המורשת התרבותית של "מועדון קרב" היא מסובכת ומסורבלת. מצד אחד, קלאסיקה קולנועית. מצד שני, אנשים שלקחו את הסרט כמו שהוא הגיעו למסקנות שהסרט לא רק שלא התכוון אליהן, אלא התכוון להגיד שהן מגוחכות בעיניו. מצד אחד, זה סרט מאוד גברי. מצד שני, הוא כל כך גברי שהוא כבר מדי פעם נוטש, בעיני צופים מסוימים, את מחוזות הסרט לנערים סטרייטים זועמים אל עבר קומדיה רומנטית להט"בית.
"תחתונות" (או איך שלא יחליטו לתרגם את "Bottoms", אם וכאשר יביאו אותו לארץ) מתכתב ישירות עם אותו סרט, מעלה על פני השטח את הלהט"ביות והרומנטיקה ועוטף את הכל בעולם של תיכון שהכל בו מטומטם נורא. זה נפלא.
העלילה היא ששתי נערות בתולות לוזריות ולסביות בניסיון לשנות את שני הסטטוסים האמצעיים מוצאות את עצמן פותחות "מועדון קרב" אחרי שהסתבכו בסוג-של קטטה עם כוכב הפוטבול של התיכון שלהן, ואחרי שבבית ספר מסתובבת שמועה שהן בילו את הקיץ במוסד לעבריינים צעירים. הן כמובן מנסות להסביר שזה לא "מועדון קרב" אלא מועדון להגנה עצמית כנגד קבוצת הפוטבול שאמורה לבוא לשחק נגדם עוד חודש ומעלליהם האלימים היו לאגדה, אבל כל זה הוא בעיקר כיסוי לכך שהמטרה העיקרית שלהן היא לשכב עם נערות, בעדיפות הקראשיות שלהן.
את הקונספט הזה היה אפשר לקחת לעשרות מקומות – מהמקום המודע מדי לעצמו, למקום המאוד מודע חברתית שבעצם חשוב להסביר לכם על המסר מתחת לכל זה, לאיזה מקום אומנותי חתרני. כל הדברים האלה קיימים במידה מסוימת אצל "תחתונות", אבל כולם בסופו של דבר מוצאים את עצמם במושב האחורי לעומת המטרה האמיתית של הסרט: להצחיק.
קצת כמו "ברבי", גם ההיגיון בעולם של "תחתונות" שבור: יש סצנה שבה יש מישהו בכלוב ואף אחד לא מתייחס לזה. אנשים אף פעם לא ממש מתנהגים בהיגיון בעולם של "תחתונות", ותמיד מתנהגים בהקצנה אחת ממה שסביר בעולם שלנו. רמת הסגידה לכוכבי הפוטבול, הטיפשות של הדמויות, או חוסר הסבירות תמיד מופרדים ב-1 ממה שהיה סביר בעולמנו. אלא שבניגוד ל"ברבי", "תחתונות" לא עוצר אף פעם בשביל להסביר איזה מסר חשוב. אין מסרים בעולם של "תחתונות", או לפחות לא מסרים פוליטיים ואין מונולוגים ארוכים על כמה חשוב שיהיה מקום בטוח לנשים להעצים את עצמן. להיפך. הסרט לוקח עמדה כמעט אירונית לכל עניין ההעצמה – כזכור, כל העסק פה נועד בשביל לשכב עם נשים – וכשמישהי אומרת בכנות שהמועדון הוא "מקום בטוח" עבורה, הגיבורות רק חושבות איך לנצל את זה לטובתן.
אני בטוח שיש מי שיכול למצוא מסרים חתרניים ב"תחתונות" (אפשר לדמיין בקלות סרטון של ""תחתונות" סרט שונא גברים", אם מישהו רק היה רואה אותו) אבל העניין הוא שלסרט עצמו אין יותר מדי עניין במסרים האלה, ובטח שאין לו עניין לנפנף בהם. כשהגיבורות מנסות לרמוז לכך שהבעיה שלהן היא ההומופוביה של החברה, הן מזכירות לעצמן שדווקא דמויות להט"ביות אחרות בקהילה כן אהובות, וכנראה שהבעיה היא שהן סתם לוזריות.
וכאן אנחנו חוזרים לעניין ה"מועדון קרב": כמו הסרט ההוא, גם כאן בבסיס הסרט נמצאות שתי דמויות שרוצות להחזיר לעצמן את השליטה בחיים אחרי שהן הרגישו בתחתית החברה. גם כאן לא פעם דברים נלקחים רחוק מדי – אם כי הפעם, מכיוון שהסרט הוא קומדיה מוצהרת, זה נסלח ונשכח בתוך המהומה הגדולה של דמויות טיפשיות מדי שמסתבכות בדברים שגדולים עליהן בכמה מידות.
בתקופה שבה הקומדיה האמריקאית מחפשת את דרכה חזרה אל המיינסטרים, "תחתונות" מייצגת שילוב מושלם של כל הגורמים: תסריט (של הבמאית אמה סליגמן והשחקנית רייצ'ל סנוט) מהודק עם שלל ציטוטים קורעים מצחוק. הופעות נהדרות של שחקנים ושחקניות (צוות שמובל על ידי סנוט ואיו אדבירי) שיודעים במבט אחד לגרום לפרצי צחוק ומבינים גם איך להיות בעלי מאפיין אחד ויחיד וגם לגרום להיות למאפיין האחד הזה להיות הרבה יותר ממנו וגם יודעים איך לעבוד ביחד נפלא. ובימוי שלא רק יודע להוציא את המיטב מכל בדיחה והופעה, אלא כולל גם שימוש מוצלח בשאר הפריים. כמעט בכל סצנה מתרחשים עוד דברים בתוך הפריים, מה שמצריך כמעט באופן אוטומטי צפייה שנייה בסרט כדי ליהנות ממנו במלואו.
גם בז'אנר סרטי התיכון, מדובר בהתפתחות מרעננת – קומדיה שהיא מצד אחד מאוד מינית אבל מצד שני אף פעם לא נצלנית או כוללת עירום. אחרי שהכיוון של סרטי תיכון בתקופה האחרונה היה חשיבות עצמית וניסיון מוגבר לדבר באיזה שפת טיקטוק, "תחתונות" לא נצרך לדרכים מתוחכמות לייצג הודעות טקסט. מראש הוא לא מכוון ל"חוויה אותנטית", אלא לחוויה סוריאליסטית שמתוכה אפשר להוציא רגש כן יותר. זה אולי אילן קצת גבוה להיתלות עליו, אבל מדובר בממשיך הדרך של "מלכות הכיתה" יותר מאשר של "ליידי בירד", "סופרבאד" או "ילדות רעות". לכל הפחות, יותר סרטי תיכון צריכים לשאוף לייצג פחות "מציאותית" את חווית התיכון, כאשר ממילא רוב השחקנים הם בני 20+ והתסריטאים מדברים על החוויה התיכונית שלהם, שלא רלוונטית לבני נוער כבר כמה וכמה שנים.
יש כמה רגעים ב"תחתונות" שפחות אהבתי – היסמכות על כל מיני מוסכמות סרטי נוער של רגעי מבוכה קיצוניים או שקרים שאין שום צורך להסתבך בהם, נניח, או משהו ספציפי בסיום שהרגיש לי קיצוני יותר משאר הסרט עד כה. אבל בשורה התחתונה, מדובר בקומדיה שהופתעתי לגלות כמה נשביתי בקסמה וכמה מהר התחלתי לצחוק מהבדיחות המטופשות שלה. גם אני הייתי חשדן כלפי ההייפ של הסרט – אבל אני חוזר בי. מדובר בקלות באחד מסרטי השנה, ובטח שבאחת מהקומדיות הכי טובות של התקופה האחרונה (אם כי, לצורך ההגינות, זה לא שהתחרות קשה מדי).
מי קרא לו פארודיה, בעצם?
(ל"ת)
fired up, לא מועדון קרב
נכון יש את הסרטים האלו מלפני עשור או שניים, שבהם גברים לא מושכים צריכים לשקר לנשים יפות כדי שהם יסכימו לצאת איתם, ואז כל הסרט הוא סביב אי ההבנה הזו? נגיד כמו ב kick ass או fired up או אפילו הסרט שאני לא זוכר את השם שלו עם ג'ימי יאנג משנה שעברה? אז כזה רק עם לסביות. וזה מצחיק בדיוק כמו שהסרטים האלו היו, כלומר כמעט ולא. הדמות של רייצ'ל סנוט כל כך מגעילה שלא ברור באיזה שלב אנחנו אמורים להיות בעדה (ולמעשה מאוד מזכירה את מי שהיא שיחקה בשבעה בייבי, שגם אותו לא אהבתי מאותה סיבה). אמנם איו אדבירי חמודה מספיק כדי שנוכל להזדהות עם מישהי שם, אבל גם זה לא מצדיק את הדמות הנוראית שנתנו למושא האהבה שלה.
נקודת האור היחידה בסרט זה ג'ף, הקווטרבק הגיי באופן מוגזם, קצת עושה חשק לראות אותו בסדרה החדשה על כחול מלכותי.
מעודדים צמודים רפרנס טוב בהקשר הזה
ולו רק כי גם הוא סרט שמאוד מאוד אהבתי.
אני חושב שאנחנו חד משמעית לא אמורים להיות בעד סנוט.
מעודדים צמודים!
ידעתי שיש סיבה שהדחקתי את השם העברי
חמוד, אבל היו לי ציפיות גבוהות יותר
כל כך אהבתי את שבעה בייבי ואני מת על סרטי תיכון ועל פייט קלאב, אז סרט תיכון להט"בי עם פייט קלאב שנעשה על ידי הבמאית של שבעה בייבי נשמע כאילו מישהו ישב וחשב על תיאור לסרט במיוחד בשבילי.
כן נהניתי מהסרט והוא בהחלט מצחיק, אבל משהו במודעות העצמית הכל כך גבוהה שלו פספס בעיניי.
הדמויות והתהליכים שהן עוברות כל כך מוגחכים עד שלא באמת היה לי איכפת מהן ולא היה שום עוגן רגשי. כשnot another teen movie הלכו על הקצה של הפארודיה וההגחכה זה היה לי כיף כי הם באמת היו בזה לגמרי, אבל כאן לקחו קיצוניות פארודית בחלק מהזמן (לפעמים לא לגמרי ברור פארודיה על מה), אבל כמעט רצינות של סרט תיכון אמיתי בחלק מהזמן.
הייתי שמח לראות גרסא של הסרט בה הלכו על פארודיה עד הסוף, או גרסא יותר מעודנת של הסרט בה דברים מוקצנים אבל עוד במידה שמסתדרת עם איזשהו הגיון פנימי.
כל זה לא סותר את זה שכאמור כן נהניתי מהסרט, הקאסט מצוין ויש רגעים באמת מאוד מצחיקים.
באמת שניסיתי
אני מורעב לקומדיות טובות.
אני מוכן אפילו לבלוע את תוויות ה"קוויר סינמה" וכל החרא הזה.
אבל זה פשוט בלתי ניתן לצפייה.
החזקתי 15 דקות משמימות שהרגישו כמו סדרת שבי של מטכ"ל.
אני הולך לצפות בפרק ישן של החבובות כדי להיזכר מה זה הומור.
לא מצאתי עדיין סרט תיכון שניסה להיות ריאליסטי
סרטי התבגרות אישיים, אולי, וגם זה לא ממש. זה כמו סרט פילם נואר שמנסה להיות ריאליסטי.
אני יכול לחשוב על כמה - אבל "כיתה ח" הוא בטח הכי בולט מהשנים האחרונות
(ל"ת)
לא ראיתי, אשמח לראות
מהתקצירים באינטרנט נשמע חמוד מאוד (אם כי לא מזכיר את כיתה ח' שלי, אבל זה לא נחשב). בהתחלה חשבתי שאתה מתכוון ל"ילדים בכיתה ח לא בוכים" ההולנדי שעוסק בסרטן. נתקטנן קצת שכיתה ח' זה חטיבת ביניים וזה לא הגיל שמופיע תרבותית בז'אנר של "סרטי תיכון"…. היצירות שעוסקות בחטיבת ביניים בזמן האחרון (יומנו של חנון, חטיבת ביניים התקופה הגרועה בחיי) די עפו על עצמן שהן מתעסקות בגיל שמאוד מתחת לרדאר תרבותית. ויומנו של חנן למיטב הבנתי כן מייצג נכון את המבנה והבירוקרטיה של חטיבות ביניים אמריקאיות, אבל כישראלית אין לי באמת דרך לדעת. למרות השם, אני לא זוכרת שהופיעו בו אי פעם "מקובלים" בתבנית של סרטי תיכון. הרצון של הגיבור לפופולריות די זהה לניסיונות של ילדים בכיתה ו' או ה'.
בחמש מילים
זוועה, אבל יותר נסבל מבוקסמארט.
המילה 'אננס' לא תקינה פוליטית
אצלנו יש לומר "תפוח עץ אורן".
לא ״אנמוך קומה״?
(ל"ת)
אם כבר אננס,
הטעם של אננס הוא לא האננס שהיה פעם