחידנית קשת-יום, שמוצאת את עצמה בזמן פעילות שגרתית לשמירה על הסדר בהפגנה של תומכי עליונות לבנה בלב חקירה של מקרה רצח של גבר שגופתו נמצאה מוטלת עירומה לגמרי בסימטה בשכונת וייטצ'אפל.
לונדון של שלהי המאה ה-19. אלפרד הילינגהד (קייל סולר), בלש משטרה מצטיין שמתייסר עם סוד שמעיק על חייו ואישיותו, נקרא לחקור מקרה רצח של גבר שגופתו נמצאה מוטלת עירומה לגמרי בסימטה בשכונת וייטצ'אפל. הגופה זהה לחלוטין לזאת שתתגלה על ידי הבלשית חסן, למעלה ממאה שנים לאחר מכן.
אבל הגופה הזו הופיעה עוד פעם אחת בין לבין. בלונדון של תקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה, צ'ארלס וייטמן (ג'ייקוב פורצ'ן-לויד), בלש משטרה יהודי מושחת בצורה יוצאת דופן, מתבקש על ידי מעסיקיו הנכלוליים לטפל במקרה רצח של גבר שגופתו נמצאה מוטלת עירומה לגמרי בסימטה בשכונת וייטצ'אפל. כן, אותה גופה.
והגופה הזו פשוט לא נחה. בשנת 2053, אחרי אירוע אפוקליפטי שבעקבותיו בריטניה נשלטת על ידי דיקטטור נאור, הבלשית איריס מייפלווד (שירה האס) מגלה וממונה על חקירת הופעתה של גופה של גבר שנמצאה מוטלת עירומה לגמרי בסימטה בשכונת וייטצ'אפל.
זו, פלוס-מינוס, נקודת המוצא של "הגופה", מותחן המד"ב העדכני של נטפליקס המבוסס על סדרת הקומיקס של האמן סיי ספנסר. הסדרה קופצת, לעיתים קרובות בלי אזהרה מוקדמת, בין התקופות השונות שבה היא מתרחשת, עוקבת אחר החקירה שמנהלים כל אחד ואחת מהגיבורים והגיבורות, בעוד פריטי מידע קטנטנים מחברים בין החקירות השונות ומצטרפים לתמונה אחת שלמה.
הבעיה הגדולה בכל הסיפור: ככל שנחשף יותר מהתמונה הזו – למרות שהחשיפה הזאת מגובה בעיצוב חזותי מרשים של הזירות התקופתיות השונות, עם אווירה שונה והולמת בכל אחת מהן – גוברת התחושה שאת הסיפור הזה, על כל פיתוליו והסתעפויותיו והתחכמויותיו המבניות, הצופים כבר ראו איזה פעם או פעמיים, או מאה. יכול להיות שפשוט קשה לייצר מיינדפאק לצופים של ימינו? מי שראה סרט של כריסטופר נולאן, או האחיות וואשובסקי, או ג'יימס קמרון, או קרא קומיקס של אלן מור (ואני מנחש שבין קוראי וקוראות עין הדג יש הרבה מאוד שעשו את כל הדברים האלה) יקבל תחושה לא נעימה של דז'ה וו מיותר מהתפניות שהעלילה של "הגופה" לוקחת. למעשה, כש"הגופה" מתחילה לגלות את הקלפים שלה (וזה לוקח קצת יותר מדי זמן – אפשר היה בכיף לקצץ שניים-שלושה פרקים מבין השמונה שלה והעסק היה זורם הרבה יותר טוב), קשה שלא להרגיש שהאיש הרע פשוט צפה יותר מדי בחלק נכבד מהסרטים ברשימת ה-55 של עין הדג, גם אם אני לא בטוח שהפרדוקסים שהעלילה מציגה מאפשרים את זה.
אז מה? עוד הפקה של נטפליקס עם תקציב מרשים ותסריט משומש?
האמת שלא. כי למרות ש"הגופה" לא מצליחה לעורר התלהבות גדולה מדי בזכות הסיפור הגדול שלה, הסיפורים הקטנים יותר עושים עבודה מצוינת. בניגוד לניסיון של הסדרה להיכנס לשאלות הגדולות של מציאות, זמן ופרדוקסים, הסיפור של כל אחד מהגיבורים והגיבורות מתמקד בשאלות מטרידות יותר – מה דוחף אדם לזרועות הפשע, לפעמים בקנה מידה קטסטרופלי שלא ייאמן? והאם לאדם כזה יכולה להיות תקנה? "הגופה" היא לא קורס בפסיכולוגיה חברתית, אבל היא מציעה לשאלה הזו תשובה שבהחלט אפשר להגדיר כמורכבת.
זה קורה, כאמור, בעיקר בזכות הגיבורים והגיבורות של הסדרה, נציגים ונציגות של אוכלוסיות חלשות בכל אחת מתקופות הזמן הרלבנטיות. אני מניח שעבור הצופים בישראל האטרקציה העיקרית בסדרה היא ההופעה של שירה האס, בקרוב שגרירתנו ביקום הקולנועי של מארוול, והיא בסדר גמור בסדרה, למרות שנראה לי שלקראת התפקיד הזה היא עבדה קשה כדי למחוק כל שריד של ישראליות מההופעה שלה.
יותר מהדמות שהאס מגלמת, מצאתי את עצמי מרוכז בעיקר בסיפור של וייטמן, שהוא ככל הנראה הטיפוס השלילי ביותר מבין אותם חוקרים, אבל הסדרה הזו שמה את אותה שליליות בהקשר הנכון: היא מראה איך, למרות שבריטניה היתה לכאורה "בצד הנכון" של המלחמה המשתוללת, היא עדיין הייתה מדינה של אנטישמיות ארסית, ואיך כל הקיום של וייטמן בבריטניה המופגזת הוא בעצם חיים בפחד מתמשך מפני הקטסטרופה שעומדת להתרחש (באחד הרגעים המצמררים יותר בסדרה הוא נשאל למה הוא מתעקש להתנהל עם כסף מזומן, ומסביר שכשהנאצים יכבשו את בריטניה, הבנקים כנראה לא יעזרו לו). וחוץ מזה, תודו שתמיד תהיתם איך נשמעת המילה "פקקטה" במבטא בריטי למהדרין.
גם הדמויות של חסן והילינגהד מרשימות באותה מידה, אבל להיכנס לפרטים על החקירות של שתי הדמויות האלה יזיז את הביקורת הזו לתחום הספוילרים. אסתפק באמירה הכללית שהמאבק שלו ושלה לחשיפת הצדק והאמת, כשלמעלה מ-100 שנה מפרידות בינם, מותח קווי דמיון עגומים בין אז והיום.
אם צופים ב"הגופה" ומתעלמים מהניסיון הדי בוטה שלה לייצר "אירוע טלוויזיוני" בכוח, מגלים סדרה לא רעה בכלל, על ארבעה גיבורים כובשים למדי בסיטואציות בלתי אפשריות, שהיא חוויית צפייה מספקת בהחלט.
ספוילר?