בונד: אינספקטור גאדג'ט

לאורך 50 שנות גאדג'טים, בונד השתמש בהרבה צעצועים שהפכו מעתידניים למובנים מאליהם - וגם בכאלה שיישארו פנטזיה

ג'יימס בונד, החוצפן הזה, תמיד מקבל את הצעצועים הכי שווים. אף פעם לא ראינו אותו מתווכח ‏בשאלה האם אנדרואיד יותר שווה מאייפון, או מחפש נואשות את הסיסמה של הווי-פיי המקומי, ‏ובכל זאת הוא תמיד מצויד במיטב הטכנולוגיה של התקופה. כמובן, "התקופה" השתנתה בהרבה עם הזמן. בונד התחיל לבצע את תפקידו לפני חמישים שנה, כשצירוף המילים "מחשב אישי" היה ‏מופרך כמעט כמו המושג "טלויזיה 31 אינץ'". חלק מההשכלולים, הגיזמואים, המכונות והפיצ'פקעס ‏של בונד נראים, במבט לאחור, מציאותיים למדי; חלקם – לא ממש.‏

הריאליסטי

ב"מרוסיה באהבה" (1963), סרט ג'יימס בונד השני, בונד משתמש במעין גאדג'ט משוכלל, שמודיע לו בעזרת צפצוף כשהוא ‏צריך להתקשר לבוסים ב-‏MI6‎‏. במילים אחרות: יש לו סוג פרימיטיבי של ביפר. זימוניות היו כבר ‏קיימות בתקופה שבה הסרט יצא, אבל עדיין לא היו נפוצות, וביפר נראה כמו מכשיר עתידני ‏ומשוכלל מספיק כדי שסוכן-על ירשים איתו בחורות. לאחר שהוא מקבל את ההודעה, בונד הולך ‏למכונית שלו, מרים טלפון ומתקשר למשרד! יש לו – קבלו את זה – טלפון במכונית!‏

הרבה מהגאדג'טים שבהם השתמש בונד בן ה-50 היו משוכללים ומגניבים לזמנם, אבל השנים ‏והתפתחות הטכנולוגיה הפכו אותם לפריטים יומיומיים. דוגמה נוספת לגאדג'ט שמידת הייחודיות ‏שלו צנחה במהירות אפשר לראות ב"חיה ותן למות" (1973): שעון דיגיטלי.‏

הרבה מאותם גאדג'טים היו פשוט מזעורים של חפצים שימושיים אל תוך חפצים שימושיים אחרים: ‏טייפ-רקורדר מוחבא בתוך ספר ("כדור הרעם"), טייפ-רקורדר מוחבא בתוך מצלמה ‏‏("גולדפינגר"), ובעיקר שעונים שעושים כל מיני דברים. ב"המרגלת שאהבה אותי" בונד קיבל שעון ‏שיכול להדפיס הודעות שנשלחות אליו דרך האויר(!) על פיסות פלסטיק זעירות; ב"לעיניך בלבד" ‏היה לו שעון שיכול לתפקד גם כטלפון; וב"אוקטופוסי" זה הגיע לשיא האבסורד, כשבונד יכול ‏להשתמש בשעון כבמסך טלויזיה קטן כדי לצפות בוידאו המשודר אליו בזמן אמיתי. במילים ‏אחרות, כל השעונים הכל כך משוכללים של בונד גם יחד, פלוס טייפ-רקורדרים בתוך מצלמות ‏ולהיפך, מסתכמים היום במכשיר אחד, שלו אנחנו קוראים "סמארטפון". והוא גם מראה את השעה.‏

הלא ממש

צעצועים אחרים של בונד לא הפכו לנחלת הכלל כיוון שהם פחות שימושיים בחיי היומיום – בעיקר ‏דברים שיורים: סיגריה שיורה טילים, עט קטלני, חמת חלילים עם להביור בילט-אין. חברת ‏אפל לא מייצרת כאלה עדיין.‏

רעיונות רבים בסרטים הם בין המטופש לפרקטי; כן, ברור שבמציאות זה לא באמת מעשי, ולא ‏באמת קיים, אבל בתנאים הנכונים אפשר היה – אולי – בערך – לעשות את זה. ב"גולדפינגר", ‏למשל, מופיעה לראשונה המכונית בעלת כיסא המפלט – שימושי מאוד כשצריך לעזוב את המכונית ‏ממש במהירות. "מכסחי המיתוסים" בדקו ומצאו שעם קצת מאמץ ועיגול פינות, כיסא מפלט ‏במכונית הוא דווקא רעיון ישים. הבעיה הקשה יותר מתעוררת אחרי שאתה והכיסא כבר באויר. ‏בניגוד למטוסים, בהם נחיצותם ויעילותם של כסאות מפלט אינן מוטלות בספק, במקרה של מכונית ‏המרחק בין הסוכן הפלוט ובין הקרקע לא יהיה גדול מספיק כדי לפתוח מצנח, הנחיתה צפויה ‏להיות קשה.‏

ב"כדור הרעם", בונד נמלט מהרעים התורנים באמצעות ג'ט-פאק – "תרמיל" סילוני שמרים אותו ‏לשמים ומאפשר לו לעוף. ג'ט-פאקים הם סימן ההיכר של עתיד שהפך לרטרו: בסרטי מדע בדיוני ‏ישנים הם היו נפוצים, אבל מאז הם נעלמו, כשכולנו הכרנו בכך שאנחנו לא הולכים לעוף לעבודה ‏בקרוב. אלא שהג'ט-פאק הוא למעשה לא מדע בדיוני אלא מציאות, והיה כזה כבר בזמנו של בונד; ‏לצרכי הצילומים השתמשו בהתקן אמיתי לגמרי, שהחיסרון העיקרי שלו היה שזמן התעופה שלו ‏היה 20 שניות. באופן מאוד לא טיפוסי, בונד – שבדרך כלל לא ממש מקפיד על כללי הבטיחות – ‏מבזבז שניות יקרות מהמרדף כדי ללבוש קסדה לפני שהוא ממריא בג'ט-פאק; הסיבה היא שהכפיל ‏שהטיס את הג'ט-פאק האמיתי סירב, ובצדק רב, לעשות זאת ללא קסדה.‏

והמטופש

ככל שעברו העשורים, והטכנולוגיה הלכה והשיגה את הסדנה של ‏Q‏, יוצרי הסרטים נאלצו למשוך ‏את הגאדג'טים של בונד רחוק יותר ויותר אל תוך הבלתי סביר והאבסורדי כדי להרשים את הקהל, ‏עד שכמה מהם הגיעו לתחום הפנטזיה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ה"ואניש" – המכונית של ‏בונד מ"למות ביום אחר", שיכולה להפוך לבלתי נראית. ‏R‏, יורשו של ‏Q‏, מסביר ש"מצלמות זעירות ‏בשני צידי המכונית מקרינות לצידה השני, מה שהופך אותה מעשית לבלתי נראית", מה שהיה יכול ‏להיות הגיוני אילו רק המכונית היתה מצופה במסכי ‏LCD‏, ואילו אותן מצלמות היו מכוונות בו-זמנית ‏לכל זווית אפשרית ויודעות בדיוק מאיזו זוית מסתכלים עליהן. כשמרצדס, במסגרת פרסומת ויראלית, חזרה על התרגיל במציאות, זה הדגים היטב שהמכונית היא "בלתי נראית", בערך, רק אם מסתכלים עליה מזוית אחת מאוד מסוימת, וגם אז – אם שום דבר לא מתקרב יותר מדי למצלמות. ברגע שזזים טיפה הצידה זאת רק מכונית עם מסך עליה. בקיצור, גלימת ההיעלמות של הארי פוטר ‏היתה אמינה יותר.‏

באותו סרט מוצגת גם טכנולוגית "מציאות וירטואלית" פוטו-ריאליסטית לחלוטין, שאי אפשר ‏להבדיל בינה לבין מציאות אמיתית. גם כאן, עם כל הכבוד לטכנולוגיה של שירות הוד מלכותה, כל ‏גיימר יכול להגיד לכם שהאנימציה וההדמיה הממוחשבות אמנם מרשימות מאוד, אבל הדמיה ‏ריאליסטית של סקס עם פירס ברוסנן הן לא יכולות לספק. ‏

אולי בעקבות האירועים הקצת מביכים האלה, סרטי בונד שאחרי הריבוט של "קזינו רויאל" ‏משתמשים פחות בגאדג'טים, וב"סקייפול" זה נאמר במפורש: אנחנו כבר לא עושים דברים כאלה. כבר קשה מאוד להדהים את הקהל עם גאד'טים משוכללים ‏כשהאייפון שלנו מדהים יותר.‏


פורסם במקור בוואלה