בוי A

"בוי A" (במקור: "Boy A". תרגום עברי נכון: "ילד א'", על משקל "א' מבית הנשיא") יצא לאקרנים בבריטניה ב-2007, אבל הגיע לארץ רק שנה לאחר מכן (ונעלם בלי שיעורר הרבה תשומת לב). הביקורת הזאת פורסמה במקור ב"טיים אאוט" בספטמבר 2008. אני מפרסם אותה מחדש בעקבות הידיעה על הליהוק של אנדרו גארפילד ל"ספיידרמן".

בגיל 24, ג'ק (שם בדוי) משתחרר מהכלא שבו העביר את כל שנות ההתבגרות שלו. כבר ממבט ראשון ברור שבמקום שהכלא יבגר את ג'ק (אנדרו גארפילד) במהירות, הוא עשה את ההיפך: הוא נשאר ילד בגוף של מבוגר. יותר מעשר שנים לפני כן, הוא ביצע פשע מזוויע והפך לסמל הרשע בעיני המדיה, ולכן חייב לשמור את זהותו האמיתית בסוד ולחיות את חייו של מישהו אחר. בכך הוא נעזר בקצין המבחן שלו (פיטר מולאן), שמאמין בכל ליבו שג'ק הוא לא אותו האדם שהיה, ונקשר אליו יותר מאשר אל בנו שלו.

זה סרט של שחקנים ושל צילום: גארפילד ומולאן עושים תפקידים נהדרים והקשר בינהם הוא מוחשי ומרגש. הצילום כולא את "ג'ק" בצידי הפריים ולא נותן לו מרחב, וממחיש את הלחץ התמידי שבו הוא נמצא.

מאמצי ההשתקמות של ג'ק מעוררים הזדהות, אבל הסרט נפגע מכך שהוא מתחמק מהשאלה הקשה באמת: האם הוא באמת ראוי להשתקם? ג'ק, המבוגר, הוא בחור טוב שצריך להתמודד עם קשיים עצומים. הילד שהיה פעם, שמוצג בפלאשבקים, הוא תמים ונוח להשפעה. שניהם סימפטיים, אבל איפשהו בינהם נמצא מקרה רצח, שלו הסרט לא מספק הסבר ולא צידוק ("אמא חולה ואבא חסר אונים" זה לא תירוץ). אילו הסרט לא היה מתחמק מהיותו של הגיבור רוצח ומצליח בכל זאת לעורר את חמלת הצופים, זה היה הישג. אבל כשהוא רוקד מסביב לנושא, מתקבל הרושם כאילו ג'ק היה קורבן לארוע אקראי, כמו מכת ברק או תאונת דרכים.